The Doubt - ספק

Part 26

״נחזור לעבודה?״ נאצ׳ו שאל ומריאנו סובב את ראשו והנהן.
הגברים התרוממו באחת ונכנסו הביתה, כולם חוץ ממריאנו.
״לא סיימתי איתך״ הוא אמר והתרומם, ורק עכשיו שמתי לב שכל הזמן הזה ידו הייתה מונחת על ירכיי בחזקה.
***************

צלצול הטלפון שלי קטע את השקט שבו הייתי שרויה כבר כמה שעות טובות.
״היי״ עניתי לשיחת הווידאו מההורים שלי בחיוך גדול ששיקף את הגעגוע שלי.
״שלום ילדה שלי״ אמא שלי אמרה ועיניה הביעו את ההתרגשות שלה.
״היי אמא, היי אבא, מה שלומכם?״
״אנחנו בסדר גמור קטנה, מה איתך שם?״ אבא שלי שאל, ״איך זה לחיות במיאמי?״
צחקתי, כל שיחה עם אבא שלי נפתחה באותה השאלה, למרות שאני כאן כבר זמן לא מועט.
״אין תלונות״ אמרתי בחיוך, ״אני עובדת רוב הזמן וכשלא, משתדלת לנוח ולטייל עם מיה״.
״את מבקרת את סבא הרבה?״
״אני כמעט כל הזמן אצלו״ עניתי את מה שהם כבר יודעים.
״החברה מתייחסת אלייך יפה? מייקל דואג לך?״
״מאוד, אני נהנית שם ועובדת בראש שקט, מייקל דאג לי לכל מה שלא יכולתי לחלום עליו בשלב הזה״ אמרתי, ״אני מקבלת עבודות טובות״.
״אל תהרגי את עצמך בעבודה ילדה, זה לא בריא״ אמא שלי אמרה ואני הנהנתי, ״מה איתכם? מה חדש בארץ?״
״מה יכול להיות חדש ילדה שלי, המזג אוויר שאת אוהבת תקף פה בכל הכוח״ אבא שלי אמר, ״לא חשבתי איי פעם שאת תעדיפי להיות בשמש בזמן שכאן יש גשם״.
צחקתי, ״הפתעתי אותך״.
״ללא ספק״ הוא אמר, ״אבל גם העננים מסרו שהם ישמחו שתבואי לבקר אותם״.
״תמסור להם שאשקול את זה״.
״איך את מרגישה?״ הוא שאל ואני כיווצתי את גבותיי לרגע באי הבנה, מנסה להבין אם סבא שלי פלט משהו על מה שקרה באותו הערב.
״חשבתי שתחזרי הביתה מהר, בכל זאת שנאת להיות מחוץ לבית, לא חשבתי שתישארי שם כל כך הרבה זמן״.
נאנחתי בהקלה, ״אני בסדר, מיאמי טובה אליי״.
״אני בטוחה״ אמא שלי אמרה, ״את שומרת על עצמך? אל תשכחי שהשמש לא טובה ו-״
״היא ילדה גדולה ולריה״ אבא שלי אמר בחיוך ואמא שלי גלגלה עיניים אבל חייכה בכל זאת.
״יובל וליאור אמרו שקיבלת כמה עבודות רציניות שם״ אמא שלי אמרה בחיוך יודע דבר ואני הנהנתי וסיפרתי להם קצת על העבודה שיצא לי לעשות עבור מריאנו, מההתחלה ועד היום.
שלחתי להם קצת תמונות מהתוצר הסופי ומעוד פרויקטים שעשיתי עבורו, והסברתי להם על התהליך.
״זה סכום רציני״ אבא אמר בהתפעלות.
הנהנתי, ״ניסיתי להתווכח אבל זה לא באמת עזר לי״.
״לפי התיאור שלך, אנשים כאלה נשארים חזקים בדעתם ולא משנים אותה, אם הוא הרגיש שמגיע לך הסכום הזה, כנראה שהוא מגיע לך ילדה״ הוא אמר, ״ואני מסכים איתו, העבודה שלך מושלמת״.
״תודה אבא״.
״ליאור גם אמר שיש לך מישהו״ אבא אמר בחשד.
גלגלתי עיניים, ״זה.. כן״.
״מי זה? ולמה עדיין לא הכרנו אותו?״ אמא שלי התערבה.
״זה אותו אחד אמא״.
״אותו אחד?״ היא שאלה וכשנפל האסימון היא פערה את פיה, ״של המליונים?״
צחקתי, ״כן, זה״.
״איך קוראים לו? כמה זמן אתם כבר יוצאים? בן כמה הוא? הוא יהודי?״ אמא שלי התקיפה.
״אנחנו לא יוצאים הרבה זמן״ אמרתי, ״קצת יותר מחודשיים״.
״יותר מחודשיים? מה נהיה ממך? את מסתירה דבר כזה מההורים שלך כמה חודשים?״ אמא שלי שאלה בפרצוף זועף ואבא שלי צחק, ״תתעלמי מאמא שלך, היא דרמטית כהרגלה״.
״לא רציתי לספר עד שלא יהיה מה״ אמרתי, ״את מכירה אותי״.
היא נאנחה ואז התחילה בחקירה מסודרת יותר, ״איך קוראים לו?״
״מריאנו״.
״הוא יהודי?״ היא שאלה במבט חושד.
״לא״.
