המשיכי לנשום

פרק 3: צחוק הכאב

אחד מהעובדים של קייל החזיק בגרוני וחנק אותי. הרגשתי מחנק רב. הידיים של אותו אחד לא חנקו בעדינות. הרי הם לא התכוונו להרוג אותי אלה רק להכאיב. אז למה לעשות זאת בעדינות?. אין סיבה.

העובד השני החזיק בראשי, לשניה הרגשתי כמו בובה.
הם קלטו שאיני יכולה לזוז.
הידיים רעדו. הרגל פצועה. גרוני חנוק מעוצמת ידו.
העובד צילם אותי.
איני יודעת לאן הוא העביר את התמונה. אני מניחה שגם לעולם אדע.

"קומי שפחה." אצבעותיו נכרכו סביב מפרק ידי האדום ומשך אותי לעמידה.
הוא גרר אותי אל הדלת.
ניסיתי לנעול את ברכיי וכפות רגלי היחפות התאמצו למצוא אחיזה על לוחות הרצפה הישנים. אבל לא הצלחתי. רגלי הייתה חלשה מידי כדי להתמודד עם עוצמת המשיכה של העובד בלבוש השחורים. הוא משך בכוח בזרועי הצמיד אותי אל גופו המגעיל. בגדי השחורים שלו הצחינו מזיעה וריח חזק של סמים.

התפתלתי בניסיון לתלוש את אצבעותיו מזרועי, אבל הוא הניף את ידו לאחור וסטר לי. עצמות לחיי בערו מכאב. עצמתי את עיניי בכוח. יללתי כמו חיה נטרפת.
"צייתי שפחה, אחרת יכאב לך." סינן בזעם איש השחורים. העובד השני עזר לו לדחוף אותי יותר מהר. עקבותיו של קייל לא נשמעו באזור. הוא נותן לעובדים שלו לעשות את העבודה המלוכלכת. הוא חד כמו סכין. לא הכרתי אותו כך.

פניי כאבו, אבל מיהרתי להתעשת במיוחד עכשיו. לשכוח מהמחשבות. הכאב הוא הסחת דעת ואני חייבת להישאר ממוקדת.
הדופק שלי הלם עם כל צעד שגרר אותי העובד השחור.
חלפנו אחרי דלת ועוד דלת בביתי. כולן נעולות. 

עד שהוא דחף אותי קדימה גורם לי להיכנס לחדר המקלחת הראשי בצעדים כושלים.
הם עזבו לרגע הרגשתי חולשה ונפלתי על הרצפה. מיד דאגו להרים אותי.
הרמתי את פניי אותו חדר מקלחת מסכן, המיועד לאורחים.

העובד השחור משך בשיערי וסובב אותי אליו.
"תתפשטי." פרץ של התרסה בער בי וירקתי בפניו. אין כל סיכוי שאתפשט מולו. לא יכולתי.
שילך להזדיין. שכל זה ילך להזדיין. מעולם לא הייתי בחורה חלשה, אלה חזקה בדעותי. שיהרגו אותי כבר. שיהרגו.

הוא צחק לפתע. "אז את אוהבת את זה בכוח, שפחה?." לפני שהספקתי לאגור כוחות חדשים, האגרוף שלו הוטח בעצמות לחיי וריסק את שדה הראייה שלי. יללתי ואחזתי בפניי. לא הכו אותי מעולם. איך יתכן שעולמי נחרב בכמה ימים פשוטים?.
הוא הושיט את ידיו, אחז בגרוני ומשך אותי. יללתי כשאוויר קר ליטף את הבטן והחזה שלי שנחשפו. העובד השחור השני. קרע את כל בגדיי ברגע. ערפל הכעס לאט לאט השתלט על ראשי.
לפתע הרצון למות גבר. אני מעדיפה למות מאשר להישאר פה.

העפתי את רגלי הבריאה היישר לכיוון איברו של העובד החזק, והסתובבתי במהירות כדי לנסות להימלט. אבל הוא לא היה זה שסבל מירייה ברגל ולכן תפס אותי.
הוא נהם ובעט בגופי השכוב על הרצפה.
"את חתיכת פראית. אבל זה לא יציל אותך. זה רק אומר שהאדון יקח אותך יותר ברצינות."