הבזקים של כאב מורגשים על גופי. בן זונה.
"קייל!" אני צועקת שמה זין עליו ועל הכבוד שלו. אני דורשת תשובות.
"קייל!" אני צועקת שוב. לא שמה לב לאיפה אני. אני טעונה כמו אקדח.
"הרגעי." הוא אומר. "איפה אתה?." אני חוזרת.
"המשקפיים שלך אצלי. הראי כבוד ילדה." הוא חוזר שוב למנטרה המטומטמת שלו.
"אני רוצה תשובות." אני רואה את קייל במעומעם בצד החלון.
"רצון זה דבר יפה., בזכותו אני כאן כרגע." אני מסתכלת עליו בגועל. כולו זחוח ומתנשא.
ככה זה נגמר? פשוט וקל?. אבי הכניס עבריין והוא פשוט החליט לעשות דברים מגוונים בכולנו?!.
בולשיט!.
"הבא את המשקפיים שלי." אני מבקשת. התת מודע שלי צוחק עליי שאני צריכה לבקש ממנו משהו שהוא שלי.
הכל כל כך דפוק. החיים שלי דפוקים.
הבית בו אני כלואה. הוא הבית שלי!.
הקירות כאן שלי. הכל כאן שלי.
הוא משחק באגו שלי יותר מידי. זה עינוי.
אני בעצמי לא בטוחה אם אני עומדת לבכות או לכעוס.
קייל התקדם לכיווני מהצל ששהה בו.
עם כל צעד וצעד שלו אני מרגישה איך לאט אני נהפכת לקטנה יותר.
"את חלשה." הוא אומר מעליי. למה הטון שלו כל כך נחוש. מי הוא?. הוא משגע אותי. אני אכולת דאגה. אני במצב ש...
אין לי מילים. כואב לי הראש.
אני מפחדת ממנו?.
מטומטמת שכמותי. נפלתי שולל בגלל חיוכו. אם רק הייתי פותחת את העיניים בזמן הנכון. בן זונה.
"אתה יכול להיות טוב יותר קייל. ראה, היית טוב אליי שנתיים. סמכתי עליך." הוא צחקק.
"אשמח שלא תזלזל בי קייל. זה פוגע בי." האגו שלי עלול להפיל אותי חזק.
"הייתי ממשיך לעשות את זה פעם אחר פעם ילדה." הדמעה לא מאחרת לבוא.
המסיבה נגמרה סיילו. הלב שלו פצוע.
"היה לי חלום פעם." אני משתנקת. "שיהיה לי כל מה שארצה. שאחיה חיים מלאים בשמחה ואהבה. הכל היה מתוכנן. מה אתה רוצה להשיג קייל?. ספר לי." הוא הלך לקדמת החדר מתחמק ממני.
אני צריכה להחזיר את הקשב שלו. שיכנס לו עמוק לתודעה.
"יום אחד תבין שלא עשינו לך דבר. אתה סתם עבריין עם בעיות בנפש. אני מרחמת עליך."
אני נחושה בדעתי. טיפה בהלם שאני מדברת כך. אני מוכרת את עצמי כדי להוכיח משהו שאין לו בסיס סביר.
"את יודעת ילדה." הוא הסתובב, נשאר נחוש בדעתו. לא מראה חולשה או עצב. האדם קרח.
"לכל מעשה יש מניע." הוא מתיישב על המיטה מלטף את שיערי. אני כל כך שקועה במילותיו. מנסה בכל כוחי לחדור לתוכו. להבין מה רצונו. הוא קר כקרח. עיניו החומות צופות בי מבלי להניד עפעף. אני רוצה לעורר אותו. אך אני קפואה גם כן.
הוא שם לב לזה. אני רואה על פניו הקפואות. למה אני מרגישה טרף למילותיו. למה הוא לא נחמד כמו פעם.
כנראה שלא פקחתי את עיניי.
הוא החזיק בסנטרי מרים אותו מעלה.
"אשים עליך את המשקפיים שלך., לא כי אני מרחם עליך כפי שאת חושבת." הוא עולה מעליי שם אותן על פניי.
"אשים אותם עליך כדי שתוכלי לראות בבירור מה הולכים לעשות לך. אחר כך עשי את חשבון הנפש שלך עם עצמך." הוא עזב את סנטרי בחוזקה.