״אלה!״
״בן כמה הוא?״ אבא שלי שאל, כבר פחות סימפטי מקודם.
״בן שלושים״ אמרתי, ״ולפני שתשאלו, יש לו הרבה עסקים משפחתיים של מועדונים, מסעדות ומרכזי קניות, הוא בדיוק ירש את הכל אחרי שאבא שלו יצא לפנסיה״.
״הוא ירש את הכל?״
״הוא ואחיו״ עניתי.
״אבל-״
״באמת אמא, התקשרתם בשביל לדבר רק עליו כל השיחה?״
״אנחנו רוצים לדעת מה קורה איתך״ אבא אמר.
״אתם תדעו״ אמרתי, ״אנחנו לא מתחתנים, רק יוצאים קצת זמן.. אתם תכירו אותו״.
״אנחנו רוצים לראות אותו עכשיו, את איתו?״
״הוא.. אני כן, אבל הוא עסוק״ אמרתי, ״הוא עובד״.
״אז מתי?״
״אל תדאגו אמא, אני יודעת מה אני עושה״.
״את צודקת״ היא אמרה ונאנחה, ״סבא שלך אמר לי שאת לא מתכוונת להצטרף אליו לארץ בחגים״.
״את גורמת לילדה להתחרט שהיא עונה לך״ אבא שלי אמר, גרם לי לחייך.
״אני לא יודעת מה קורה אמא״ אמרתי, ״אצטרך לחזור לחתונה של ליאור אבל אני לא יודעת אם אשאר אחר כך״.
״ומה עם אריאל?״ אבא שלי שאל בעדינות.
״דיברתי איתו מוקדם יותר״ אמרתי בקלילות, ״הם היו בקבר של רועי והדליקו נר בשבילי, אריאל מבין והוא אמר שלא יכעס, אבל אנחנו לא מדברים על זה״.
״הגיע הזמן שתתגברי יפה שלי״ אמא שלי אמרה ברכות, ״עבר זמן״.
״כן.. אתגבר מתישהו״ אמרתי.
״מה שלום כולם?״ שאלתי אחרי כמה שניות של שקט, מונעת מהם להמשיך את השיחה על הנושא הכאוב.
״בסדר גמור, מתגעגעים אלייך ושואלים עליך כל הזמן״ אמא שלי ענתה.
״אני מקווה שאתם לא אומרים להם שאני מתחמקת״ אמרתי בשעשוע.
בזווית העין הבחנתי במריאנו, נאצ׳ו וריקו שיוצאים מהבית לכמרפסת, ומתקדמים לאט לכיווני.
הרמתי את ידי, מסמנת להם לעצור כדי שהמצלמה לא תקלוט אותם.
לא הייתי מעוניינת שההורים שלי יראו מישהו מהם עדיין.
עטיתי חיוך שהסתיר את ההבעה הלחוצה על פניי, שואלת אותם עוד שאלות שגרתיות על העבודה ועל הבית, משנה נושאים בקצב ובעיקר מקשיבה בנסיון מוצלח להמנע משאלות אליי.
״אני צריכה ללכת, אדבר איתכם מחר״ אמרתי, בהתחשב בשעות, במיאמי אמור להיות כמעט לילה עכשיו, למרות שכאן בסן דייגו רק ערב.
״לא להעלם ילדה, אני לא אוהב את זה שאנחנו שומעים ממך פעם בשבוע״ אבא שלי אמר באיום ואני הנהנתי, שולחת אליהם חיוך אחרון ולבסוף מנתקת את השיחה.
״חשבתי שזה לעולם לא יגמר״ ריקו אמר בשניה שהורדתי את הפלאפון ואני גלגלתי עיניים.
״הבחורה היחידה שהצליחה להשתיק אותך״ נאצ׳ו אמר והתעלם מבטו של מריאנו.
״עם מי דיברת?״ מריאנו שאל והביט בעייני.
״עם ההורים שלי״.
״סיפרת להם על מה שקרה?״ הוא שאל ואני נדתי בראשי לשלילה, לא מוסיפה מילה.
מריאנו יודע שאותו לילה כבר לגמרי נחרט בעבר שלי, אין צורך להזכיר או לספר עליו שוב.
״אני הולך מאוחר יותר להתאמן, רוצה להצטרף?״ ריקו שאל אותי ואני נדתי בראשי לשלילה, ״יש לי עבודה״.
מריאנו הרים גבותיו באי הבנה, ״סיימת את כל הפרויקטים הגדולים שלך לפני הטיסה״ הוא אמר, ״אמרת לי בעצמך שאין לך עבודה דחופה״.
״וממתי את מסרבת לאימון?״ ריקו שאל.
משכתי בכתפיי, ״פשוט לא מתחשק לי״.
הטלפון של נאצ׳ו צלצל והפריע לשיחה, הוא ענה והאזין במשך כמה שניות בשקט לפני שנאנח ואמר, ״אני בדרך״.
״מה קרה?״ מריאנו שאל והבעת פניו הלחיצה אותי מעט.
״שום דבר רציני, הגיעו שני חיילים רוסים לאחד המסעדות שלנו והחריבו אותה, אלך לראות מה הנזק״ נאצ׳ו ענה והתרומם.
״אבוא איתך״ ריקו אמר והתרומם גם הוא, מביט בי ואומר, ״לא אתן לך להתחמק״.
נאצ׳ו וריקו נכנסו חזרה והשאירו אותי ואת מריאנו לבד.
