המשיכי לנשום

פרק 13: רוח

ברגע אחד אני נזכרת בהכל. כל חיי עוברים למולי. לודמילה הלכה לעולם משלה, השאירה אותי פה להתמודד עם האדם שעד לפני זמן קצר קראה לו אח שלה.

אני בטוחה בכל ליבי שהיא אינה מסוגלת לקרוא לו אח, או בן משפחה כלשהו.
האם יש בי דאגה?. כן. במשך כמה ימים מזוינים לבי דוהר עמוקות אל עבר סניף הדאגה הקרוב.

מילים, משפטים, מחשבות, תהיות משונות, זכרונות. הכל מטפס כמו צמח בר. אני שואלת את עצמי יום יום איך אני מצליחה להירדם בתחושת כאב ודאגה שעוטפת אותי.

הוא אדם חזק. יש לו חוקים, יש לו מעמד. אם הייתי חושבת אחרת, טוב הייתי חיה באשליה.
הוא הצליח לקחת לי את החיים ביום. איני יודעת מה הוא עוד מסוגל לעשות לי.

הוא דוהר אל עבר רחבת הבית. אני מרשה לעצמי להתסכל על ביתי הישן.
הכל נעלם. עובדיו הרבים שיפצו ברגע.
הכל היה בהישג יד, צבע חדש לקירות, רהיטים מדוגמים אדומים, מנורות ענק שאם אחת נופלת כנראה גם מי שהרכיב אותה בדרכו לאבדון.
המטבח היה שונה, החלונות השתנו, השולחנות הפכו לנתולי חיים.
הבית נלקח. נחרב.

החיים שלי מתפוררים. הוא מפרק ובונה מחדש. הוא עושה לפי צרכיו מה שטוב לו.
הוא אדם יהיר. חושב על עצמו. חושב על הרג ושליטה.
אך האנשים היהירים עלולים להוות בעיה רק לאנשים יהירים כמותם. לא אתן לגאוותו לשלוט עליי. אתן לו את הכוח, אך לא אתן לו את האמת הכמוסה, השמורה עמוק עמוק בנשמתי.
את נקמתי אני אנקום. אך יש לדעת שיש דרך לעבור.

אמון, אמון בנוי על חוקיו ועליי. אין צורה ודרך אחרת. אאלץ להקשיב כדי לצאת מהאבדון.
אדם יהיר יאמין. משחק קטן מצדי והוא שלי.

"המרתף לא עושה לך טוב, חבל." הוא מוריד אותי מגבו המתואב.
"בכל מקרה סימון. יש לך עבודה לעשות. כפי שכבר אמרתי מזה כמה ימים. לפני שהחלטת לעשות לי בעיות." הוא מחייך חיוך זחוח ומסתובב סביבי כמו כריש לטרף.

אני מרגישה את כולי נאחזת במציאות וראשי מכתיב לי את הדרך.
"כל אחת. בדגש על כל אחת!, תעשה לך בעיות. אני חיה בעולם מציאותי. אני שפויה. אתה פצוע. מילותיך הן לי שנאה. רצונותיך הן לי רצונות שנואים."

צחוקו נשמע בבית, בעודו ממשיך להסתובב סביבי כמו עמלץ לטרף "יש לך מזל סימון, אני מאושר מאוד על הכסף שהרווחתי היום, לכן לא אכה אותך כרגע. הסתכלי על עצמך. כולך פצועה. אם רק היית מקשיבה כמו כולן.." נשימתו מורגשת על אוזני השמאלית במהלך סיבובו המתמשך.

"כולן?. איפה כולן?. אם יש כולן למה אתה זקוק לי?. מה רע לך פשוט לשחרר אותי. קח את הבית. קח את הכל. רק תן לי ללכת."

"לא יקרה. את נשארת פה." הוא ממשיך להסתובב עושה לי סחרחורות.
"לגבי כולן מתוקה. את בטח שואלת את עצמך איפה הן נכון?." הוא מלטף את ראשי כמעין מחווה נוראית.
"הן בבית שלהן."
"עוד עובדות מזוינות." אני מסננת ונדחקת לקיר.

הוא עוטף את גופי הערום ומכווץ את בית החזה שלי בחוזקה מרה.
"חזרי על זה שוב." הוא דוחק אותי לפינה וסטירה מורגשת על פניי.
"עוד עובדות מזוינות." אני צועקת את כולי.
"אתה אפס ולנסי. אפס אחד ענק. מגיע לך להישבר כמוני. מגיע לך להרגיש את הרגשתי. נעים לך לשבור אישה?. אוקיי בוא נראה אותך!" ניצוץ עיניו נדלק.
"ניסיתי." הוא אומר ללא מילים נוספות.
רחבת הבית שקטה נתולת כל איש.
"את לא מותירה לי ברירה." הוא מחזיק בראשי והזעם בראשו עולה. הוא חם. התחיל להזיע.

