המשיכי לנשום

פרק 24: ניצנוץ של פחד

״אני אוהב אותך ככה.״ קולו של קייל משגע את שכלי ברגעים שמוחי לא באמת במקום. לפעמים השקט פה מלחיץ יותר מאשר הרעש. ואני אחת שאמורה להילחץ מהרעשים שסביבי, כי הרי בכל זאת האחוזה הזו תמיד הייתה שקטה, גם לפני שקייל הגיע לראיון עבודה אצל אבי. לפעמים השקט פה גרם לי להיכנס לאמוק של מחשבות, לפעמים מחשבות טובות, לפעמים רעות. השקט החודר שהיה פה. הייתי רגילה אליו, אבל הרגלים לא תמיד נעשים כדי שנתרגל אליהם באהבה. לפעמים הרגלים הם לא כאלה נעימים, יש רגעים שהם מפריעים ומציקים, ואין דרך להילחם בהם חוץ מלברוח מאחריות.
בגדול?, אני מפחדת שהשקט מלחיץ אותי יותר מהרעש. אני מייחלת לטיפה רעש באחוזת הרפאים הזו, לא אבין איך גבר צעיר ונאה כמו קייל מדרדר לחיים כאלה. להגשמה הזו שהוא חלם עליה. לפי מילותיו הוא הגשים את רצונו, הוא שולט באחוזה, הוא כלא אותי. הוא לקח הכל. כפי שכבר אני יודעת. לאחרונה הרגשות והתחושות שלי חוזרות על עצמן, כל יום לפני שאני מנסה לישון, המוח שלי קם לחיים. הפחדים בועטים בי עמוק בלב. אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי פעם פעם. כל לילה מחדש. הפחד ידוע בתור מוטיב מנהל. וקייל יודע להחזיק אותי בבייצים. זה מתיש. כל יום הרצון שלי לצאת מפה רק גובר ועולה. כל אחד ואחת שחיים בעולם כזה קשוח רוצים חופש לפעמים. בעיקר אני חולמת על הרגע הזה שאני ארוץ על השלג בחורף של עירי. שאנשום אוויר קר לתוכי. שהאף שלי יקפא מקור כמו כל פעם בחורף. רגעי האשליה שלי פה לפעמים מרימים אותי מחדש, תמיד טוב לי לחלום. ולהאמין בחלום הזה.
״איזו יפה את סיילו.״ קולו מוציא אותי מהטראנס שנקלעתי אליו.
״תודה אדוני.״ ליבי נשרף. אני שונאת לתת לו יראת כבוד. לא מגיע לו.
הוא מלטף את לחיי עמוקות ומרים אותי. ״אם תתנהגי יפה היום אולי אקח אותך לנסיעת עסקים הבאה שלי, ילדה יפה, אני אשמח להנות ממך בין עסקה לעסקה.״ הוא הולך אל עבר המטבח משאיר אותי לבד בסלון הנקי.
ראשי מסתובב, בכל מקרה אם לא אתנהג יפה זה יעלה לי ביוקר, אז למה הוא אמר את זה?. אני מרגישה רע. הסיכויים שאבוא איתו גבוהים עכשיו. הנסיעות הללו חיכיתי להן, ידעתי שיהיו כמה. גם אבי נהג לצאת לנסיעות עסקים מידי שנה. רציתי כמה ימים של שקט. כל כך רציתי.

התיישבתי בסלון הראש שלי החל לדפוק בחוזקה עוד יותר, חרדה. הפכתי לחרדתית, לאט לאט אני מתחרפנת יותר ויותר. אני גאה בעצמי שלפחות זה נשאר בפנים לעת עתה, אני שמחה שאני לא מראה לו רבות על הנפש הקרועה שלי.

