במהלך היום הם ישבו לראות סרטים בטלויזיה.
וריף התחיל להרגיש בנוח, זה היה נראה לעין.
אבל למרות זאת, דניאל לא צפה בחיים שריף ישכב ויניח את ראשו על הברך שלו.
דניאל לא אמר דבר, מלטף את שיערו בחיוך וחוזר לראות את הסרט יחד עם ריף.
הם היו שקטים ורגועים ביחד- ואפילו שלא החליפו מילה ביניהם- ריף יכול היה להרגיש כמה נוח הוא מרגיש בניגוד לאנשים אחרים ולמקומות אחרים.
ובאיזה שהוא שלב, הוא התיישב והרים אל דניאל מבט.
לא בטוח ברגשות שלו כלפיו וכלפיי הסיטואציה.
ריף היה מבולבל.
ודניאל ראה שהוא עמוק במחשבות שנראה שהן מטרידות אותו.
"אתה יודע שדיברתי עם ד"ר לנדה לפני שהגענו?" דניאל רוצה להיות איתו כנה- הוא לא רוצה לעשות דברים מאוחרי הגב שלו..
והוא מרגיש שהוא יכול לשתף אותו עכשיו.
הוא מרגיש שהוא צריך לשתף אותו עכשיו.
הרי המטרה היא שיאמין בו, שידע שהוא כנה.. שירשה לעצמו להישען עליו כי הוא סומך עליו.
"על מה?" הקול של ריף כמעט לא נשמע.. אבל כמובן שדניאל שומע.
"היא רצתה שאני אודיע לה במידה ואתה מתקשר.. אם אתה מדבר או מראה התפתחות כל שהיא.." דניאל מביט היישר לעיניו של ריף, שמקמט את מצחו במבט מודאג, מהמהם.
"לא אמרתי לה כלום, רציתי שתדע קודם.. אני חושב שזה חשוב שהיא גם תדע שאתה מתאושש במידה מסוימת" דניאל מדבר אל ריף, שמרים את ברכיו לחזו ומביט אל דניאל במבט מודאג, מפוחד.
דניאל מניח את הפלאפון והשלט שבחיקו על השולחן הקטן מולם ואז פונה עם גופו לריף, מניח יד על זרועותיו החבוקות ומביט בעיניו.
"אני יודע שזה לא נעים..
זה אף פעם לא נעים כשמסתכלים לך לתוך הנשמה" דניאל מדבר בקול הנעים הזה שגורם לריף להרפות רק קצת.
הוא מביט בו שוב בעיניים מלאות רגש- כאילו מדבר עם דניאל דרכן.
דניאל מחייך, מלטף את פניו לאט.
"אני יודע" הוא לוחש בהבנה, גורם לריף להשפיל את מבטו.
"אבל אתה זוכר מה ביקשת ממך?" דניאל עדין לוחש.
וריף מניד ראש בתשובה.
"ביקשתי ממך אותו יום על הגג וגם בבית החולים שלא תעזוב אותי.." דניאל זוכר את היום על הגג באופן יותר ברור מכל יום אחר.
זה היה טראומתי גם בשבילו.
ריף מרים אליו מבט רק אז, בוחן את פניו.
"אז אם אתה לא רוצה לעשות את זה בשביל עצמך, בשביל רוברט או בשביל כל אחד אחר.. תעשה את זה לפחות בשבילי.. אני רוצה שתרגיש טוב יותר" דניאל מדבר בכנות, אגודלו מלטפת את הזרועות של ריף שחובקות את הברכיים שלו עדין.
הם מביטים זה בזה בשקט, מדברים ללא מילים.
וריף מרגיש שמה שהוא בתוכו נפרץ.. נשבר..
"אני יכול לקבל חיבוק?" הוא לוחש כשאלה, עדין מביט הישר לעיניים של דניאל- ואין במבט שלו מבוכה או בושה.
הלב של דניאל קופץ. העיניים שלו הופכות לעיניי זכוכית.
הוא מרגיש שהוא יפרוץ עוד רגע בבכי- והוא צודק.
הדמעות שלו זולגות בלי שליטה עוד לפני שהוא מעכל.
"תמיד" דניאל עונה בחיוך שמלווה את הדמעות שלו, נשען אל ריף בידיים פרוסות לרווחה ורואה את ריף פורס את ידיו גם הוא, כורך אותן סביב צווארו ומחבק.
דניאל סוגר את ידיו סביב מותניו של הבחור הקטן, עיניו נעצמות וידיו נשארות הדוקות סביב המותניים הצרות של ריף.
ריף פורץ בבכי.
יש הקלה מוזרה שהוא מעולם לא הרגיש שגורמת לו להילחץ.
אבל הוא גם מנסה לקבל אותה.. הלב שלו מרגיש יותר קליל מאי פעם, הוא מרגיש כאילו הוא יכול לנשום.
"אני אשתדל. אני חושב שאני אוכל לנסות אם תישאר איתי" ריף מדבר בשקט מבעד להתייפחות שלו ולדמעות, מרגיש את דניאל מהדק את חיבוקו סביבו.
"תמיד" דניאל מבטיח בטון החלטי, מלטף את גבו בעדינות ומעניק לו נחמה שלא קיבל מעולם.
_____________
אני מה זה מצטערת על הדממה, לא רציתי לחפור לכן בקיר שלי אבל בכללי סיימתי סמסטר א כסטודנטית ןהיו לי מלאאא עבודות.
אוף, סורי, אשתדל להעלות יותר עכשיו.
אוהבת♥️
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
