המשיכי לנשום

פרק 25: כלום

אני שכובה על המיטה הנעימה להפליא של קייל. נרגעת ברגעים שאפשר. זה הכי חשוב. להירגע ברגעים שאפשר. רגעים קטנים שנותנים לנפש מנוחה. מנוחה קטנה, לא הייתי קוראת לה מנוחה אין סופית, כי זה כבר יהיה משהו בלתי אפשרי. לדעתי אין דבר כזה מנוחה אין סופית. החיים רצים, עפים למולנו, ובעיקר תמיד משתנים.
דעתי תמיד הייתה שמנוחת האין סוף היא בקבר. רק שם אין דאגות. לא יצא לי לחשוב שאני אגרום לעצמי לאבד חיי, לפעמים יש בחיים משמעות נסתרת מהבא ליד. אני מאמינה בזה שכולם חיים עבור משהו, גם כשקשה תמיד יש משהו או מישהו לחיות בשבילו. אני חיה בשביל משהו. משהו קטן שלא עוזב לי את המחשבה בכל יום שאני כאן. נקמה.
אני מאושרת שהמוח שלי מצא דרך להתמודד עם הקושי עם עזרה קטנה של האמונה, כשיש אמונה יש תקווה. ולי יש אמונה בתקווה לנקמה.
קייל יודע איך לקחת את החופש במיומנות, אך הוא לא יודע איך לקחת לי את התקווה. המזל היחיד במקום הזה הוא שקייל בן אדם כמו כולם, בשר ודם. הוא לא יכול בשום דרך לפרוץ לתודעה שלי ולשנות את החשיבה שלי. ואני?, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

״שלום לך.״ קול גבוה של בחורה צעקנית חדר לחדרו של קייל, מוציא אותי מהמחשבות הבאות והולכות בכל פעם שאני לבד וכשאני עם אנשים. הסחת דעת זה דבר מעולה.
״נהוג להגיד לי גם שלום!.״ היא מתלוננת וסוגרת את
הדלת למישהו בפרצוף. אם רק הייתי מעזה להתנהג ככה לקייל הלחי שלי הייתה שורפת מכאב עד עכשיו במקרה הטוב.
״לא נורא. יש רגעים בחיים שלא יאמרו לך שלום. במיוחד שאת נכנסת לחדר זר, לאחוזה זרה, ואת בכל אופן זרה.״ אני מתרוממת אליה מסדרת במהירות את המיטה לאחר שראיתי את הסדינים ושמיכת הפוך מקומטים.
״משעמם לי איתו, קיוויתי למצוא קצת עיניין באחרים.״ אני מרימה אליה מבט. ״בת כמה את?.״ ״17״ היא אומרת. ״ואת?״ אני מכחכחת בגרוני ולוחשת. ״בקרוב 18.״
״אה.״ היא אומרת באגביות כזו ומתקדמת לכיוון המיטה.
אני בשוק לשניה וחצי.
״את מרגישה טוב?.״ אני שואלת בציניות.
״אני לא מרגישה כלום. אולי זה בגלל התרופה שהוא הכריח אותי לקחת לפני שהביא אותי. משהו מרגיע.״ אני מסתכלת עליה בפליאה.
״מי זה הוא?.״ היא צוחקת. ״סיפור ארוך.״ היא עוצמת עיניה ומתרוממת מהמיטה.
״קוראים לי אדה. מה שמך?.״ היא שואלת ואני באופן מוזר באמת שכחתי שזו השאלה הראשונה שהייתי צריכה לשאול אותה.
״סיילו. אני ה-.״ אני נעצרת. מה אני?. ״יפה את ה?״ אני נחנקת טיפה. ״סיפור ארוך.״ אני משתנקת. ״ואל תלחצי עליי!.״ אני פולטת בלי בושה. היא מחווירה פניה ומחייכת. ״אם תמשיכי ככה בשיחה הבאה שלנו בבית של לאון אני גם אתייחס אלייך ככה!״ היא צעקה.