"זכרי ילדה. בעולם שלי הסקת מסקנות לא מבוססות עלול להוביל אותך היישר למטה." הוא מקים אותי במהרה מהמיטה.
כאב הראש הורגש.
עמדתי בצליעה על הרגל הפצועה. תחבושת מאולתרת נחה עליה.
איך יכולתי לשכוח מהירייה?.
בן זונה, חסר כבוד.
הוא הוציא אותי החוצה. אור הירח היחיד שהאיר את החשכה העמוקה ששלטה באזור.
"הרימי את פניך. הסתכלי ישר." הוא עומד מאחורי.
הוא לא.
הוא לא טוב.
סיילו. אלוהים.
הישארי בהכרה.
אלוהים.
"הסתכלי עליהם!" הוא צורח מקפיץ אותי. מקפיץ את נשימתי. אני מוכרחה להישאר בהכרה. נשמי סיילו.
"למה?, הם לא עשו כלום" אני בוכה. לא אוכל לשתוק עוד. לא אוכל לשמור את הרגשות בפנים. הוא רצה בזה.
בן זונה.
"הם עמדו לי בדרך למטרה. אני מניח שאיני צריך להבהיר לך מה קורה למי שעומד בדרכי כלבה." אני לא עונה.
אני בוהה בשקט מר בגופות עובדי הבית.
אשים עליך את המשקפיים שלך.,לא כי אני מרחם עליך כפי שאת חושבת.
לא סתם אמר זאת. הוא מסוגל לזה. אין לו לב.
אני מתמוטטת כמו כדור פצוע על האדמה.
עשרת עובדי משק הבית הישן שלנו מתים. מתים חסרי נשימה. חסרי נשמה. חסרי חיים.
"שרוף אותם." קולו המר של קייל נשמע מעליי.
אני בהלם מוחלט. הסיפור כאן. הוא גדול יותר מסתם עבריין.
"לא!" אני משתנקת בלחץ. הנשימה שלי נעלמת.
"הסתכלי כלבה. הרימי את פניך"
צבע הזהב שרוף.
ריח אפר נורא. גבעה של כאב ופחד.
מי אתה קייל ולנסי.
מה אתה רוצה ממני. הגד לי.
דבר איתי.
ספר לי.
רחם עליי.
תן לי ללכת.
תן לי לנשום.
אני מאבדת את זה. מאבדת את דרכי הנשימה ריח העשן חונק אותי.
"המשיכי לנשום." הוא דורש מרים אותי עליו.
אני משתעלת. הבכי הכאב הריח הנפש. הכל ביחד.
"נקה את הבלאגן. התחילו לעצב מחדש את החצר." אני מורידה את משקפיי זורקת אותם על האדמה.
אני לא רוצה לראות.
"היכן המשקפיים שלך ילדה." הוא שואל ברצון מוחלט. "על האדמה." אני לוחשת.
הוא צוחק מנקה דמעה קטנה.
"את כל כך תמימה." הוא מניח אותי על ספה גדולה.
"אין לך לב." אני מסתכלת עליו רועדת.
"אני יודע." הוא נועל את דלת הבית.
"קחו אותה עכשיו." הוא מדבר לכלי הקשר שלו.
אנשים בעלי חליפה מסודרת לבושי שחורים. לא ראיתי את פניהם. הם מוסתרים.
הם הרימו אותי. לאן הם לוקחים אותי.
"קייל." אני מבקשת בתחינה.
"לאן זה?." הוא צחק.
כמו תמיד צוחק.
"התרכזו ברגל השניה שלה. דאגו לעשות את זה לאט." לעשות את מה.
הם מכניסים אותי לאחד מחדרי הבית.
הם לא מדברים.
נראים מתואמים.
הפסיקו בבקשה. גלו טיפה אנושיות.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}
YOU ARE READING
המשיכי לנשום
Mystery / Thriller"מי זו, אדון קייל" אמר הבחור הצעיר אל השטן. "היא הנקמה שלי" הסתכל עליי בגאווה. הם מחייכים אליי. אני אוחזת בשרשראות הברזל המחזיקות אותי לתקרה. אני שותקת כמו ילדה טובה. בעולם שלו יש חוקים. ואני מוכרחה להקשיב להם. אך כמו שאני הנקמה שלו, הוא הנקמה שלי...
