המשיכי לנשום

פרק 4: נגמר

העור שלי הצטמרר באימה כשהוא גרר אותי לאחור והטיח את ראשי בקיר.
נשברתי. שפתיי החלו לדמם.
עיניי החלו להיעצם, לאט הרגשתי את ראשי הכואב נפול. הרגשתי חוסר אונים. קייל כבר שם לב לכאבי.
"בבקשה." לחשתי אליו. ראשי הנפול הראה נוכחות חסרת אונים. הייתי כמעין דף נייר קרוע.

קייל הרפה ממני את אחיזתו המרה. לא חשבתי שהוא כה חזק. פלג גופו העליון מצטייר כמשהו אחר. אומנם לא ראיתי את גופו במלואו אך עוצמות הכוח המתפרצות ממנו גרמו לי לשתוק בכוח.

כאב ראשי לא הרפה.
את אסירה סיילו. קבלי זאת או שתענשי. ראשי מנגן ומנגן אמרות חסרות אונים. הרגשתי שאני מתחילה לעכל את המציאות החדשה. אם אפשר לקרוא לה מציאות.

אני על הרצפה. נפלתי בין מחשבה למחשבה. פניו הלהוטות של קייל כאשר ראה אותי סובלת מילא את החדר. הוא כעס עליי הרגשתי את זה. הוא מאוכזב ממני. אלוהים מאוכזב ממני.
בזמן שכואב לי אני חושבת על כך שהוא מאוכזב ממני, אני עירומה הוכיתי בחוזקה מרה ואני עוד מעזה לחשוב על רגשותיו!.

כל כך טיפשה סיילו. כל כך!, כל כך טיפשה. את לא יכולה לנצח. פשוט תני להם מה שהם רוצים.
אי הציות החמיר את מצבי. אני בובה רועדת על הרצפה שלא הייתה מסוגלת להפגין דבר מלבד חולשה.

אבא. כמה אני רוצה שהוא יחזור. הוא היה יודע מה לעשות. איך להגן עליי!. אני טיפשה גמורה. אני לא יכולה לעמוד מול הגברים האלה.

מי הם בכלל?.
אני ממשיכה להיאחז בהגדרה: עובד הבית רצח את כולם פרט ממני כי הוא טוען שאני יפה כמו השמים.
אני רוצה לסטור לעצמי. "יפה כמו השמים." אני לא נסיכה מזוינת, אני לא ילדת שמנת. אני נערה עם שיער בלונדיני שרוף. זהב דוחה.
כל חיי הובהקה לפניי הידיעה שאני חיה בשקר. בעולם שבו אני "ילדה." כואב לי לחשוב שאני כועסת על אבא, כי אין לי סיבה לכעוס. הוא פשוט הסתיר דברים. תגלי סיילו. הזמן יעשה את שלו. חכי, רק תחכי.

קראתי בחיי מספיק ספרי פשע, תמיד הסוף היה נורא. היה רשום לי באחד הספרים שאין מנצח במלחמה, יש רק מפסידים.
חוזקה זה עניין של כוח, אתה חזק אתה תצליח לנצח. אתה חלש אתה שורד. אך שרוד נכון אחרת תעלם.

אני לא בוכה. הדמעות נעצרו ברגע שההבנה נחתה כמו ציפור לגוזל.
הבנתי את מקומי. דמי מעיד על כך. שתקי סיילו תני להם לעבוד ללא הפרעות. עשי את תפקידך כראוי. ההיי שורדת אחרת תעלמי.

"סיים את עבודתך. אם היא עושה בעיות קרא לי." קייל מורה ומסתלק לאחד החדרים בבית.
העובד השחור הנהן כמו בובה מושלמת והתקרב לעברי. הוא חזר לאחוז בחבל, הוא משך את החבל ועימו את צווארי.
"קומי." לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. הוא ציפה שאעמוד כשגופי סדוק ושבור?, אבל המכות לימדו אותי משהו. אני מוכרחה לציית. אין רע בציות לפקודות כל עוד אני שורדת עוד יום. ולכן אף שזה שבר אותי עוד יותר מבפנים הצלחתי לקום, והייתי גאה בעצמי, הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לשרוד. דרך הישרדותך מתחילה עכשיו סיילו.