כשד"ר לנדה נכנסת למכונית בשלוש בלילה, היא לא מצפה לנער חיוור, מצומק ומלא במכות ופציעות.
ועם זאת היא מופתעת מהיופי שלו, שולחת לו חיוך וסוגרת את הדלת אחריה.
"אתה לא חייב לצאת, רק בוא ושב לידי. אני רוצה למרוח לך משחה על הפצעים.. אתה מדמם" היא מדברת אל הנער שיושב מכווץ מולה, מביט בברכו המדממת ונראה מהוסס.
הוא משפיל את מבטו וד"ר לנדה כבר מבינה.
היא מתקרבת לאט, מלטפת את ראשו בעדינות ומחייכת באדיבות.
"תן לי את הברך שלך" היא מבקשת וריף מהסס, משחרר את הרגל לבסוף וצופה בה מטפלת לו בפצע ברוגע.
"הילדה הכי קטנה שלי נולדה בלי כף יד שמאל, כשהיא הייתה בת ארבע, היא הייתה נופלת כל הזמן בגן מאותה מדרגה מקוללת ומקבלת שפשופים בברכיים כי לא הייתה לה אפשרות להאחז במעקה שהרכיבו רק בצד שמאל של המדרגות.
היא הייתה צורחת לשמיים כשזה היה קורה... זה היה הסיוט שלה כשהייתה ילדה" ד"ר לנדה שמה יוד על מטוש ומנסה להיות עדינה בעוד ריף צופה בה.
"אולי תרצה להסביר לי למה אתה במצב כזה רעוע מתבצר במכונית כל כך לא נוחה ומכוערת?" ד"ר לנדה מתלוצצת וריף מביט בה בעיניי הבובה שלו, שגורמות לד"ר לנדה לחייך אליו חיוך עוד יותר גדול וכנה.
" אתה לא מסכים איתי?" היא שואלת והוא מביט בה בבלבול.
"היא מכוערת, היא נראת כמו גמל על סטרואידים. תמיד אמרתי את זה לרוברט" היא מדברת בכנות וריף נותן לה חיוך עייף, נראה שהוא קצת פחות מתגונן עכשיו.
"מה קורה ריף? סיפרו לי מה שהוא לפני שהגעתי לפה.. אבל אין לזה כל משמעות.
אני אשמח שתסביר לי למה אתה לא רוצה ללכת ולישון במיטה חמה, לאכול ולדאוג לבריאות שלך יותר?" ד"ר לנדה מביטה בילדון ברכות ומדברת באיטיות, בעדינות, שומרת על שפת גוף פתוחה ומלטפת את רגלו מידי פעם כאילו בניסיון להקל על הכאב שלו.
"אני הפסיכולוגית של אבא שלך, והוא הזמין אותי במטרה לנסות ולדבר איתך כדי שתשתכנע ללכת לנוח." ד"ר לנדה מדברת איתו בכנות וריף קופא.
"אבל השאלה שלי היא מה גורם לך להרגיש לא בנוח.. ריף? זה לא יכול להיות כולם..." היא מביטה בו, מלטפת את רגלו והוא משפיל מבט.
"אני לא אוהב אף אחד מהם" הוא ממלמל.
"אבל זאת לא הייתה השאלה.. השאלה היא.. מי גורם לך לאי נוחות?" היא ממקדת את השאלה שוב והוא משלב את ידיו.
היא מבינה שהוא כנראה לא יגלה לה, אז היא ממשיכה לנושא הבא.
"בוא נעשה את זה בדרך שלך.." היא מחליטה והוא מביט בה בשאלה.
"מה אתה כן יכול לספר לי על עצמך? יש מה שהוא שאתה אוהב לעשות?" לא יהיה קל לפתוח אותו לכל דבר.. היא מרגישה שיש מה שהוא רציני מאחורי הצורה שבה הוא מתנהג.
"לא" הוא ממלמל, משחק באצבעותיו.
"לא?" היא מרימה גבה.
"לא ספורט? אומנות? אולי אפילו שירה?בישול?" היא מביטה בו והוא מניד ראש.
"אני נהנה מהחופש שלי, אבל זה לא בתוקף יותר" ריף מדבר בכנות וד"ר לנדה מביטה בו בזהירות.
"למה לא?" היא שואלת והוא מביט בה במבט בוחן ולא נעים.
"אני רוצה לשמוע איך אתה רואה את זה.. העובדה שהם חושבים שזה לטובתך לא אומרת לי שום דבר. הדעה שלהם לא מעניינת אותי. אז תגיד לי איך אתה רואה את זה.."ד"ר לנדה מביטה בו בכנות, מניחה את ידה על ראשו לרגע ומביטה במבט שלו מתרכך מעט.
"אני רק רוצה להיות אדון לעצמי,אני רוצה להיות חופשי להיות איפה שאני רוצה, לעבוד איפה שאני רוצה ולחיות מתוך בחירה שלי" הוא נאנח.
"הם רוצים שאעבור לגור פה איתם, שאהיה אחד מהם.
הם אפילו לא עדכנו אותי כשהם פינו את הדירה שלי ולא ידעתי שהם אפילו.." ריף כמעט אומר שהוא לא ידע שהם מגיעים, אבל אז מבין שסבא שלו התקשר מוקדם יותר והוא לא ענה.
"מה זה משנה?אני לא רוצה להישאר פה." הוא מיואש, הוא נראה עצוב ועייף.
"ומה אם תנסה לחזור רק בשביל סבא שלך? תחשוב על זה.. כל הדברים פה הם שלו, גם החדר שלך והאוכל שתאכל.. הכול בזכותו..
למה שלא תקל על עצמך ותישאר לבינתיים בשבילו?" ד"ר לנדה שואלת והוא מחבק את עצמו.
"ומה יהיה כשהוא ימות? אני שוב אהיה לבד, אני אזרק.. למה לא להתחיל מעכשיו לתמוך בעצמי ולהיתלות עליו? הוא אדם מבוגר, אני הדבר האחרון שצריך להדאיג אותו" ריף מיואש.
————————
בסדר, בסדר...
הינה עוד אחד.
אני לא יכולה להגיד לכן לא 😭
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