״איפה השאר?״
״סנטיאגו ופבלו עובדים״ הוא ענה, ״ואנזו עם לוסיה״.
״הו״.
״ממתי את מסרבת לאימון?״ הוא שאל, מסרב לשחרר.
״אני לא רוצה להתאמן״ אמרתי, ״זה לא סיפור״.
״אלה״ הוא התעקש ואני נאנחתי ונשענתי לאחור, מתרחקת ממנו מעט.
״פשוט.. אין לי כוח״ אמרתי, ״אני עייפה״.
״יש לך את כל השבוע לנוח״ הוא ענה.
״אני לא רואה למה מריאנו״ אמרתי לבסוף בשקט.
״מה זאת אומרת?״
״למה האימונים שלכם מועילים?״ שאלתי לבסוף, מביטה בעיניו, ״מה האימונים האלה, ושלכם במיוחד.. מועילים לי אם ברגע האמת לא הצלחתי להגן על עצמי?״
הוא פתח את פיו לומר משהו אך עצרתי אותו והמשכתי לדבר, ״ברגע האמת שום דבר לא עזר לי״.
״בעוד הרבה רגעים כאלה שום דבר לא יעזור לך״ הוא אמר ואני כיווצתי את גבותיי באי הבנה.
״לא משנה כמה זמן תתאמני, אף אחד לא מבטיח לך שתהי בלתי מנוצחת, אף אחד לא בלתי מנוצח״.
״אתה בלתי מנוצח״.
״את לא אני״ הוא אמר, ״וגם אני לא״.
״אתה לא נכשל, אף פעם״.
״את עדינה אלה״ הוא אמר והתחמק משאלתי, ״את תעמדי עוד הרבה פעמים בפניי מצבים שבהם תהי חסרת אונים, אבל מפעם לפעם תהי פחות כזאת ותדעי להתמודד עם המצב טוב יותר מהפעם הקודמת״.
״ומה אם לא?״
״עד שתהי בלתי מנוצחת״ הוא אמר, שוב מתעלם ממני.
״אני לא אהיה״.
״לא אטרח להתווכח איתך על הנושא״ הוא אמר, ״באותו ערב ניסית להלחם מול שני גברים שאומנו במיוחד בשבילי, בשביל המאפיה״.
״אם אשאר איתך, אלה יהיו האנשים שאתמודד מולם כל הזמן״.
״את לא תתמודדי מול אף אחד״ הוא אמר, ״בשביל זה אני כאן, בשביל זה הצמדתי לך אבטחה, כל עוד זה תלוי בי את לא תפגעי יותר לעולם״.
״אתה לא יכול להבטיח את זה״.
״אני יכול״ הוא אמר והטון האכזרי חזר לקולו, קול הקאפו, ״אני רוצה לראות מי הבא שיהיה מספיק אמיץ לחשוב שהוא יוכל להתעסק איתי״.
״הוא לא מתעסק איתך, הוא מתעסק איתי״.
״את שלי, מי שמתעסק איתך מתעסק איתי״.
״כן? אפשר פרטים על מה תעשה לו?״
מריאנו חייך באכזריות, ״אני מבטיח לך שאת לא באמת רוצה לדעת״.
״ומה אם כן?״
״מה אם כן מה?״
״מה אם כן אצטרך להתמודד שוב במצבים כאלה?״
מריאנו שתק לכמה רגעים ולבסוף אמר, ״האימונים האלה לא נועדו רק בשביל זה אלה״.
״מה זה אומר?״
״את אוהבת את התחום, אחרת לא היית לומדת אותו״
הוא אמר, ״זה מחזק אותך, זה מחשל אותך והכי חשוב, באימונים את מבינה כמה כוח יש לך״.
״אין לי באמת״.
״אף אחד מאיתנו, חוץ ממני, מעולם לא הביס את ריקו באימונים״ הוא אמר, ״את עשית את זה כבר כמה פעמים״.
״הוא נתן לי לנצח״.
״אני מבטיח לך שהוא לא״ הוא ענה, ״אבל העניין הוא לא כמה אנשים הצלחת להביס, אלה כמה התחזקת מאז שהתחלת״.
שתקתי, נותנת לו להמשיך לדבר.
״שאלת את עצמך פעם למה אנחנו עדיין מתאמנים?״
״כדי לשמור על כושר?״
״גם, אבל אתה לא צריך להתאמן בקרב מגע כדי לשמור על כושר״ הוא אמר, גורם לי להביט בו בבלבול.
״את לעולם לא יכולה להיות פחות טובה, אבל את תמיד יכולה להיות יותר טובה״ הוא אמר, ״בכל פעם שאת מתאמנת, את מתחשלת ומתחזקת, את קולטת דברים שבפעמים קודמות, לא היית שמה לב אליהם לעולם״.
״כמו מה?״
״ניצחת את ריקו לא פעם ולא פעמיים, נכון?״
הנהנתי והוא שאל, ״איך?״
״מה זאת אומרת?״
״תחשבי, הוא לא נתן לך לנצח״.
״קלטתי את התרגיל שהוא ניסה ללמד אותי, והתאמנו עד שהצלחתי״.
״מה גרם לך להצליח?״
״הנסיון״.
״גם, אבל תתרכזי אלה, היה עוד משהו״.
שתקתי כמה רגעים, מנסה לחשוב ולראות את הדברים מכיוון אחר כדי שאולי אוכל לנסות להבין לאן מריאנו חותר.
