המשיכי לנשום

פרק 14: לודמילה

לודמילה:

אני נלקחת על גבו של ריי. אין לי רגש כלפיו. גם מעולם לא יהיה.
לא אהבתי או כיבדתי את חבריו של אחי הגדול. תמיד נהג להסתובב במקומות הלא נכונים. להיות מכוון לאש הר הגעש.

תקופה קצרה שינתה אותו פלאים. אחרי ניסיונות קשים להחזירו אלינו. כמה פעמים אדם יכול להתחנן.
ניסיתי להרגיעו, להוביל אותו בדרך הטוב. כנראה שאין טוב במשפחת ולנסי. איבדתי את אח שלי היום, לכל החיים. הוא לא יהווה בשבילי אח. אלה אויב.

ליבי רועד. מעולם לא חשבתי שהוא יכול לרדת כה עמוק.
זכרונות קשים עולים ועולים אחד אחרי השני. לפתע כל חיי נגלים למולי.

הילדות הקשה בין מעבר דירה לבין בריחה עם אמי ברגעים קשים. כמה עברתי עד כה.
אם רק הייתי מצליחה לגעת בליבו הקפוא של אחי.
אני יודעת שאין עבורו עולם. אני יודעת שהוא רוצה רק כוח.
אני מרחמת על סיילו. שמעתי את שמה פעמים רבות. לפעמים קיוויתי שדמותה של סיילו לא אמיתית. שזו דמות שעזרה לו להתמודד.
ובכן כן זו דמות, אך לא דמות דמיונית כמו שחשבתי.

התנגדתי לו. בכל מובן המילה. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא שכמעט התעלפתי מהשותפים שלו לעבודה השחורה.
אני הייתי שם. הוא תמיד נהג להגיד, "מי שלא איתי הוא נגדי". האומנם אני מסכימה באמת הייתי נגד הדרך שלו.
הוא נהג להתנהג בצורה לא מכבדת לכל אדם חדש שפגש בדרכו להצלחה שהוא מתאר אותה.
כולם חייבים לו. חייבים לו כסף, חייבים לו בהפסדים במשחקים, חייבים לו סמים. הוא מעולם לא נפל. המשיך את האימפריה בדיוק כפי שהייתה.
למעשה אני מאמינה שהאימפריה הגדולה שירש גורמת לו לשכוח את עברו ברגעים מסוימים ביום.

אני רוצה לעזור לסיילו. אני חייבת לעזור לה.

"אני צריכה לראות את סיילו.!" אני צועקת לפתע מכניסה את הדמעות.
"סיילו עם האדון. את איתי." אני רואה את הסכין הקטנה המוסתרת בכיס האחורי שלו.
אני שולחת את ידי לאט ומכייסת אותו כפי שרק אני יודעת לעשות.
עכשיו יש לחכות לרגע המתאים.
איני יודעת עם מי יש לי עסק. אבל אני שורדת. וכרגע יש להשתחרר ממנו ולצאת לחיים שרק אני רוצה.

דרך ההיגיון תמיד קרצה לי. אני יודעת שאלך ללמוד עריכת דין.
אני יודעת שאשתחרר מריי בקרוב.
אני שורדת בנפש שלי. כמו אמי.

"הנה הרכב שלי תכירי." ריי מוריד אותי ולמולי רכב לבן מפואר.
"לא מעניין אותי הפאר שלך." אני אומרת נכנסת לרכב.
הוא נכנס אחרי מתנשף.
"אם היה לך כה קשה להרים אותי אז היית צריך לוותר על זה עוד מההתחלה. אבל שכחתי שיש לי עסק עם עובד מזוין של אחי הגדול." הוא חייך והתניע את רכבו.
"את ולנסי." הוא צחק. הסיטואציה בהחלט מוזרה. לא שמעתי צחוק יפה כבר המון זמן.

"נכון. אני ולנסי. כנראה שהאדון לא רואה בי משהו מיוחד. נו טוב. לפעמים מראית העין מתלכלכת." הוא מהנהן וממשיך לנהוג.