The Doubt - ספק

Part 18

״בואי, אאמן אותך״.
*******************
דלת המשרד שלי נפתחה, חשפה את מייק כשהטלפון צמוד לאוזנו ובידו מספר תיקיות חומות.
הוא התיישב בכיסא מולי וזירז את הבן אדם בקו השני, ממתין כמה דקות בשקט ולבסוף מאשר את דבריו ומנתק את השיחה.
״אני מפריע?״
״ממש לא״ אמרתי והזזתי את האייפד שלי הצידה, מקשיבה.
״מה שלומך?״
״אני בסדר מייק, מה שלומך?״
״בסדר גמור, את מסתדרת? טוב לך כאן?״
מייק תמיד דאג לי, הוא היה משתדל תמיד לוודא שהכל בסדר איתי ושאני מרגישה בנוח במקום שבו אני נמצאת, הוא ווידא תמיד שהדירה שלי ושל מיה בסדר ושאנחנו לא צריכות כלום.
הודיתי לו על זה.
אין ספר שהשהות שלי במיאמי והעבודה שלי יותר שלווים בזכותו.
״כן מייק, תודה רבה על הכל״.
״אין בעיה״ הוא אמר בחיוך והזדקף, ״הייתי נשאר לשתות איתך קפה אבל אין לי הרבה זמן, רציתי לקפוץ לפני שאכנס לישיבה״.
״אני מקשיבה״.
״איך מתקדם הפרויקט של אורטגו?״
למעשה, הדירה של סאם ונאצ׳ו הייתה מוכנה.
לא ציפיתי שכל אנשי המקצוע שהייתי צריכה כדי לרהט ולסדר את הדירה יכירו גם את שם המשפחה של נאצ׳ו, אבל להפתעתי, התהליך היה קל ומהיר כמעט כמו עם שמו של מריאנו.
״טוב מאוד, הייתי שם לפני כמה ימים לסגור דברים אחרונים, הדירה כבר מוכנה לגמרי״.
״התשלום התקבל?״ הוא שאל ואני הנהנתי, בדיוק לפני שנכנס סגרתי את החשבון ושלחתי לנאצ׳ו את הקבלה, עם עותק נוסף למייק.
״הכל אצלך במייל״.
״אעיף מבט בהמשך״ הוא אמר והגיש לי את התיקיות שהחזיק, ״יש כאן מספר עבודות חדשות שנשלחו אליי, כולם חברים מאוד קרובים שלי ועבודות שיכניסו המון כסף למעצב שיקבל אותם ולמשרד״.
״אני-״
״אני יודע שאת עמוסה ושיש לך המון עבודות בשלבי ביצוע כרגע, אבל אני רוצה אותך״ הוא אמר, ״מיה קיבלה את העבודות שבהן היא טובה וכאן יש עוד כמה נוספים שעונים לתחום ההתמחות שלך״.
פתחתי את התיקים בזה אחר זה, מעיינת בסוג העבודה הנדרשת ומכווצת את עייני.
״מייק, כל אחד מהם שונה, אין שום דבר שחוזר על עצמו״ אמרתי, ״יש כאן הכל״.
״זה נכון״ הוא אמר בחיוך, רומז בעצם שאני מוכשרת בכל תחומי העיצוב.
נחרתי בבוז, ״זה יותר מדי״.
היו כאן לפחות שבעה עבודות, וממבט ראשון הבנתי שכל אחת מהן ארוכה ודורשת עבודה, לא הייתי בטוחה שאני יכולה לקחת על עצמי עוד שבעה עבודות כשיש לי מלא פתוחות.
בנוסף, הבית של דון חוליו ורנטה גזל את מירב זמני, ועד שלא אתחיל בעיצוב עצמו, לא אוכל להרשות לעצמי לקבל עבודות חדשות.
״תעיפי מבט בתיקים, תבחרי לך את העבודות שאת רוצה ואת השאר אעביר לג׳יי״.
הנהנתי, והוא הרים תיק תיק והחל להסביר בקצרה על סוג העבודה, מי הלקוח, מה הוא מבקש בדיוק ואיזה סוג עיצוב נדרש, ועוד פרטים קטנים ולא חשובים כל כך.
כשסיים, התעדכן בסטטוס העבודות שלי שעדיין ממתינות לביצוע, ועדכן אותי שסיים לבצע את החלק שלו בבית של דון חוליו, ושבעוד מספר ימים הבית יהיה מוכן להתחיל את הריהוט.
לרוב, שיפוץ בית בגדול כזה לוקח מספר חודשים.
אבל כמו תמיד, כשמדובר במשפחת איברה, הכל היה מהיר יותר ומיידי.
התהליך הפך אפילו קל יותר כשמייק הציע את עזרתו.