״הרגל שלו״.
״מה ברגל שלו?״
״הרגל שלו קצת חלשה אחרי המון זמן מאמץ״ אמרתי והבטתי בעיניו.
מריאנו חייך חיוך קטן והנהן, ״כשהיינו יותר צעירים יצאנו לפעולה שבה ריקו נורה ברגל, הנזק לא היה בלתי הפיך והוא חזר לעצמו די מהר, רק מאוחר יותר הוא הבין שהכדור כנראה פגע בעצם והחליש אותה״ הוא אמר, ״זה לא מפריע לו בשום צורה והוא מנצח בכל קרב שאליו הוא נכנס, אבל ברגע ששמת לב, ידעת איפה ללחוץ כדי שהוא יאבד ריכוז לשניה״.
״אוקיי?״
״לכל אחד יש נקודה מסוימת שהופכת אותו למעט חלש יותר״ הוא אמר, ״זה לא חייב להיות פיזי, אבל תמיד יהיה משהו אחד שגורם לך לאבד ריכוז, אם אם זה לשניה״.
״השניה הזאת מספיקה״.
״בדיוק״ הוא אמר, ״ככל שאת מתאמנת יותר, את מפתחת לא רק את הכישורים הפיזיים שלך, אלה את תשומת הלב שלך לפרטים קטנים, את לומדת לזהות את היריב שלך מהר יותר וככה לדעת איך בדיוק להכניע אותו״.
״בולשיט״ אמרתי, ״אני אכיר אותך ואת ריקו ואת כולם אבל זה לא מה שיכין אותי במקרה שדבר כזה יקרה שוב״.
״זה כן״ הוא אמר, ״אני לא צריך להגיד לך את הדברים האלה, את יודעת את זה מהרגע שהתחלת ללמוד״.
״אני מפחדת מריאנו״ הודיתי, ״הרגע הזה שידעתי שאני לא יכולה לעשות דבר למרות מה שאני יודעת..״
״אני יודע״ הוא אמר, ״אמרתי לך ואגיד את זה שוב, זה שאת יודעת איך להגן על עצמך, לא אומר שתצליחי בכל פעם. האימונים האלה לא הופכים אותך לחסינה, אלה לטובה יותר לפעם הבאה״.
נשכתי את שפתיי התחתונה, ולבסוף הנהנתי בעדינות, יודעת שיש יותר מאמת או שתיים בדבריו.
מריאנו הביט בי בשתיקה במשל כמה שניות ואז התרומם, ״קדימה״.
״לאן?״
״נצא לאכול משהו״.
״באמצע היום? אין לך עבודה?״ שאלתי ואחזתי בידו, פולטת אנקה כשהוא משך אותי בחדות והצמיד אותי לגופו, ״את שואלת יותר מדי שאלות״.
״מה אתה רוצה? שאני אשתוק?״
״בדיוק״ הוא אמר והרכין את ראשו, נושך את שפתי התחתונה בכוחניות ואז מוצץ את המקום הכואב, מלקק בעדינות לא אופיינית.
״לכי להחליף בגדים״.
״בא לי להמשיך לשבת כאן״ העזתי.
הוא חייך כנגד שפתיי והתנשם עמוקות.
לא הייתי צריכה להביט בו כדי לגעת שזה החיוך הכי מסוכן שאראה, ושעדיף לי להתרחק.
נישקתי את שפתיו נשיקה מהירה וזזתי אחורה, מסתובבת ומבלי להביט בו שוב בורחת למעלה.
״לאן את ממהרת?״ סאם שאלה אותי כשהגעתי לסוף המדרגות.
״מריאנו החליט שאנחנו הולכים לאכול״.
״באמצע היום?״ היא שאלה ואני גיכחתי ומשכתי בכתפיי, ״אנזו עם לוסיה, פבלו וסנטיאגו עובדים, ונאצ׳ו וריקו יצאו אז-״.
״לאן הם יצאו?״ היא שאלה.
״אני לא יודעת, נאצ׳ו אמר שהחריבו לכם מסעדה, הם יצאו לבדוק מה הנזק״.
סאם נאנחה ולא אמרה מילה, עיניה אמרו יותר מהכל והבנתי שהיא רגילה לדברים מסוג זה.
״את רוצה לבוא איתנו?״
״לא״ היא ענתה, ״אסתכל על רהיטים חדשים בינתיים״.
נכנסתי לחדר השינה ופתחתי את המזוודה שלי, מוציאה גינס כהה ארוך וגופיה לבנה פשוטה, מניחה את הבגדים על המיטה ונכנסת להתקלח במהירות.
התארגנתי והתלבשתי בזריזות, מרימה את הטלפון שלי וחוזרת למטה, מחפשת במבטי את מריאנו אך מאתרת רק את לוסיה במרפסת.
״חשבתי שאת עם אנזו״ אמרתי ויצאתי אחריה, מתקרבת אליה ומכווצת את גבותיי באי הבנה, לא מבינה למה היא לא מסתובבת אלי.
״לוס?״ שאלתי והיא הסתובבה, עיניה דומעות ופניה עצובות.
״מה קרה?״
״אני.. אני צריכה רגע״ היא אמרה והדמעות החלו לזלוג מעיניה.
חיבקתי אותה אליי, נותנת לה לבכות ומממתינה בשקט עד שהיא תסיים לפרוק הכל החוצה.