״האוכל מדויק, המשקאות טובים. הכל מוכן לשותפים הנהדרים שלי.״ קייל יצא מהמטבח חיוך תחמני התפרס על פרצופי השטני.
״יהיו בנות?.״ אני לפתע פולטת. קייל מופתע. בדרך כלל אני לא שואלת שאלות מיותרות. אני מניחה שיהיה לי אולי יותר קל לראות מין אחר מגברים. אולי יהיה לי מזל קטן. להתיידד אולי עם מישהי?.
״מה הכוונה?״ קייל שואל מתיישב לידי. ליבי דופק בחוזקה, עד כמה אוכל להמשיך לפחד מהשטן הזה שלמולי.
״כאילו, התכוונתי שאולי אחד מהשותפים העסקיים שלך יביאו את בנות הזוג שלהן, אולי, אם יש להם.״ קייל חייך.
״יש מישהו אחד. בנסיעה הבאה שלי אתארח אצלו. הוא מביא מישהי. לפי מיטב זכרוני.״ הוא פותח את הכפתור הסגור של החולצה המכופתרת שלו. ״היא גם כמוני?״
״איך כמוך?״ עיניו מסתכלות לתוכי הצמרמורת מפלחת את עורי בשניה. ״אתה יודע.״ דמעה קטנה יוצאת ממני. אני מאבדת את עצמי לאט לאט. אני לא מצליחה להבין את עצמי.
״לא, הוא לא רצח את אבא שלה. לא, הוא לא לקח בעלות על האחוזה המכוערת הזו. הבחורה הזו לא כמוך ולא תהיה כמוך סיילו. אני מתאר לעצמי שהיא סתם נפלה לידיים הלא נכונות. כמעט כמו כולן. אין לכל אחת סיפור כמו שלך. אוי זה יהיה מרהיב לספר לכולם עלייך. סיפור השולחן שלי יהיה חייב לנצח.״ אני מזדעזעת קלות. הלוואי ויהיה יום שלא אזדעזע בכלל מהרוע שיוצא לו מהפה. ״אז היא לא חברה שלו.״ אני אומרת בהחלטיות. ״כן?, אז מה היא?״
״אם אין אהבה, היא לא חברה שלו. היא סתם בסיטואציה.״ לא עוברת שניה וכבר אני מרגישה איך הסטירה שלו חודרת לתוכי.
״שלא תעזי לדבר ככה ליד האנשים האלה. אני מזהיר אותך סיילו. את לא יודעת למה הם מסוגלים. דרכם היא לא דרכך, ולעולם לא תהיה. אבל מה שהם אומרים צריך להיות בשבילך הכל. בדיוק כמו שאני אומר לך!, הם לא ותרנים כמוני!. את לא תעשי לי בושות.״
״אני לא אעשה לך בושות.״ אני אומרת בכניעה ברורה. מחזיקה חזק עד מאוד אך הדמעות.

״יופי.״ הוא מתרומם ולובש את הטוקסידו המפואר שלו, והסתכל בשעונו.
״עוד דקה הם פה. תקימי את עצמך לחדר שלי. תרדי כשאקרא לך. עד אז את לא עושה רעש מיותר או קוראת לי.״ אני צוחקת בלב. כאילו שארצה לקרוא לו מרצוני.
אני הולכת ממנו בריצה לחדר שלו, נשכבת על המיטה הנוחה למדי שלו.
המראה קוראת לי, אני באמת טיפה יותר יפה היום.

אוח. הלוואי שלא יקרא לי לעולם. מעדיפה להיעלם, פשוט להיעלם.

וכמובן כשמגיע השקט מגיעות גם המחשבות שאוכלות אותי כל שניה שאני לבד.
אני מעיקה את עצמי כל כך. מעיקה את עצמי מכל דבר אפשרי שקיים.

״קייל תמיד עושה את הארוחות הכי מעניינות.״ אני שומעת לפתע צחקוק עמוק של גבר, כנראה צעיר.
״אני חושב שלא תוכלו להחליט עד הארוחה שלי!.״ אומר מישהו אחר בהחלטיות.
״יפה חברה שלך.״ אומר קול גברי רגוע.
״שתוק דייגו. אני טיפש שהבאתי את הקטנה הזו לפה. גם ככה אח שלה בן זונה.״ הוא אומר כנראה למישהו שקוראים לו דייגו.
״אני מקווה שאתה זוכר שהיא לא יכולה לשמוע על דיבורי העסקים שלנו, לאון.״ קולו של קייל חודר עמוקות לתודעה שלי.
״אני זוכר טוב מאוד. לא התכוונתי להביא אותה קייל. הילדה עשתה לי הרבה בעיות. לא נותרה לי ברירה.״
״קח אותה לחדר בקומה למעלה, צד ימין. נמצאת שם סיילו.״
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}