״אל תבני עליי. אם אעשה בעיות היום הוא לא יקח אותי איתו. ואז את תישארי לבד בדיוק כמוני.״
״נו ו?, יש לך אומץ לעשות בעיות?.״ אני משתנקת בשנית, חושבת על הדברים שיקרו אם לא אתנהג יפה מול אנשים שקייל טוען שהם חשובים לו.
״השיחה הזו מאוד מהירה. אני אפילו לא מכירה אותך!. מה קרה? רצית לשחרר עצבים? אנחנו בכלל באותו המצב?, מי את לעזאזל!. אני לא מבינה מה את רוצה ממני?!.״ הנשימות שלי נהיו חזקות יותר וקשות יותר הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה ומהירות החזקתי בפניי הבוכות ונתתי לזה לאכול אותי, עד שהדלת נפתחה וקייל עמד שם מסתכל עליי. לרגע אחד לא חשבתי על כלום וניסיתי להסדיר את הנשימה.
״אדה. אני כמעט בטוח שלאון אמר לך לא לנסות להלחיץ. במיוחד לא ביום כזה. במכתב שנשלח להם היה רשום במפורש להדריך את הבנות שבאות, אם הן באות כמובן, לא להלחיץ את
סיילו.״ אני שומעת בעמעום את כעסו של קייל על אדה וברגע אחד הרגשתי את ההילה שלו מעליי. הוא לא בזבז שניה והרים אותי על ידיו, המגע של החזה שלו על שלי גרם לעוד איבוד נשימה קטן. נכנסתי לאמוק שלא ידעתי שאכן קיים בי. הייתי בשליטה מלאה עד עכשיו, מה לעזאזל קרה לי בשיחה קלה של עשר דקות.
בלי לשים לב נכנסנו לחדר אחר שקט יותר. ״סיילו לנשום.״ אני שומעת את קולו מצווה עליי, ואני מהפחד לעצבן אותו משתדלת לנשום כמה שיותר, נשימותיי נעשות מהירות יותר. הפחד לאכזב ולעצבן אותו בערב הזה הרטיט אותי. ״לא סיילו. לא ככה.״ הוא הרים את ראשי העיניים שלו ריתקו אותי למקומי ובהיתי בו כשהוא הדגים לי בקלילות איך לנשום. ״לפתוח את הפה, להכניס אוויר בעדינות ולנשום סיילו.״ הוא נשף אוויר ועשיתי אחריו מחקה אותו באופן מושלם. גופי רעד מהפחד לשבת עליו ולהרגיש אותו. אני מפחדת מכל סנטימטר שקיים בו. ידו ליטפה את גבי והוא דחף את ראשי לחזה שלו. רעדתי טיפה אבל באותה השניה גם הצלחתי בדרך לא דרך להירגע. ״בדרך כלל כשלא רואים אנשים הרבה, כשאנחנו רואים. הם חסרי תועלת ומפחידים. פחדת ממנה נכון?״
״היא שאלה אותי כמה דברים וזה הלחיץ אותי, ולא הבנתי למה אני נלחצת ככה. ואני לא ידעתי מה היא רוצה ממני. למה היא כעסה עליי לא הספקתי להגיד לה שלום. זה הכל.״ אני מרגישה שנכנסתי בזה עמוק יותר מידי. יותר ממה שאפשר.
״גם אחרי כל כך הרבה שנים. יש דברים שלא משתנים.״ הוא ליטף את ראשי בעדינות שלא ידעתי שקיימת בו.
״את רגועה?.״ הוא שאל ולצערי כן. הייתי זקוקה לחום שלו. לחום המפחיד שלו. ״נעים לי.״ אני מודה ומרגישה את החיוך שלו מעליי. ״תגידי שאת אוהבת אותי.״ נחנקתי. ״איך?.״ אני שואלת כשאני יודעת שאני לא אוהבת אותו. ״פשוט תגידי את זה סיילו.״ התרוממתי ממנו. הוא המשיך ללטף את
שיערי.
״אני לא אוהבת אותך. ובחיים לא אוהב.״ ראשי נקרע מחוזק ידו כאשר משך את שיערי בפראות. רגלו בעטה בבטני. נזרקתי לרצפה בשניה אחת של שכחה, איך העזתי לדבר ככה. הייתי יכולה לחסוך את הכאב בעזרת השקר.