״אני מצטערת״ היא מלמלה והתרחקה ממניה מנגבת את הלחיים שלה ובעיקר מתחמקת ממבטי.
״מה קורה לוס? למה את לא עם אנזו?״
היא נשמה עמוק, ״הוא היה צריך לצאת למשהו דחוף״ היא אמרה, ״אז חזרתי הביתה״.
״ומה קרה? אני מתארת לעצמי שלא אנזו פגע בך״.
היא נדה בראשה לשלילה והביטה אל מאחוריי כמו מחפשת מישהו, ולבסוף אמרה בשקט, ״אבא שלי הרביץ לי״.
פערתי את פי בהלם, מחפשת את המילים הנכונות לומר אבל לא מצליחה למצוא.
״את חייבת לספר למישהו!״
״לא!״ היא נבהלה, ״אנזו סתם יתעצבן, ואף אחד לא יוכל לעשות כלום בכל מקרה ו.. עזבי, זאת הייתה טעות לספר״.
מריאנו פעם אמר לי שגברים במאפיה עושים כרצונם, ויש כאלה שמתעללים בנשים ובילדים שלהם אבל אף אחד לא יכול לומר שום דבר.
לאישה אין זכות להתנגד.
לכן הייתי בטוחה שאף אחד לא יוכל להגיד לאבא של לוסיה שום דבר, אולי אפילו לא מריאנו או נאצ׳ו עצמם.
״היי היי״ מלמלתי, ״את יכולה לספר לי הכל, ואם תרצי שלא אדבר אז אכבד את המילה שלך ולא אדבר״.
״אני לא רוצה שתדברי״.
הנהנתי, ״יש לך את המילה שלי״ אמרתי והובלתי אותה אל אחת המיטות, ״עכשיו תספרי לי מה קרה״.
״חזרתי הביתה כדי לסיים לארוז את הדברים שלי״ היא אמרה, ״בהתחלה אבא שלי התעלם ממני כמו תמיד ולא אמר כלום כשעליתי למעלה אבל.. אבל אז אמא שלי עלתה לראות אם אני צריכה משהו״ היא משכה באפה, ״היא שאלה אותי איפה הייתי, מסתבר שאבא שלי עמד מחוץ לדלת ושמע הכל״.
״הוא שלח אותה לבדוק?״ שאלתי והיא הנהנה, ״וכשהוא שמע את התשובה, הוא נכנס ונתן לי סטירה״ היא אמרה ואז הסיטה את השיער מפניה וחשפה את הלחי שלה, גורמת לי להבהל פעם נוספת למראה הלחי האדומה שלה, שבמקומות מסוימים כבר התחילה להכחיל.
״הוא ידע שהייתי עם אנזו אלה״ היא אמרה, ״זה לא סוד״.
״אני לא מבינה מה רע באנזו״ אמרתי, ״הוא אח של הקאפו, זה טוב כמעט כמו להיות עם הקאפו עצמו״.
היא נדב בראשה לשלילה, ״זה לא זה, אבא שלי מאוכזב מהעובדה שאני לא בתולה, שיצאתי עם אנזו מאחורי הגב שלו כל כך הרבה זמן ושביישתי את השם שלו״ היא אמרה, ״ומבחינתו שום דבר לא מעניין, מריאנו לא רוצה אותי וזה הורס את הכבוד שלו״.
נשמתי עמוק, הרגשתי איך הזעם מטפס בגופי למרות שלא יכולתי לעשות שום דבר.
״זאת לא הפעם הראשונה״ לוסיה אמרה בשקט ונשכה את תשומת ליבי.
״מה זאת אומרת?״
״את זוכרת ש.. ביקשתי מנאצ׳ו שיבדוק אם אני יכולה לעבור לגור לבד?״ היא שאלה בשקט ואני הנהנתי.
״זה היה היום שהוא הרביץ לי בפעם הראשונה״ היא אמרה, ״היום הייתה הפעם השניה, רק שהיום הוא לא היה עדין״.
״הוא לא צריך להיות עדין! הוא לא צריך לעשות את זה בכלל! אלוהים לוס, זה נורא״ אמרתי, מרגישה את הדמעות עולות ונעצרות בגרוני.
אבא שלי נהג להציב לי גבולות שהייתי ילדה, והיו דברים שמבחינתו היו קו אדום עבה וענק, ועדיין, אבל גם שעשיתי דברים שלא מצאו חן בעיניו, הוא מעולם לא הרים עליי יד.
ידעתי שאבא שלי, הבית שלי, זה המקום שתמיד אהיה בטוחה בו ולא משהה מה אעשה.
הוא היה נוזף בי, ומאוכזב, אולי אפילו לא מדבר איתי תקופת זמן מסוימת.
אבל תמיד זה נגמר מהר מאוד בחיבוק, ומעולם לא הרחיק לכת יותר מדי, גם לא עם האחים שלי, שחצו את הגבולות שלו לעיתים קרובות יותר ממני.
לא יכולתי לתאר מה זה שאין לך את המקום הזה, את החיבוק של אבא כדי לחזור אליו.
״תספרי לאנזו״ אמרתי, ולפני שהיא הספיקה להגיב המשכתי לדבר, ״או לנאצ׳ו, או לסאם, לוס את חייבת! אני יודעת שרוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יוכל לעשות שום דבר אבל.. נאצ׳ו הוא קאפו ו.. חייב להיות משהו שהוא יוכל לעשות״.
