המשיכי לנשום

פרק 5: פרא

בלעתי את רוקי הדחוס, עצרתי בכוח את הלחץ באפי. הישארי חזקה סיילו. ההיי טובה.

שטן שחור שחרר את זרועותיי, ניגש אל צווארי ושחרר את החבל. לקח לי כמה שניות לעכל ולהעריך את היותי חופשייה.

איחזי ברגע סיילו. ככול שאת אוחזת ברגע, מתרכזת ברגע, חיה את הרגע, את חופשייה בנפש שלך. תני לכנפיים שלך לעוף, השתמשי בכוחות שלך. איחזי בנשמתך.

גופי החל לנוע. סגירת המעגל עם חדר המרתף המסתורי הסתיים. לא אחזור לכאן על דעת עצמי. הבית הזה כבר לא שלי. הוא גיהנום.

שטן שחור עזר לי להזדקף. אחזתי בכאב בצלעותיי. לא אכפת שחזי חשוף. כל שארצה הוא לישון. פשוט לישון, להשכיח את היום הזה ולקוות שמחר אקום בגן עדן ואזכה לראות את אבי שוב, רק לעוד שניה.

משכתי באפי כאשר הגענו למרכז האחוזה.
"שבי." שטן שחור אמר.
"אין כיסא." אני נאבקת על טיפת הכבוד האחרונה.
"על הרצפה." הוא התנשף ביאוש. "סיילו." הוא אמר. עם אמירת שמי התיישבתי. הוא התנשף בשנית. "האדון מסוכן. הוא לא מוותר בקלות. צייתי לו. הקשיבי לעצה שלי."

ראשי האכול ממשיך לחשוב שטויות. הרצון לרחמים אכל את נשמתי. אבל אז נזכרתי מה עשה בדיוק לפני מעט זמן. לא עניתי לו. הוא הסתלק. 

לאחר דקה נותרתי לבד במרכז האחוזה.
הסתכלתי ימינה ושמאלה. אני סבורה שזה עניין של זמן עד שיגיע.

ישיבתי שפופה בעיניים מושפלות. שמעתי אותו. נהגתי בהתאם. לא ארצה עוד מכות.
ראיתי את נעליו המהודרות. הוא הספיק לנקות אותן מהדם שלי. כמה דאגה יש לנעל יקרה. נעל שהתלכלכה מהזבל שהוא חושב שאני.

אני יושבת בדממה. קפאתי כאשר הוא הזיז את נעליו בצורה מחושבת. כאילו רצה לגרום לגופי לגעוש בפחד. מי אתה קייל ולנסי?.

הוא התכופף. לא הרמתי את ראשי, נותרתי באותה התנוחה. עליי להראות לו שאני טובה, כדי לדבר עם השטן צריך לעשות זאת בזהירות, אסור שאש הזהב תצא, כשהיא יוצאת היא רוצחת, היא מחרבת, היא מכאיבה.

הרגשתי את ידו הכבדה על הסנטר שלי.
הוא הרים אותי אליו. עיניו צרחו אש. הרגשתי שיתוק.
"ילדה טובה. היכנעי לעתיד שלך. יהיה לך קל יותר, כן?" הוא ליטף את לחיי, המגע העדין שהייתי זקוקה לו. קיבלתי עדינות מפצצה פעילה, אל תלחצי על החוט האדום.

המגע היה מוגזם. רציתי יותר. רציתי אהבה. ישנו הבדל בין האדם לרצון. רציתי חום, הכאב בחזי צרח את זה.

קייל לפתע הוציא מכשיר, אותו המכשיר שיש לשטן שחור. הוא כיוון אותו לירך שלי ונשמעו צפצופים.
הבטתי בו באכזבה. אך לא אמרתי דבר.

"אם היית מקשיבה היום לא הייתי צריך לשבור לך את הצלע. למדי זאת לעתיד. הבנת ילדה?." דמעה מזורגגת יצאה, השפלתי את ראשי בכאב, כבר לא היה לי אכפת מהכבוד. החלתי לבכות, בכי מר. ללא מילים, רק גניחות כאב.
קייל הרים אותי עליו אחזתי בגופו בקושי, לא הייתה לי אחיזה. ראיתי מטושטש הדמעות טשטשו את הראיה שלי.