״אלה, אני צריכה עזר- הו, היי אבא״ קולה של מיה הפריע לנו כשהיא פרצה לשיחה מבלי לדפוק על הדלת, כרגיל.
מייק הביט בשעונו ונאנח, מבט מעט מבוהל על פניו.
״כמובן, אני מאחר, שוב״.
צחקקתי, מייק מעולם לא הגיע בזמן לישיבות באמצע היום.
״אני מחכה לתשובה ממך״ הוא אמר לי ואני הנהנתי.
הוא נישק את ראשה של מיה ייצא ממשרדי, מתעכב שניה ליד שולחנו של קווין וממשיך אל חדר הישיבות.
״עוד עבודות?״ מיה שאלה והתיישבה מולי, לוגמת מהקפה שלי.
״אבא שלך חושב שאין לי מה לעשות״ אמרתי במבט מיואש והיא צחקה, יודעת בסופו של דבר אעשה את כל העבודות שמייק הביא לי.
רק כי אני לא מסוגלת להחזיר לו ויודעת שיש לו מלא עבודה משל עצמו.
״אני צריכה עזרה״ היא אמרה שוב בפרצוף חמוץ.
לפני יומיים מיה חזרה למיאמי, ומאז היא לא מפסיקה לנסות להשלים את כל הפערים.
היא עובדת משעות הבוקר המוקדמות עד כמעט אמצע הלילה ועדיין נשאר לה המון דברים.
היא אמנם לא לקחה פרויקטים חדשים לפני שטסה, ובזמן שהייתה בישראל השתדלתי לתפוס את מקומה והצלחתי לעשות את רוב הדברים.
אבל הייתה לי עבודה משלי, והיו דברים שהעדפתי להשאיר לה כי היא הייתה טובה יותר.
לכן עשיתי רק את הדברים הדחופים.
״עומס?״
היא הנהנה, ״אני יודעת שאת עמוסה בעצמך ושאין לך זמן לנשום, אבל אני חייבת את עצתך בכמה דברים, ואולי שתעצבי בשבילי איזה חדר או שתיים״.
״מרתון?״
פעם בכמה זמן, כשאני ומיה הרגשנו שאנחנו מוצפות מעבודה וחייבות לצמצם את הפערים, היינו לוקחות יום או יומיים חופש ועושות מרתון עבודה מהבוקר עד הערב, ועובדות ביחד על העבודות של שתינו.
עד שהיינו מסיימות את הכל.
היא נאנחה בהקלה והנהנה ואני חייכתי, ״בסדר״.
״אודיע לאבא שלי שאנחנו לא מגיעות מחר״.
חייכתי, והיא התרוממה בהקלה והתקדמה לכיוון היציאה מהמשרד.
מיה יצאה ממשרדי וסגרה את הדלת בדיוק ברגע שהטלפון שלי צלצל, מריאנו.
״היי״.
״איפה את?״ הוא שאל ישר, קולו נמהר ונשמע כאילו הוא בנסיעה.
״במשרד״ אמרתי, ״הכל בסדר?״
״כן״.
״מריאנו מה קורה?״
גם היום בבוקר הוא לא נתן לי לצאת למשרד לבד ושלח את ריקו לקחת אותי.
אבל בניגוד לימים אחרים, היום ריקו מיהר מאוד והיה נראה לחות ולא נינוח וקליל כרגיל.
״ההכנות למסיבה התחילו״ הוא אמר וידעתי שהוא מדבר בקודים מחשש להאזנות.
הוא התכוון להגיד שהם התחילו להניע את התכנית לקראת הפעולה הלילה.
״אוקיי, אעדכן אותך כשארצה לצאת הביתה״.
״יש לך היום פגישות?״
״לא, שום דבר שבשבילו אצטרך לצאת מהמשרד״.
״צאי עכשיו הביתה״.
״מה? למה?״
״אלה״ הוא סינן מבעד לשיניים חשוקות, ״צאי ותמשיכי לעבוד מהבית״.
״אני בסכנה?״
״כל עוד תעשי מה שאני אומר לא, אני לא לוקח סיכון ולא רוצה שתהי במקום שאני לא יכול להגן עלייך אם אצטרך״.
נאנחתי, יודעת שהוא לא יוותר ואם אמשיך לסרב הוא יבוא להוציא אותי מכאן בעצמו.
״בסדר, אצא עם מיה״.
״אבוא לאסוף אותכם״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נשפתי אוויר בייאוש, מכניסה את כל הדברים אל תוך התיק שלי וצועדת לעבר המשרד של מיה.
״מה דעתך שנקדים את המרתון להיום?״ שאלתי בחיוך והיא הביטה בשעונה, ומיהרה להנהן בחיוך, ״אני באמת אשמח לעוף מפה״.
התיישבתי על הכיסא מולה ושלפתי את הטלפון שלי, נכנסת לאפליקציית ההודעות ומסמסת לריקו.