המשיכי לנשום

פרק 17: אין אגדות

אני מחזיקה את הקניות על ידיי. העולם נראה כה קטן כאשר אני יוצאת מחנות הנוחות. המלון המזוין הזה. הכל סוגר עליי. החרדה הקיומית הזו שלא עוזבת. שהוא אחריי, משגיח גם מרחוק. הרצון העז הזה. להימלט. לא לחזור לעולם. זה עמוק בתוכי. התחושה הזו לא תשתחרר ממני עד שלא אקיים אותה. כזו אני. לא משחררת כה מהר, אני הולכת נגד החוקים, ישנם אנשים שיסתכלו עליי בצורה רעה, יגידו שאני מהירת מחשבה, עושה טעות מרה בדרכי לניצחון. הדרך חשובה אנשים אומרים, אחרת איך יאהבו אותך אם הלכת בדרך הרעה. אך אותם האנשים לא מבינים שאין דבר כזה דרך טובה. יש דרך אישית, אשר כלואה עמוק בכל אדם. כל אחד בוחר את דרכו, אנחנו כולנו חלקים של עצב ושמחה. כולנו עשויים מרגש וכאב. הדרך של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאת בפנים. יש אנשים רעים ויש טובים. וזה העולם. האם יש מה לעשות בנוגע לזה?. להכחיש, לא להתייחס, לברוח. האופציה השלישית עושה רעשים בבטני, אני מוכרחה לברוח ממנו. מעברי הישן. מהחיים שלי. אני בתחילת דרכי למילוט מלא. אם לא אלחם על עצמי אף אחד לעולם לא ילחם. אין לי משפחה, אין לי חברים. יש אותי, מול המאפיה של אחי. מול אדון המאפיה של מקסיקו.

"סלחי לי." פקידת הדלפק קוראת לי שוב. חיוכה ניכר בחשכה. זה לא זמן טוב לדבר איתי כלל. אני לחוצה זו האמת. וכשאני לחוצה אני סגורה. כלבה אמיתית.
"ראיתי שיש לך חוט דייג ללא חקה." היא צחקקה, פאק. פניה סוגרות עליי, ואני מרגישה שהיותי מאבדת את זה. "יש לנו חקות ברכב אל תדאגי." אני מסתובבת בכוונה ללכת. אין בי כוח לדבר אם אף אדם. לא משנה עד כמה הוא נחמד.

"איך הוא מרגיש?. אני מקווה שהוא בסדר עכשיו." מוחי נדלק. אני מרגישה את הצד הרע שלי מתחיל לשלוט. אני מפחדת מעצמי ברגעים כאלה. עד כמה רחוק אוכל לצלול בכאב הברור הזה. החיים שלי החליטו לקחת ממני את עצמי. המלון הפשוט הזה, גורם לי לאבד עשתונות.

האמנתי שקייל בעדי. טיפשה שכמותי. "הוא לא בעדך." אני שומעת את הקול הפנימי שלי צועק. ולאט אני מתחילה להבין שקולי צודק. כל מי שקרוב לאחי לא בעדי. מטומטמת. כל עובדיו בעדו. בעד אדון מאפית אריוס. הקעקוע המזוין הנמצא על רגלי. אריוס. הוא מי שאני הוא מי שהם. נפשי סוערת. לא אוכל להשתחרר, אני לא אשתחרר לעולם. הם בתוכי.

"הוא בסדר." שפתי רועדת. מונעת ממני לדבר ברור. הפחד והחרדה משתלטים עליי. "הירגעי. את יכולה. הוא לא יעשה לך כלום. לא עכשיו לא כרגע. את שלב אחד מעליו." הקול הפנימי שלי צועק עליי. יש בתוכי המון אהבה לקול ההגיון. אל תתני לעצמך להתפרק אהובתי. עשי זאת.

המעלית לוקחת ממני את כל כוחותיי,  רגליי החלו לשקשק. אני לא במיטבי. אני מאבדת את זה לאט. הוא מענה אותי מרחוק. אני חלק מתיאטרון הבובות המזוין של אדון ולנסי.

ריי ישלם על כך שהפיל אותי בפח בצורה כה שפלה. לא אתן לגאוותו לשלוט עליי. פעם היה לי קול. קולי נעלם ברגע שכבר לא יכולתי לדבר, כלואה בתוך עולמו הפצוע של אחי.
נהגתי לקנא בילדות קטנות האוכלות גלידה ברחוב. ראיתי את אושר התמימות מתפרץ אל מול עיניי. הן דיברו על סיפורי אגדות. על הנסיך המזוין. על הנסיכה האומללה. על הקסם הצבוע. הן האמינו בתמימות שאכן יש נסיך. שיציל אותן מכל צרה, רק בעזרת נשיקה עלובה. סיפורי אגדות הם שקר גס. התכחשות למציאות הכואבת. בחיים אין נסיך, אין נסיכה. יש אנשים שחווים דברים. חלקם טובים, חלקם רעים. ואף נשיקה עלובה לא תצליח לשלוט על כל הכאב של העולם. בחיי יש אותי. מול העולם לבד, מתמודדת כמו נמרה על החופש. ואני לא ארשה לעצמי לוותר לעולם. אלחם עד הדקה האחרונה. אהיה האריוס הראשונה שתמרוד באדון הבן זונה. לא אתן לכאב לשלוט עליי. לא אתן לפחד לשתק את רגליי, לא עוד.