המשיכי לנשום

פרק 1: אין רחמים

אני מתעוררת לשניה. פחדתי לפקוח את עיניי מסיבה מסיומת.
לרגע היה נראה שקרה משהו.
ראשי דופק. כאב ראש הורגש בחוזקה.
אני מותשת.

אני נזכרת בחלום שחלמתי. לא היה לו פואנטה. הייתי לבד בשדה חמניות. הרגשת השמחה שעטפה אותי הייתה מדהימה. אך כנראה שהנראות היא מנגד להיגיון, אני יכולה לחלום, אך כנראה שהחלום רחוק מהמציאות הקיימת.

חריק הושמע. צעדים הופיעו.
לא!.
לא!.

הוא נכנס לחדר בסערה, הסמים שהוא דחף לי טשטשו את מוחי. אפילו חלומותי לא הראו פחד. מעין אופוריה מסוימת. כנראה גופי השכיח ממני את הפחד המתמשך.

"אתה לא חייב לעשות את זה קייל." אני לוחשת.
עיניו החומות זועקות שליטה. "את לא תגידי לי מה אני חייב ומה לא כלבה. יש לך עבודה לעשות." הוא מקים אותי מהמיטה ומציב אותי בחדר האמבטיה.
"ארגני את עצמך. לבשי את הבגדים המוצבים על המיטה." הוא מצווה.
הוא עומד ליד משקוף הדלת.

השפלתי את ראשי, הסתכלתי על מברשת השיניים שלי. אני בהלם מוחלט. כמובן שארגיש אימה.

"אני חושש שלא הייתי מובן ילדה. את עונה לי בחיוב על הדברים שאני מבקש." הוא החזיק בזרוע ידי.
"האם אני מובן?!" פניו התחלפו לרגע, מעין סופת רגשות ארורה. ראיתי כבר את הפנים האלה, המבט הזה.
ראשי כואב. החלקים נשכחים ממני.

אוי אלוהים. אבא.

רעדתי.

"כן." עניתי. האגו שלי צרח. רציתי להעיף אותו ולברוח לעולם. אם רק הייתי יודעת מי הוא באמת לפני הכל.
"כן אדוני. התחילי לשנן." הוא חדר אל תוך עיניי, בעולם מקביל הייתי מאמינה שהוא מסוגל לחדור למחשבות שלי.
נשימתי נעתקה. הפחד שלט בי.

הרתיעה הגיעה ברגע אחד של צפייה בעובד הבית שלנו כאשר רצח את אבי בעודי קשורה לכיסא. "ניצלת בנס כלבה. האומנם יש לך אבא מסריח, אבל את.." הוא ליטף את פניי.
"את יפה כמו השמיים. יש בך שקט שאותו אני מחפש שנים. כדאי לך להקשיב ילדה., האמיני לי." הוא מעביר את ידו על אגני מרים אותי על כיור חדר האמבטיה.

"קייל, לא משנה מה עשו לך אני מצטערת.'' אני לוחשת אליו. מנסה להיאחז באמונה שהוא יתעשת על עצמו.
"שקט." הוא לחש לאוזני, דמעה ארורה מפלחת את דרכה היישר אל הלחי שלי, ובשניה אחת נופלת על הרצפה, כמוני.
"את הולכת לשלם על מעשיו ילדה." אין לי דרך לעכל. נאחזתי בשתיקה המביכה שנוצרה בחדר.
מה עשיתי לך קייל?.

"עכשיו. אני לא מוכן לשמוע ממך מילה." שתקתי. הוא שלח את ידו לגופי הקטן. הוריד ממני את הבגדים בשניות.
החל לנשק את צווארי עד לכדי למצב שנשך אותי. אני רק בת 17, וכבר הסתיימו לי החיים. הוא זרק אותי על המיטה החל בעבודתו.

בין נגיעה לנגיעה הוא יותר ויותר קרוב. אני נזכרת בתקופה הישנה שעברנו. קייל הגיע אלינו כעובד משק בית פשוט. החיים כאן פשוטים. הוא עבד כעובד מן מניין. לא עשה בעיות ולא הכעיס את אבי כלל. אני זוכרת איך הייתי קמה בשעה שש בבוקר רק כדי לצפות בו שומר על שער האחוזה. איך שהוא חייך אליי כל יום שיצאתי ללימודים. הוא היה עובד צעיר בסך הכל. אני לא אשכח את החיוך היפה שלו. אני תמימה, באמת האמנתי שחיוכו טהור ונקי כמו הנפש ששברה את ליבי לרסיסים. רציתי אותו. לא אשקר לעצמי. אהבתי לשמוע אותו מדבר בטלפון במבטא המקסיקני שלו. אהבתי כשהוא הציע לסחוב לי את שקיות הקניות שקניתי. פעם אחת תפסתי אותו מעיף מבט כשחברה שלי הגיעה להתארח אצלנו. חיי היו זהב באותה התקופה.
למרות שלא היה בנינו כלום האמנתי שהוא כל כך טהור שהוא בעצם מחכה לי. מחכה שאגיע לגיל המיוחל. שנהיה מאושרים ביחד. הוא תמיד היה שם כשאני חושבת על זה. הסתכל, בחן.
השיחות בנינו היו פחותות ביותר. אך היה שם משהו, המבט שלו הסתיר משהו.
קייל היה אגוז קשה לפיצוח. אך כנראה שהוא התפצח עכשיו, כיוון שכרגע הוא מעליי מנסה לחדור לתוכי.

