המשיכי לנשום

פרק 9: נוצת הפרפר

נשימתי נעצרה. המילה אחותו הדהדה כמו רעידת אדמה ממושכת באוויר החם של מדינה רותחת.

עשתה טעות?. היא אחותו. האם אני מסוגלת לשמוע ממנה עוד מידע?. האם אשמע בעתיד?.

"את מה?!." לודמילה שחררה את ידה והמשיכה להסתכל ימינה ושמאלה בצורה מחשידה למדי.
"מה קורה לך?. הסתכלי עליי." אני מבקשת בחוסר סבלנות משווע. ליבי אומר לי להירגע לנשום עמוק. אך הראש בהלם מוחלט, האם גם היא עוזרת לאחיה?. האם היא עוסקת בהשפלת נשים?. האם גם היא תמרר את חיי?.

גופי מצומרר לנראות שמלתה הפשוטה. לא יתכן ששמלה כזו פשוטה תהיה הטעם של אישה במעמדה.
היא אחות של האדון.

"סיילו, בבקשה תשמרי על השקט. יש לי מזל שהאדון בתדרוך למטה, אחרת לא הייתי מצליחה להגיע." היא מסתכלת שוב לכיוון החלון.
"לודמילה. יש שומר מחוץ לחדר, איך נכנסת לכאן." איני מסוגלת להאמין שהיא הגיע לפה על דעת עצמה אחרת לפי מילותיה היא הייתה כבר עמוק בעוד עונש חולני של האדון.

"סמכי עליי סיילו. אני לטובתך. את חייבת להקשיב לי." פניה הסתכלו עליי בתחינה, ליבי התכווץ היישר לרצפה.
"שהייתי קטנה אבי לימד אותי לכייס חפצים. הגיע לידיי חומר מרדים. השומר ישן." היא התיישבה על מיטתי הזמנית וסידרה את שיערה השחור לאחור.

"את בהלם אני יודעת. אני נופלת עליך מן השמיים." ידיה רוטטות כמו פצצה מתקתקת.
"היי. לודמילה. הסתכלי עליי." אני מבקשת ממנה בעדינות שכזו.
"הרגעי בבקשה. את מרגישה טוב?." אני שואלת ממקדת את פניה אל תוך עיניי.
"לא." היא נשכבת בקושי על הרצפה, נופלת במקצת מן המיטה הנמוכה.
"תבדקי את החלון." היא שואגת לפתע.
"איני יכולה לקום. האינפוזיה בתוכי. נסי לקום." 
אני מנסה לשלוח את ידי לעזרה.

"אל תצחקי עליי." היא התכנסה עמוק אל תוך רגליה ובכתה.
"היי!, לודמילה." אני מנסה להגיע לבחורה הגבוהה בעזרת ידי.
"אני מפחדת סיילו." היא החזיקה ברגלי והתרוממה.
"לודמילה. החלון." אני מזכירה לבחורה הנסערת.
היא מהנהנת בפחד ומסתכלת.

"עשיתי טעות. עשיתי טעות." היא חוזרת שוב ושוב.
היא לא במיטבה.
"לודמילה את שתית?." אני מנסה בכל כוחי לגרום לה לעזוב את המבט בחלון.

"הלוואי, הלוואי." היא התיישבה במהירות על המיטה.
"את מזיעה. מה קורה לודמילה.?" קולי נשמע כחסר אונים. הכל קורה במהירות חצופה, מתי אקבל תשובות סבירות?.

"את יפה כל כך." היא מחזיקה בידי גורמת לי ללטף את פניה.
"התגעגעתי למגע." היא נשפכת עליי באנחה.
"הסתכלי עליי." אני מרימה את פניה בכוח.
"מה נתנו לך." אני שואלת מסתכלת עמוק אל תוך אישוני עיניה הגדולים מאוד.
"לא יודעת." היא צחקה ניגבה את דמעותיה המלוחות.
"את צריכה לנוח., קייל יודע שאת ככה?." היא מסתכלת על החצר בשנית.
"את קראת לו?!." היא צועקת בכוח רב.
"מה?." אני מנסה להושיב אותה למולי, אך היא לא מפסיקה לזוז.
"את קראת לו!, אמרת את שמו!" היא סוטרת לפניי משאירה אחריה גוון אדום דובדבן נוראי.