המשיכי לנשום

פרק 32: אנחת משי

קייל:
לראות את סיילו נקרעת מכאבים עשה לי טוב.
דמעותיה היפות זלגו על ברכיי בעדינות רכה, אפילו הרטיבות של דמעותיה על ברכיי הייתה מענגת כל-כך.
אני אוהב להביא אותה למצבים כאלה, למעשה זו פעם ראשונה שראיתי את השמיים שלי שבורה לגמריי. אנחת המשי שלה נשמעה, כל-כך שקטה מזערית הייתי אומר. הרגשתי את נשימותיה הכבדות על הברך שלי. מרגיש לי כמו ליטוף חמים על גופי, זה הרי כל מה שאני צריך.
האור המבצבץ מבעד לשמיים החצי כחולים חצי שחורים נותן תחושה של אופטימיות, יום חדש בפתח.
סיילו כבר הפסיקה לצרוח, אני מרגיש רק את אנחות המשי שלה, הדבר המסביר שהיא בחיים. היא עדיין בחיים. עדיין ממשיכה לנשום.
״המשיכי לנשום״ אני לוחש בין עוד ליטוף קצר והפלקה כואבת. היא ממשיכה לשתוק. ידי מחזיקה את ראשה צמוד לרגליי, פניה מופנות לרצפה. למקום שמגיע לה להיות כרגע. עצוב לי שכל-כך קשה להביא אותה למצב של התנהגות יפה בבית הזה.
אני יודע שיגיע היום בו היא תהיה מחונכת בצורה שארצה. ובנוסף לידע שלי, השמיים שלי לא ירצו לחוות עוד סבל וכאב. אני בטוח בכך.
בדרך כלל אני כגבר מעדיף גוף חלק של אישה. אבל משהו בסיילו גורם לי לפקפק ברצונות של מה אני רוצה, אלה להתרכז במה שקיים. במטרה שלי. אילו רק הייתה יודעת מה אביה עולל לי. להיות ילד המוחזק בצינוק זה לא תמיד קל שמיים שלי.

אני מלטף את ראשה ומרים אותה משיערה. מציב אותה למולי.
״תראי את הזריחה שמיים.״ אני לוחש אליה.

סיילו:
לאחר שהרגשתי את ראשי מורם אני צופה בזריחה הארורה הזו. עד שהגעת זריחה, זה הרגיש כמו נצח. אני מתביישת להסתכל עליו. פניי ככול הנראה נראות כמו גיהנום אמיתי. וכן אני יודעת שלגיהנום כנראה אני אגיע אחרי שרצחתי מישהו. אבל משהו בתחושה הזו של ריח הניצחון על גבר שניסה לאנוס ולפצוע אותי עושה לי טוב. תחושה הישגית שכזו.
אני עדיין ישובה על ברכיי, צופה בזריחה.
״היא יפה אדוני״ אני מושכת באפי מנסה לסדר את פניי מבלי לגעת בהן או אפילו לשטוף. אפילו התחושה הקטנה הזו שאני יפה ברגעי השפל שלי לא קיימת.
״הזריחות תמיד נותנות לי השראה לסיפור שלך שמיים.״ הוא לוחש וממשיך, ״הזריחה כלואה בעולם של חושך, היא רוצה לצאת אל האור אבל היא לא יכולה.״ הוא לוחש ומלטף את ראשי. ״למה היא לא יכולה אדוני, הרי הנה זה קרה הזריחה יצאה לאוויר העולם.״ הוא מחייך ומזיז קצבת שיער קטנה ומזיעה למאחורי אוזני. ״מפה את לא תצאי סיילו. אני לא אתן לך ללכת, אני מקווה שאני מספיק מובן לך, אף על פי שאם לא תמיד אני יכול להזכיר לך.״ אני נרעדת מהמחשבה הזו. סיילו לא יוצאת מפה.
״זה מובן לי אדוני.״ אני לוחשת ומנסה לחייך. ״את יפה כל כך גם אחרי שאת נשברת.״ הוא מלטף את ראשי. אני משפילה ראש בכניעה, הוא זקוק לזה. זה ירגיע אותו.
״היום את חוזרת להתנהלות רגילה. אני לא רוצה לשמוע מילה ממך. שגרת הבית הרגילה שלך. את מבשלת את מנקה ובעיקר משתדלת שלא להרוג את העובדים שלי, כי אחרת אני אפגע בך.״ אני מהנהנת בכניעה. אני רוצה להוציא דמעה קטנה מבעד לעיניי, אבל בכיתי כבר מספיק. אני צריכה להאמין בטוב גם כשרע.
״קייל״ אני לוחשת. פניו משתתקות כי קראתי לו בשמו. ״אני מצטערת..״ אני מחייכת חיוך קטן, חיוך משתדל.
״אני סולח לך שמיים.״ הוא אומר ומרים אותי לחיבוק גדול.
אני מחבקת אותו עם כל הכאב שבי, אני לא אוכל להיענש יותר ממה שעשה לי.
״לכי לישון לכמה שעות.״ הוא אומר בנחת. ואני אני כל-כך זקוקה לזה.
״תודה אדוני.״ אני לוחשת והוא מחייך חיוך רע.

