המשיכי לנשום

פרק 19: אני

סיילו:

"אני אוהבת מאוד להנות, לחייך. לשמוח. לצאת לטייל בשלג הקר העוטף את עירנו היפה. פעם ראיתי סרט אהבה ישן ומיושן עם קלרה חברתי האהובה. אם ישאלו אותי על סרטים תמיד אגיד שראיתי מה שבחרו אחרים, אני בחורה פשוטה, לא ממהרת לשלוט במעשים של אחרים או להתעקש על סוגי סרטים. אני לרוב מי שאני. לא גדלתי לעולם קשה, ואני לא אגיד שקשה לי למרות שגם לי קשה.
קלרה נהגה להראות לי סרטי אהבה ישנים. כששאלתי אותה למה היא אמרה שהם יפים ומרגשים ותמיד כיף להיזכר בתקופות של פעם, תקופות ישנות בהם האהבה לא הייתה כזו הכרחית, מכירים מתאהבים וחיים עם זה. היא אהבה לחפש רשרוש של אמת בסרטים ישנים, נהגה לצחוק על זה שפעם הראו את הנסיך על הסוס הלבן רק בסרטים, היא אהבה לצחוק על האירוניה שאנשים רכשו. היא האמינה בסרטים האלה ולכן ראתה אותם איתי. לראות שני אנשים מתאהבים בסיטואציות ישנות תמיד עשו לי טוב, נתנו נקודת מבט יפה על חיינו היום ועל החיים שהיו פעם.
לעומתה אני אהבתי את הפשטות שיש בסרטים האלו, הנופים המרהיבים השקט, היופי, ורשרוש האהבה שאהב להסתתר שם בין השמש לענן. אני זוכרת ימים בהם חלומי היה להיכנס לאחד הסרטים האלה, להיכנס רק כדי לשבת על הדשא הקריר מול השקיעה, להיכנס לתוך מערבולת רגשות ובדיוק במקרה, שירד גם גשם, שהשמיים יבכו ביחד איתי. אולי כך הם יעזרו לי ולעולם להיבנות מחדש, לגדול ולצמוח כמו צמח פרא שנוהגים אנשים לקצץ בניסיון להיפטר ממנו, אך הצמח לא נכנע וממשיך לגדול לאט אך עם ביטחון.
ואז בסוף בסוף כשסופת הגשם תחלש והשמש תצא ואראה למולי את הקשת בענן שאותה חיפשתי שנים.
אני מאמינה להתעורר ליום אחד יחיד כזה."
אני מסיימת להקריא לקייל את מילותיי ועוצמת את עיניי.

אני מתעוררת בבהלה מרה. נשמתי משתדלת להישאר סדירה. עיגולי זיעה עוטפים את גופי ונשימתי מתחילה להיעלם לה לאט לאט. תחושת המועקה שעוטפת את חזי עולה ועולה ועולה.
לפתע הרגשתי יד של אדם על גופי.
עיניי מתעוורות מדמעותיי המדממות. סיבוב של יד קרה מנוקרת עולה ויורדת במעלי גבי.
קייל ממשיך עד שאני מכריחה את עצמי להירגע.

בימים האחרונים שטן שחור הביא לי תרופה להרגעה, הודתי לו על כך. שמרתי עליה בחדר האמבטיה בין המגבות. מאז אותו היום הארור נפשי לא פה. המון רגעים קטנים שלו משתלשלים עמוק לגופי. הוא שבר את נפשי באותו היום, חוסר כבוד בסיסי לא היה לו. התנהג אליי כאל מתנה, כמו שהוא תמיד אומר. התנהג כמו חולה נפש שזקוק לטיפול.
אני לא נוהגת לדבר איתו, נמנעתי כמה שיותר.
שטן שחור דיבר איתי אתמול. אמר לי שאני צריכה להירגע. להמשיך לנשום כי דרכי עוד ארוכה. לא ציפיתי משטן שחור שידבר איתי. לא ציפיתי לאוזן קשבת מאף אחד באחוזה הזו. נחטפתי בעודי בבית שלי. במקום שלי. ועכשיו המקום הזה הפך לכלא. כלא מצופה זהב. הוא רמז לי להתחיל לעבוד ולנסות לשכוח, החליק במילותיו שהוא חושב שעליי לעזור באחוזה, לתת יד כדי לשכוח מהכל. אני מוצאת את עצמי בורחת למטבח. לבשל לעובדים מזוינים. לנקות בלי הפסקה, אני מוציאה עצבים. עצבים שלא ידעתי שהיו בתוכי.
אני לא מתעצלת או עצבנית, אני מאושרת שמצאתי לי תעסוקה.