״אין דום דבר״ היא אמרה, ״נאצ׳ו יכול להתערב לאבא שלי עד גבול מסוים, הוא לא יכול להגיב לו איך לחנך את הילדים שלו״.
״אבל אין דרך חזרה, מריאנו החליט.. ואת החלטת, את בוגרת מספיק כדי לעשות את ההחלטות האלה בעצמך״ אמרתי, ״אין מה לחנך כאן״.
״במאפיה זה שונה מהחיים שאת מכירה״ היא אמרה בחיוך.
״איך את מרגישה?״ שאלתי בשקט.
״רע״ היא אמרה וחייכה בעצב, ״לא חשבתי שאבא שלי יתנהג ככה איי פעם, הוא תמיד אמר שהחופש שלי חשוב לו ושבגלל זה הוא יתן לי לבחור לאן לקחת את החיים שלי, וברגע אחד הכל התהפך״.
״מריאנו אמר לי שהוא פחד בגלל האיום עלינו, אולי הוא מתנהג ככה מפחד״.
היא נדה בראשה לשלילה, ״האיום הוסר אחרי המבצע האחרון, זה לא הסיבה, זה הכבוד שלו״.
״עוד מעט זה יגמר, בקרוב תתחתני עם אנזו ולא תצטרכי להיות איתו יותר״.
״אלך לפני שהוא יגיע, אני לא רוצה שיראה אותי״.
״לאן תלכי?״ שאלתי והיא נשכה את שפתה התחתונה, חושבת מספר רגעים על התשובה ולבסוף נאנחת, ״אני מניחה שלישון״.
״הוא יעיר אותך״.
היא נדה בראשה לשלילה, ״אנזו לא מעיר אותי אם אני לא צריכה לקום״.
צחקתי, ״את תהי בסדר?״ שאלתי והיא הנהנה, ״לכלכתי את הגופיה שלך״.
השפלתי מבטי, מוצאת כתם שחור על החזה שלי.
״הכל בסדר, אעלה להחליף״.
״את יוצאת?״ היא שאלה ואני הנהנתי, ״עם מריאנו״.
״בבקשה אלה, אל תספרי לו.. או לאף אחד״.
נאנחתי ומשכתי אותה לחיבוק ענק, ״אוקיי, לא אספר אם את לא רוצה, אבל אני רוצה שתבטיחי לי שלפחות לי תספרי אם דבר כזה קורה שוב״.
״אני מבטיחה! תודה״.
״אין בעד מה״ אמרתי, ״ואהיה כאן כל עוד תרצי״.
היא חייכה.
״אנזו יעשה מה שתבקשי ממנו, את יודעת?״ שאלתי והיא הנהנה.
״אם תבקשי ממנו לא להגיב, הוא לא יגיב.. אבל אני בטוחה שהוא יכעס יותר אם ידע שהסתרת ממנו דבר כזה״.
היא שתקה, ואני ניסיתי למצוא את המילים כדי לשבור מעט את המתח, ״את רוצה לחזור איתנו למיאמי?״
היא צחקה, ״בקרוב אעשה את זה כנראה״.
קולות נשמעו מאחורינו, לוסיה החזירה את השיער לפניה ואני התרוממתי, ״אגרום להם להישאר שם ולא לצאת לכאן״.
״תודה״ היא אמרה ואני הנהנתי בחיוך ונכנסתי חזרה אל חדר המגורים.
״מה קרה לגופיה שלך?״ מריאנו שאל ואני חייכתי, ״האיפור״.
״זאת לוס שם?״ סנטיאגו שאל ואני הנהנתי, ״היא מדברת בטלפון, אל תפריעו לה״.
סנטיאגו משך בכתפיו ונכנס לחדר העבודה, פבלו אחריו.
״אעלה להחליף״ אמרתי למריאנו ועליתי למעלה, מורידה את הגופיה שלי ומוציאה במקומה בגד גוף בצבע שחור מתחרה.
״מה קרה לגופיה שלך?״ מריאנו שאל שוב ואני הסתובבתי בבהלה, ומאינסטינקט כיסיתי את חזי.
״אמרתי לך, האיפור״.
״את חושבת שאני מטומטם?״ הוא שאל בחיוך והתקרב אליי, אוחז במתניי ומצמיד את חזי אל חזהו.
״לא״ אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה, ״נזכרת לצאת מחדר העבודה?״
״ראיתי שאת ולוסיה דיברתן, נתתי לכן זמן״ הוא אמר, בקולו רמיזה לכך שהוא יודע שהלכלוך לא הגיע מהאיפור שלי.
אבל הוא רצה שאספר לו בעצמי, ולא התכוונתי לעשות את זה.
חייכתי, ומריאנו הרכין את ראשו והצמיד את השפתיים שלו לשלי, מנשק באיטיות מטריפה וגורם לי לפלוט קולות לא רצוניים.
״מריאנו״ מלמלתי והוא התעלם ממני ונישק את שפתיי בחזקה, נושך אותם, עושה אהבה עם הפה שלי.
״אני מחכה״ הוא אמר, אצבעותיו מסיירות על גופי.
״לא״ אמרתי והתרחקתי ממנו, נושמת עמוק ולובשת את הבגד גוף.
״אני מוכנה״ אמרתי, מסדרת את השרשראות על גופי.