אני נשפכת על המיטה ונרדמת חודרת עמוק לשינה עמוקה.

אני קמה בבהלה, מתנשפת בחוזקה. אני רואה את קייל לידי ישן, נח לו בעדינות כמו ילד שלא יפגע באף אחד.
אני מלטפת את פניו בשקט, הוא עייף. הוא פוקח חצי עין ומושך אותי לצידו, הוא מנשק את ראשי ומחזיק בזרועי בחוזקה. ״מה קרה.״ הוא לוחש בעייפות. ״כלום אני בסדר.״ אני לוחשת. ״את בטוחה?״ הוא לוחש בעייפות. ״כן פשוט סתם״ ״טוב פשוט סתם״ הוא אומר בעייפות שמעט מצחיקה אותי. הוא מוחץ אותי קרוב אליו. ״איך מרגישה?.״ הוא לוחש פתאום. ״מחונכת.״ אני לוחשת. ״כלבה טובה שלי.״ הוא לוחש לאוזני ומנשק את ראשי. ״מחר אביא רופא שיבדוק אותך. שלא תגידי שאני לא דואג לבריאות של האסירה שלי.״
״בסדר.״ אני לוחשת ועוצמת עיניים בשנית. אני אוהבת את ההרגשה הזו שאני אומרת מילים והוא מאמין שאני מחונכת אחרי עונש אכזרי. הוא לא מבין שהוא גורם לי יותר לרצות לברוח מהכלא שהוא יצר עבורי. אבל זה בסדר אני אמשיך במשחק לעוד כמה ימים. נאמר לי לעצבן אותו, עד לכדי מצב שלא יוציא אותי מפה. אני הולכת לעמוד בזה גם אם זה אומר לחטוף. אני מעדיפה לחטוף מאשר להיות כלואה באחוזה הזו כל חיי.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}
חלק א׳ של הפרק הנ״ל, חלק ב׳ יעלה בהמשך השבוע, לכן הפרק יחסית קצר יותר.
בדרכ אני פחות כותבת בתיאור למטה אבל מרגיש לי שאני זקוקה לזה.
אחרי תקופה שעברתי שגרמה לי להפסיק לכתוב החלטתי לחזור לספר שעשה לי כל-כך טוב לכתוב.
תקופות קשות באות והולכות, ומידי פעם גם נשארות עמוק עמוק בתוכנו, המיטב שיש לעשות זה לחייך ולהגשים את עצמנו גם בדברים הקטנים. זה תהליך שאני עוד עוברת לאט עם עצמי. לפעמים אהבה יכולה להיות מדהימה ולפעמים את מוצאת את עצמך במקום מאוד לבד. עד שאת מגלה בדרך לא דרך שיש לך את עצמך.
אני אוהבת את כל מי שקוראת את הספר שלי, ומבטיחה לכן שיעלו פרקים בתדירות גבוהה יותר.
בשבוע יעלה פרק 1 לפחות. ותאמינו לי שיש עבור מה לצפות.