השעה המאוחרת הפחידה אותי. לא עשיתי דבר חוץ מלחשוב. דרכי להימלט צריכה להיות מהירה ומחושבת.
אין לי עסק עם טיפש, דבר אחד לא נכון וזה יסתיים.
רגלי הפצועה יותר טובה כרגע, אני מתחילה לחזור לעצמי. טוב, אולי רק לחצי עצמי.
כל עולמי נחרב בכמה ימים, כמובן שלא ציפיתי, לא ידעתי. לא שמעתי. הכל פעל מעליי.
החיים באחוזה הזו היו יפים למראית העין של הצופה.
אחרי שאמא מתה נותרתי ללא דמות אמהית אמיתית.
במשך שנים הייתי תלויה בזמנו של אבי, ימים של שקט מלחיץ באחוזה.
לפעמים הרגשתי בדידות מהסוג הכואב, מעין מועקה על הלב, שאין לי אחים, אין לי הרבה חברים.
אבא בודד אותי מהעולם.
ימים שמצאתי את עצמי מדברת לעצמי, אם הזמן למדתי להכיר בבדידות ולאהוב אותה, הבדידות חינכה אותי, הפכה אותי למי שאני.
ידעתי שיבוא היום בו אגדל ואצא מהאחוזה לחיים חדשים. ידעתי שאלמד כמה שיותר.
תמיד עיניין אותי עולם הצדק, העולם הגדול.
יש לי חברה תומכת. האם אראה אותה?. אני לא חושבת, קייל לא יתן לזה לגיטימציה.
קלרה חברתי הטובה הגיעה לאחוזה פעמים מעטות. אני רציתי שלא תבוא. הרגשתי צבועה, לא רציתי שתחשוב שאני מפונקת. התחברתי אליה כך, היא הכירה אותי. לא את הילדה שיש לה הכל אך בעצם אין לה כלום.
היה לי עושר בלי אושר. לפעמים הרגשתי נטל.
הכאב שעברתי בצעירותי היה כלום ושום דבר. אני יודעת שאנשים רבים חולמים לקבל את מה שהיה לי. ואני לא מתלוננת על זה. אני מניחה שכל אדם יחשוב כמוני, לעיטים הדשא של השכן נראה יפה יותר. אבל הוא רק נראה.
הרי מה הטעם ליפות את הבחוץ בזמן שהבפנים מתפורר כמו לחם ישן?,
רצון הקנאה תמיד קיים. נהגתי להסתפק במה שיש. והיה למזלי.
השעה כבר מאוחרת, גופי חש תחושה סטטית.
אני רועדת מהבזקי חום וקור במשך כל כמה דקות. השקט הרועם מלחיץ אותי, אני אחוזה בדעתו בלבד. לרגע רציתי שיבוא לראות אותי, רציתי לראות אדם למולי.
אני שואלת את עצמי תמיד את אותה השאלה ואני יודעת את התשובה.
זה אבסורד שאני רוצה שיבוא אך באותה הנשימה הוא גם המפתח שלי לצאת מכאן, הפה שלו יגיד הכל. הוא אמנם חכם. אבל אני יודעת מה היא סבלנות. והיא בהחלט משתלמת.
החדר הנעול סוגר עליי, הוא רוצה שאשתגע. אני לא צריכה להיות בעלת תואר כדי להבין.
הכמות פעמים שנסגרתי בחדר. הוא יודע. אני בטוחה. אם כל השנים שעבד כאן הוא אמור לדעת שזה לא מה שישבור אותי.
אך היום. היום שקט מאוד כאן. אני יודעת שקרה משהו התחושות אוכלות אותי.
החצר כבר ריקה משומרים ועובדים, היא שופצה ברגע.
אני מרגישה טירוף אך אם החצר שופצה בכזו מהירות, יהיה קל גם להעלים אותי במהירות.
YOU ARE READING
המשיכי לנשום
Mystery / Thriller"מי זו, אדון קייל" אמר הבחור הצעיר אל השטן. "היא הנקמה שלי" הסתכל עליי בגאווה. הם מחייכים אליי. אני אוחזת בשרשראות הברזל המחזיקות אותי לתקרה. אני שותקת כמו ילדה טובה. בעולם שלו יש חוקים. ואני מוכרחה להקשיב להם. אך כמו שאני הנקמה שלו, הוא הנקמה שלי...