מה אני עושה כאן?. האם הוא יהרוג אותי?. האם הוא באמת מסוגל לדפוק כדור בראשי?. מה יקרה אם אתנגד. מה יקרה אם אשתנה למולו?. או אולי אני צריכה לבכות?. הראש שלי אכול. לא נעים לי. מעולם לא העלתי בדעתי מי הוא. גם עכשיו הוא מצטייר רק כרוצח של אבי. לאן נעלמו כל עובדי משק הבית שלנו?. האם אני היחידה שנותרה?.

"מספיק!" אני צורחת לפתע. איני מאמינה שאני באמת עושה זאת.
אני מרגישה כמה בטוח הוא למולי, אך הוא נקי, אין עליו אקדח או סכין. משהו בי בוחר להאמין שהוא לא יפגע בי. זו אולי התקווה שזועקת לצאת החוצה.

מבלי לחשוב אני בועטת בין רגליו. הוא עף לצד ואני מיד מקימה את עצמי לעמידה. אני יוצאת בסערה מהחדר. נראה לפתע שזה קל מידי.
הבית, הקירות הכל נראה כל כך ישן, מעין עבר צבוע זהב.
ועכשיו הקירות שהיו פעם שלי כבר לא שלי. אני מוצאת את המפתחות על דלפק הכניסה. בוקר עכשיו, אנשים פותחים את החנויות. אוכל לבקש עזרה.

מבלי לחשוב אני רצה. שער האחוזה מוצב למולי. אני מגבירה את הקצב מבלי להסתכל לאחור.

בום. אני נופלת ארצה . לוקח לי כמה שניות כדי להרגיש את הכאב. הרגל שלי. ירו בה.
אני צורחת. אולי מישהו ישמע. או אולי מישהו יקבל שכל. הלוואי.

"היא פה אדוני, אתה יכול לבוא לאסוף אותה." הבחור מדבר, לבוש שחורים עם מסכה שחורה על כמעט כל הפנים. על ידו היה קעקוע של סמל זכור.
אני כנראה מדמיינת.

הגרון שלי נשרף. הכאב לא אמיתי. לא אמות מהכדור הזה. רק אסבול. לפחות גיליתי למה אני פה. לסבול.

"סיילו, סיילו, סיילו." קייל נשמע במעומעם מעליי. "לך מכאן חזור לעבודתך." האיש השחור מכניס את האקדח והולך. "אם רק היית מקשיבה כלום לא היה קורה לך." הוא התכופף אליי הרים אותי משיערי. " מה חשבת?. שלא נפגע בך כלבה?" הוא הסניף אותי. "טעית." לחש לאוזני. "את יודעת ילדה. כשבחנתי אותך עם השנים שעברו ראיתי ילדה צייתנית. ילדה של אבא." הוא התרומם. שם על רגלי הפצועה את כף רגלו. הוא לחץ. צרחה פילחה את האוויר. לגרוני לא היה אכפת. "הייתי בטוח שהוא חינך אותך טוב." הוא שחרר טיפה, ולחץ שוב. "הפסק!" התחננתי.
"אבל אז אני נזכר" הוא ממשיך בשלו. אלוהים.
"שום דבר טוב לא יצא ממנו." הוא שחרר את רגלי. "ראי זאת כהזהרה כלבה." גופי החסר אונים הנהן בלי כוח. נשברתי. אני מרגישה כל כך קטנה כרגע.
אין לי מילים. אני שותקת. אך אני יודעת שלא יעבור המון זמן עד שאנסה שוב. אני רק צריכה תוכנית.

קייל הוריד את חולצתו. "לחצי אותה על הפצע, זה יעצור את הדם" עשיתי כרצונו.
הוא הרים אותי והכניס בחזרה לאחוזה. אני בוכה דמעות ארוכות. כאשר נכנס לחדר השכיב אותי על המיטה.
הוא חיפש משהו בתיק השחור שלו.
תיק עובד משק הבית.

כשראיתי מה הוציא החלתי לצחוק. הוא צוחק עליי.
"הפסיקי ילדה" הוא לקח את ידיי ואזק אותי.
הוא רוצה לצחוק לי בפנים.
הרי איך אוכל לברוח כאשר רגלי פצועה.

"מה זה?." שאלתי כאשר הוציא כלי עבודה אשר נראה כמו מלקחיים. "זה יוציא את הכדור." הוא התיישב והתכוון לחפש את הכדור. "לא אל תגע!" בכיתי. "אני חייב להכניס ילדה."
"אני אתעלף." החלתי לרעוד מרגישה את עיגולי הזיעה על פניי.
"רחם עליי אדוני" לחשתי. כעבור שניה הרגשתי מזרק מוכנס לגופי.
נרדמתי עם המילים המעומעמות שלו.
"אין רחמים."
{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{