״את לא יוצאת עם הדבר הזה״ הוא אמר ואני הרמתי גבה והתקרבתי אליו, ״אתה לא אומר לי מה ללבוש״.
״אלה״ הוא זעם.
״מריאנו״ מלמלתי בחזרה ונישקתי את שפתיו, אוחזת בתיק שלי ויוצאת מחדר השינה.
מריאנו ירד אחריי, אוחז בידי אל מחוץ לבית וישירות אל הרכב שלו, מתחיל בנסיעה מהירה וכמו תמיד, עונה לטלפון שלו.
״חשבתי שזה יקח זמן״ אמרתי כשהוא ניתק את השיחה והוא נאנח אך התעלם מההערה שלי, ובמקום זאת שאל, ״מה קרה ללוסיה?״ הוא שאל ואני כיווצתי את גבותיי, ״מה קרה לה?״
״היא בכתה״ הוא אמר ואני לא הגבתי, שוב, מופתעת מהתגובה שלו ותוהה אם הוא באמת חד או שזה מה שהוא ראה במצלמות.
״שום דבר״ אמרתי, ולמזלי מריאנו בדיוק עצר את הרכב בכניסה למסעדה.
יצאנו בזהירות, והמארחת הובילה אותנו לשולחן צדדי, הגישה לנו תפריטים ומיהרה להעלם.
לא פספסתי את המבטים שנשלחו לכיווננו מהרגע שנכנסנו, לא פספסתי את השתיקה ששררה במסעדה וזה גרם לי לתהות האם מריאנו מוכר גם כאן, או שזה הרושם שהוא משאיר בכל מקום.
הבטתי בתפריט, קוראת בקושי רב את שמות המנות ולבסוף נותנת למריאנו לבחור בשבילי.
גם לאנגלית הטובה שלי היה גבול.
״את משקרת לי״ מריאנו אמר ואני נאנחתי, מבינה שהוא לא יניח לנושא.
״היא ביקשה שלא אספר״.
״את מסתירה מידע מהקאפו?״
״היי זה לא הוגן!״ אמרתי, ״אתה לא הקאפו שלי או שלה, ואני לא חייבת לספר לך שום דבר״.
״אני הקאפו של כולם אלה״.
״אתה לא יכול להשתמש בתואר הזה נגדי!״
״את חייבת לספר לי כל דבר שקשור במאפיה״.
המלצר הגיע, ומריאנו הביט בעייני עוד כמה רגעים לפני ששחרר את מבטו ומסר למלצר את ההזמנה שלנו, וזה מצידו מיהר לברוח.
״מי אמר לך שזה קשור במאפיה?״
״תספרי לי ואחליט״ הוא אמר ונשען לאחור.
״נתתי את המילה שלי מריאנו״.
״ואם זה לא קשור במאפייה, אף אחד לא ידע שהפרת אותה, גם לא לוסיה״ הוא אמר, ״זה ישאר ביננו״.
הבטתי בו כמה רגעים בשתיקה, ״אתה סתם סקרן או שאתה באמת חושב שזה משהו שאתה צריך לדעת?״
״אני יודע. שזה משהו שאני צריך לדעת״.
״למה אתה חושב שזה משהו שאתה צריך לדעת? ולא נאצ׳ו?״
״עכשיו אני בטוח שזה משהו שאני צריך לדעת, קדימה אלה״.
נאנחתי עמוקות, מנצלת את העובדה שהמלצר הגיע עם חלק מהמנות שלנו כדי לארגן את המחשבות שלי ולהחליט מה נכון לעשות.
״לוסיה סיפרה לי שאבא שלה הרביץ לה״ אמרתי לבסוף.
״מתי זה קרה?״ הוא שאל, מבטו זועם.
״לפני יומיים, ביום שהגענו הנה, והיום״ אמרתי, ״היא ביקשה שלא אספר לאף אחד, היא יודעת שאף אחד לא יוכל לעשות שום דבר והיא מפחדת שאנזו יתעצבן מאוד ויגיב ו.. בבקשה מריאנו, אל תעשה שום דבר״.
מריאנו התנשם עמוקות, ״אני לא אעשה שום דבר, אבל אהיה חייב לספר לאנזו״.
״לא! אני הבטחתי לה, אני לא יכולה להפר את המילה שלי עוד יותר ממה שכבר הפרתי אותה״.
״מדובר בכבוד שלו אלה, ובכבוד שלה״ הוא אמר, ״מהרגע שלוסיה הסכימה להנשא לאנזו, היא כבר לא באחריות אבא שלה, והוא התעלל במשהו שלא שייך לו״.
״כל זה על כבוד?״ שאלתי בזלזול, ״אנזו יגיב רק בגלל שמישהו נגע ברכוש שלו?״
״לא״ הוא ענה, ״אנזו יגיב כי מדובר באישה שהוא אוהב, ומעבר לכך, כי לאבא שלה כבר אין זכות לגעת בה״.
״היא תשנא אותי״ מלמלתי, ״אני לא שקרנית״.
״את לא שקרנית״ הוא אמר, ״והיא לא תשנא אותך״.
״אתה לא יכול לדעת את זה״ אמרתי במבט מאשים.
״אני מבטיח לך״.
״אני לא מאמינה לך״ אמרתי בכעס מעושה והוא חייך ללא שמץ של הומור ופקד, ״תאכלי״.
נאנחתי, אבל הזדקפתי בכיסאי והתחלתי לאכול.
