בדרך חזרה לבית של ריף, דניאל שם לב שהוא נסגר.
הוא מעמיד פני נרדם כשראשו נח על החלון מצידו הנגדי, הוא מרוחק ושקט.
אבל דניאל יכול להבין את זה.
לא נוח לו שם, עם המשפחה שלו..
במהלך השהיה שלהם בבית המלון הוא סיפר לו-
אבא שהתגרש, הלך לאישה אחרת וחזר לגרושתו- אחים שלא קיבלו אותו בעין יפה, אמא שיחסה חשיבות לקשר הדם שלהם והחשיבה אותו לכמעט זר.
כל הבעיות שלו נערמות זו על זו וביחד נשמעו בלתי אפשריות.
דניאל היה גאה בבחירה של הלב שלו.
הוא למד כאדם, כילד להורים, כנער, כמתבגר, כשוטר..
שחברויות ומערכות יחסים זה דבר מורכב שצריך לעבוד עליו.
אז עם ריף תהיה קצת יותר עבודה..אז מה?
הוא הרגיש שהסבלנות שלו תוגמלה בזמן שלהם יחד.
הוא לא התחרט על שנכנס לחיים של ריף. הוא לא התחרט בכלל. הוא שמח שיש לו מישהו כזה לידו שהוא יכול ללמוד ממנו, שבעתיד הוא מתנן להיות בן הזוג שלו ולשים עליו טבעת.
זה נראה לדניאל מוזר..
עד לפני ההיכרות שלו עם ריף הוא היה עם הראש בעבודה ובספרים.
הוא לא חיפש אהבה ולא חיפש ריגושים.
דניאל היה בן אדם של זוגיות ומחויבות, לא של סטוצים ולילות חד פעמיים.
אבל כשהוא התחיל להכיר את האופי של ריף, כשהוא הבין כמה הבחור נושא על כתפיו.. זה שבר לו את הלב לחתיכות וחיבר אותן מחדש.
הטרגדיה שלו היא לא מה שמשך אותו. אלה האופי החזק, העקשנות, היופי שבתמימות הזאת שנשארה בו..
זה היה שובה לב.
זה היה מתוק, עדין ומפתיע.
ריף הוא כמו קיפוד בעיניו- מלא בקוצים ומגננות מבחוץ אבל בפנים הוא היה עדין ילד, הוא רצה תמיכה.
ועם כמה שהוא שונא לשמוע או להודות בזה..
הוא רצה סיבה לחיות.
פשוט לא היה מי שידריך אותו, מי שיתמוך או יהיה שם להגיד לו שהכל בסדר..
דניאל הוריד את החגורה שלו והחליק במושב ליד ריף, שם את החגורה ששם במהירות ואז מרים מבט אל הבחור שעצם עיניים אך נראה מוטרד עם הגבות שלו שהתכווצו והתקמטו.
דניאל העביר זרוע אחת מסביב לכתפיו של ריף,מביט בו בחיוך קטן בעוד ידו השנייה לוקחת את ידו של ריף ומניחה אותה בחיקו.
ריף נאנח, פוקח את עיניו ומרים מבט לדניאל,
שלחץ את ידו של ריף בחום וליטף את שיערו עם ידו השניה.
"מה מדאיג אותך?" הוא שואל בלחש, גורם לריף להשפיל מבט מיד.
"אני לא רוצה לחזור" ריף לוחש, יושב רפוי ומכופף לרגע לפני שהוא משעין את ראשו על חזו של דניאל ושומע את הדופק שלו מאיץ מיד.
"אני יודע.. אבל אתה חייב.. אתה חייב ללמוד להסתדר איתם אם אתה רוצה לרפא את עצמך" דניאל לוחש בחזרה,שם לב שריף לוחץ את ידו חזרה כנחמה.
ידו השניה עולה לחזה של דניאל ונחה שם.
"אתה בסדר?"ריף מרים מבט כמעט עצוב לדניאל.
"כן.. למה?" דניאל עונה בנונשלנטיות.
"הדופק שלך" ריף ממלמל בבלבול.
דניאל פולט צחקוק.
"אתה רוצה לשמוע את השורה הכי נדושה שיש בעולם?" הוא שואל את ריף המבולבל, שמהנהן במבט לא בטוח.
"הדופק שלי מאיץ בגללך.. אתה גורם ללב שלי להיות ככה" דניאל מחייך את הבחור שנעשה אדום מיד,מתכווץ.
"זה מה שקורה ללב שלי כשאני רואה בחור כל כך יפה, חכם ומתוק כמוך.. הוא לא יכול לעמוד בזה"דניאל רוכן אל ריף, שמסובב אליו מבט קצת מאוים.
דניאל מפתיע אותו בנשיקה קטנה על הלחי, נהנה לראות אותו מובך ככה.
זה כל כך חמוד..
"אם תמשיך לעשות את זה אני אבקש מימך לקחת אחריות.." דניאל מתיישר, חוזר להיות נונשלנטי וריף ממשיך להביט בו במבוכה ובלבול.
" אחריות?" ריף לא בטוח על מה הוא מדבר.
ודניאל רוצה לחבק אותו, למרות שהוא לא יכול.
אז במקום זה הוא מלטף את ראשו לאט, פוגש במבטו הפעם בחיוך לא מתחכם- אלה חם ועדין יותר, האחד שהוא רגיל לתת רק לריף ולהורים שלו.
"יום אחד אתה תהיה חייב להיות אישתי" דניאל מתחכם וריף עוצם עיניים ומשפיל את פניו במבוכה, נראה אפילו יותר לא בנוח עכשיו.
דניאל נושך את פנים הלחי שלו בניסיון לא לצחוק, בסוף פולט גיחוך קטן בטעות.
"אל תדאג ריף, יש לנו זמן.
אתה תכיר אותי עם הזמן ותבין שיש לי המון סבלנות.
יום אחד אתה תהיה שלי" דניאל ממשיך ללטף את ראשו של הבחור המבויש שלידו, מחייך למראה ריף- שמנסה לא לפגוש במבטו במאמץ חמוד.
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