״סליחה.״ אני משתעלת מנסה להרגיע את בטני הכואבת. ״שכחתי את עצמי. נשאבתי לחום והיית פתאום נחמד אליי. אני חשבתי-.״
״חשבת שמה?!. הזהרתי אותך סיילו לא להרוס לי את היום הזה. שמעתי אותך צועקת באמצע הישיבה. זה הפריע לכולם אז עליתי לראות שאת בסדר!״ הוא הרים אותי מהרצפה לעמידה מולו, הוא חפן את פניי. ״את הערב הזה את לא תהרסי. הדבר האחרון שהיה חסר לי שאת תתעלפי לי! האנשים שפה מוכנים לפעילות שהכנתי להם. ואת עומדת להיות מצוינת. לא יותר ולא פחות.״ אני נסגרת שוב, ונגעלת מעצמי שמצאתי נחמה שכזאת בגוף שלו כמה שניות קודם לכן.
״אני אוהבת אותך.״ אני אומרת פותחת את עיניי מנסה להיראות אמינה. נדחקתי לקיר. ״אני לא מאמין לך.״ הוא לחש לאוזני.
״אתה כנראה אדם חכם קייל, הרי ברור שלא אוכל לאהוב אותך אחרי שאתה מתעלל בי נפשית כל יום. מה ציפית שיקרה לי?. אני אהבתי אותך פעם כשהיית טוב. כשהסתכלתי עלייך עובד מהחלון שלי. שחלמתי עלייך כמעט בכל לילה. קיוויתי שאתה מחכה לרגע שאהיה חוקית כדי להזמין אותי לדייט. חלמתי חלומות שמנעו ממני לראות את המציאות. ברגעים האלה אהבתי אותך. אבל עכשיו אני רוצה להתמוטט בשקט. אהיה טובה היום, ואראה לכולם מה שאתה רוצה שאהיה. אבל אהבה אמיתית.״ אני מלטפת את פניו, ״אהבה אמיתית כנראה שלא תחווה לעולם. יש בתוכך רוע. יותר מכל דבר אחר, אתה יכול ללכת פה כמו מלך, אבל רק שתדע, שאהבה ורוע הם הפכים. הפכים כמו אלה יכולים לגרום רק לדבר אחד.
כלום.״ אני אומרת את המילים ששמרתי בבטני. ותחושת השחרור שעברה בתוכי הייתה שווה כל כאב שבעולם.
אחיזתו עזבה אותי בשניה. מבט של הבנה ניכר בעיניו.
״תשתי את זה.״ הוא העביר לידי כדור. ״מה זה?!״
״תשתי את זה לבד או בכוח.״ הכנסתי את הכדור לפה שלי ונחרדתי מהמחשבה של התופעות שיקרו לי.
קייל התקדם אליי והרים אותי בשנית לחדר. ״אל תפחדי מאדה. היא סתם ילדה שהמזל לא היה איתה.״ מבטה של אדה התפורר לרגע. ״תהיי בטוחה שאדבר עם לאון על ההתנהגות שלך כלפי סיילו. היית יכולה להרוס את כל הערב אם לא הייתי שומע את הצעקות של שתיכן.״ קייל השכיב אותי על המיטה שלו וכיסה אותי. ״לא לישון סיילו. רק לנוח.״
״ובקשר אלייך!.״ הוא הסיט את מבטו ממני אל אדה.
״אדבר עם לאון עכשיו, והוא יחליט מה לעשות איתך.״ אדה הסתירה את פניה בבושה, הרגשתי ממנה רגשות של צער. אולי אני גרמתי לזה לקרות?, אני אשמה בכאב שלה?. נקרעתי.
״קייל היא מפחדת.״ ״פחד זה דבר טוב סיילו. את אמורה כבר לדעת למה את מתנהגת יפה נכון?.״ הוא מלטף את פניי ואני נגעלת. ״כי פחד גורם לי להקשיב לך.״ ״נכון מאוד. ופחד יגרום לאדה להתנהג יפה, ובצורה מכבדת כלפי כולם.״ הוא התרומם וסגר את הדלת.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}