את קייל ראיתי. ראיתי אותו יותר מידי לצערי. כמה שהתחננתי לישון בחדרי, זה לא עזר. אני ישנה איתו. חולקת מיטה עם השטן שהרס את חיי.
הקירות האלה אוכלים אותי בעודי חיה. אני נופלת לתהום כל יום מחדש. אני כאובה, התבגרתי בכמה ימים. הבנתי עד כמה החיים חשובים. הבנתי היכן טעיתי. הבנתי שהייתי ילדה טיפשה שלא פקחה את עיניה בעבר, הבנתי שאני צריכה לשרוד, להישאר חזקה.
שלושה ימים שאני אוגרת עמוק, בנחישות בתוכי. לא עוצרת ולא מראה לו חולשה בשעות היום.
עם האגירה הגיעו החלומות. ההתקפים באים כל לילה. הנפש שלי נקרעת בין ההגיון לעצב המר שמתרחש בתוכי.
אך אני הבטחתי לעצמי לא להישבר בשעות היום. הבטחתי לעצמי לחייך גם כשקשה, הבטחתי לעצמי לא להראות לו חולשה בשעות היום החשובות.
הבטחתי לעצמי להילחם על נפש בריאה. זה לא נעשה נפש בריאה לא קיבלתי.
אני רוצה לקבל. אני רוצה להאמין שהיא קיימת בתוכי. אך את נפשי מישהו לקח לעצמו. אצליח להאמין בשינוי רק אחרי שאצליח לברוח מפה.
אני לא יודעת מתי אוכל לצאת מפה. אני לא יודעת מה הכוונות שלו כלפיי.
גם הוא בקושי דיבר איתי מאז אותו היום.
אך כמו תמיד נהג להראות עסקים כרגיל. אכל את כל הארוחות שלו בגאווה. ולא הניד עפעף כשעבר לידי.
הוא חושב שאני מסכנה, הוא מרחם עליי יום יום. הוא שמח לרחם עליי. אך הוא לא יודע שלרחם על אדם שלא זקוק לרחמים בסופו של דבר יגרום לשינויו.

אני הבטחתי לעצמי שיבוא היום בו אנקום את נקמתי. הלב שלי דורש את זה. הוא לא יעזוב עד שלא יקבל את זה. אני מרגישה את זה בוער בתוכי בצורה הכי חזקה שיש. יום יום אני נלחמת על נפשי העזובה, יום יום אני צורחת בלילות.
אני כועסת על הגוף שלי. שפועל נגדי. אני כועסת על שינויים שחלים בתוכי. אני כועסת על הכל. על כל שינוי שהגוף שלי לא עומד בו.

"חזרי לישון." קייל הוריד את ידו מגבי ונשכב בחזרה על הכרית שלו. מחויך אל תוך עצמו.
פניו גרמו לבכי שלי להתגבר יותר.
התחושה הזו שהוא השיג נקמה כלשהי על חשבוני האישי, ולהבין שהוא הצליח. אני לא פה, אני עלולה לאבד את זה.
הוא משגע אותי יום יום.
כל תנועה שלו, כל תזוזה שלו. יום הוא ככה, ויום אחר הוא משהו אחר.
הוא מתנכל אליי בצורה הכי קשה שיש להבינה.
הוא לא מוכן להיפתח, לא מוכן לספר לי על כאבו,  הוא סגור וזה מגיע לרעתי. הרי איך אוכל למצוא נקודת תורפה כאשר אני יודעת שאין כזו כרגע.
ליבו הקר דוחף את כל כולו להמשיך להתנהג בצורה חולנית. אני סובלת. אני בוכה יום יום. אך בשעות היום אני נלחמת.
אני יודעת שזה ימשיך לתקוף אותי בעתיד, אני מודעת לאובדן שחוויתי. אני מודעת לכל דבר אשר קיים.
אבל אני בוחרת להמשיך להיאחז בחיים. לחכות ליום בו הוא יעשה טעות קטנה שתגרום לי לנצח.
אני מתכסה בשמיכה מחדש ודורשת מגופי להירדם. לנוח. לתת למחשבות להיעלם. לצערי גופי כל כך עייף מכל הימים שעברו עליי שהוא נרדם גם מבלי לרצות.
חלומותיי צריכים להיפסק. שליטה עצמית. היא שם הדבר. אך לפעמים הדיכאון הגובר באמת גובר והוא אינו יכול להיפסק בכזו קלות.
כרגע אני רק צריכה להאמין. לקוות לקשת בענן.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}
נעלמתי. לתקופה ארוכה. סלחו לי על התקופה הזו בנות❤. אני חוזרת חזקה מתמיד.