"עצור." אני צועקת בשארית כוחותי.
"את יפה. יפה מאוד." הוא משחרר אותי ואני נופלת לרצפה.
"אתה צריך טיפול." אני מסננת כאשר הוא הולך לו בסיבובים בבית.
"הו, אני יודע. את תטפלי בי. סיילו סימון תטפל בי היטב." הוא צוחק צחוק עמוק.
אני נותרת ישובה כמו פסל מנסה לזהות את הכיוון הבא שלו.

"אתה חולה בראש." אני פולטת מחשבה והוא צוחק.
"את תמיד היית שלי. תמיד." הוא התרומם לכיווני ומשך אותי משיערותיי מעלה.
"אתה טועה. אני לעולם לא אהיה שלך. לא מרצון.!"
"אבל מפחד כן." הוא צחקק.
"אין לך מילה בעולם שלי ילדה. לפעמים יש אנשים ששוכחים שיום אחד האדם החלש יהפוך לחזק. כמו גלגל. פעם פעם. תקופה תקופה.
את תרפאי אותי. רק את. את." הוא חייך אליי.

"ילדה יפה, עם שיער זהב ועיניי יהלום. צפית בי. שיחקת בחצר האחוזה כמו מלאכית קטנה. אוצר בין הכאב." הוא סוגר את עיניו בכאב ושואב את זכרונו עמוק.
"סיילו האוכל מוכן, קראו לך. קפצת על אחד מפתיתי השלג הנפוצים בחורף של סלאמנקה, צפיתי בגב שלך בכמיהה. בשיערך הזהוב שעף עם הרוח אך לא משתחרר מהקרקפת.
אהבת לאכול סופלה חם בימים קרים ולשתות מיץ תפוזים עם עוגה בחושה בימים נעימים. היית עולמי. שמיים יפים. כל רצונו של ילד. ילד. ילד. ילד." הוא נעצר מזכרונו. מותיר אותי קפואה למילותיו.

"למעשה. תמיד ידעתי." הוא ליטף אותי בעדינות ובשניה משך את ידי הלאה.
"קייל. שחרר אותי. מיד." אני נאבקת אך כוח לא מוסבר יוצא ממנו.
"את תלמדי לכבד אותי כמו הילדה שהיית." הוא צועק וברגע זה אני יודעת שגן העדן הנעלם, עדיין נעלם. ואני צריכה להיאחז במציאות המרה העוטפת אותי בתקווה שאולי יום אחד אצליח להשתחרר מכאן.

"אני לא רוצה!." אני צורחת את נשמתי ברגע שגבי מונח על המיטה.
"זוכרת את הבחור שנישק אותך?. במסיבה של קלרה. לפני שנה!?." הוא צועק לפתע מזכיר לי זיכרון נשכח.
"זה היה רק משחק טיפשי." אני אומרת מזיזה את ידי מעלה מטה חוסמת לו כניסה.
"איך אתה יודע על זה?!, היית עובד שקט! חרוץ!. ממתי ידעת על חיי הפרטיים?!"
"סימון, סימון." הוא נושך את שפתו מעליי.
"באותו הרגע שישבת שם מחייכת ומאושרת. שתויה במשחק טיפשי ראיתי אותך אמיתית. את יודעת מה ראיתי?." אני מזיזה את ראשי כאות שלילה והוא משחיר את מבטו.
"ראיתי את אביך לרגע. מטומטמת שלא יודעת לקבל החלטות נכונות. מה קרה השפיעו עליך? מעדת?. עשית טעות. את לא שונה מאביך." אני המומה מפיסות המידע הנזרקות בין רגע לרגע.

"אני גאה להיות מי שאני. לא משנה מה היא דעתך!" סטירה. הרמתי את ראשי מעלה.
"אני מתעב אותך סימון." הוא מתנפל עליי בשניות חדות.
"אתה עושה טעות קייל. אתה תשלם על זה!." הוא מוריד את מכנסו וגורם לליבי לצאת מחזי.
"את תשלמי על זה." אני מרגישה משהו בתוכי ולפתע כאב עז מתפרץ.
"חיכיתי לרגע הזה המון זמן סימון." הוא זז ברוע ובחוזק עמוק בתוכי.
נשברתי למראהו השמח. הכובש.
ובזה הרגע ידעתי.

אני אהרוג את קייל ולנסי.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}

בהחלט פרק חשוב להמשך הסיפור. ספרו לי את דעתכן.