״פעם הבאה אלה, את חייבת לספר לי דברים כאלה, ולא מעניין אותי למי הבטחת, ברור?״ מריאנו שאל בטון שקט שהצליח להרעיד את גבי, ״בתור קאפו, אני לא יכול להרשות שדבר כזה יחמוק ממני״.
לא הצלחתי לעשות שום דבר, רק להנהן.
הבנתי אותו, ולא היה לי ספק שהוא צודק.
אבל זה לא סתר את העובדה שעדיין הרגשתי רע עם העובדה שחשפתי סוד שלא היה שלי.
קיוויתי שמריאנו יודע מה הוא אומר, לא רציתי להרוס את היחסים שלי עם לוסיה.
״שבעתי״ אמרתי באנחה לאחר שסיימתי קצת יותר מחצי המנה שלי.
לראשונה הרגשתי את מריאנו, לראשונה מאז התחלנו לצאת, הוא לא שתק במשך כל הארוחה והתעסק בטלפון שלו.
הפעם היה נראה שמריאנו שכח את הטלפון בבית.
הוא לא נגע בו, למעט שיחות שראה שדחופות, ומילא את הארוחה בדיבורים על הכל ועל כלום.
הוא שיתף אותי על החיים שהיו בבית שלו לפני שגדל, על האהבה בין ההורים שלו ועל הילדות שהייתה להם למרות היותם מי שהם.
״לא אכלת כלום״ מריאנו העיר.
״אני שובעת מהר״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, יודעת שהתיאבון שלי תלוי במצבי הרוח שלי שלרוב באים והולכים לפי תקופות.
בתקופה של האסון, אני באופן קבוע יורדת לפחות 5 קילו.
אין לי שום דרך לשלוט בזה, לא משנה כמה אני אחשוב שאוכל, עדיין אבין שאני לא אוכלת כלום.
מריאנו הביט בי בחשד ונשען לאחור, סורק את פניי ועובר לסרוק את גופי.
או לפחות מה שראה מבעד לשולחן.
״מה?״
״את יפה״ הוא ענה בנונשלנטיות כאילו הוא אומר לי בוקר טוב, והצליח לגרום לנשימתי להעצר.
״תודה״ מלמלתי במבוכה.
מריאנו השאיר כמה שטרות על השולחן והתרומם, אוחז בידי אל עבר היציאה ולא טורח להפרד מאף אחד או לסמן שהלכנו.
״מריאנו״ מלמלתי כשהוא הצמיד את גבי אל הרכב ונצמד אלי, מניח את ידיו על המתניים שלי, מבעיר את עורי למרות הבד של הבגד גוף עליו.
הוא התעלם ממני, וריסק את שפתיו של שלי בכוח שגמר לי את כל האוויר.
אחזתי בכתפיו, מתמסרת לנשיקה ושוכחת מהכל, ומכולם, חוץ ממנו.
לא עניין אותי שכל אחד יכל לעבור ולראות אותנו, לא עניין אותי שום דבר, רק מריאנו.
הוא אחז בגבי התחתון והצמיד אותי אליו, נותן לי להרגיש עד כמה הוא קשה בזמן שפלט נהמה אל תוך פי והיטה את ראשי לאחור, מסדר לעצמו גישה נוחה אל צווארי ותוקף, לא מחכה שניה.
זה מסוג הרגעים שידעתי שגם מלחמת עולם לא תזיז אותי ממריאנו.
חוץ מהטלפון שלו.
צלצול שחדר לרגע שלנו הפריע למריאנו לנשק את עורי.
הוא נאנח והתנתק ממני, מביט במבט אינסטנסיבי אל עייני, שהבהיר לי שהוא לא גמר איתי.
״הלו?״ מריאנו ענה, עיניו עדיין תקועות בעייני.
״אני בדרך״ הוא אמר אחרי פחות מכמה שניות וניתק את השיחה.
״אני צריך ללכת״.
״הכל בסדר?״ שאלתי בזמן שהוא פתח לי את הדלת של המכונית, ומיהר למושב שלו, מתחיל בנסיעה מבלי לבזבז זמן.
מריאנו נסע במשך כמה דקות ארוכות בשתיקה, עד שלבסוף עצר בכניסה למועדון לילה ענק.
הוא לא טרח לנעול את הרכב כשיצא ממנו ואחז בידי, מהנהן לשומרים ונכנס מהכניסה האחורית.
״תחכי לי כאן עד שאסיים, בסדר?״ הוא שאל כשפתח דלת והכניס אותי למשרד שבו סאם ישבה.
״אוקיי״ מלמלתי בלית ברירה, והוא נישק את שפתיי ויצא בחזרה מהדלת שבה נכנס.
״מה קרה כאן?״
״הגברים תפסו מישהו שחיפשו לא מעט זמן״ סאם אמרה ממקומה, מבלי להרים את המבט ממסך המחשב.
״מ.. מה הם עושים לו?״ שאלתי, למרות שבתוכי ידעתי את התשובה.
סאם הביטה בי וסגרה את המחשב שלה, מתרוממת מהכיסא ומתיישבת לצידי על הספה, ״מתחת למועדון יש מרתף שהגברים בדרך כלל משתמשים בו כשהם רוצים להוציא מידע מאנשים שהם תופסים בשטח״ היא אמרה, ״לרוב לא מביאים לכאן אף אחד, רק במקרים שאין ברירה וחייב לקבל את המידע עכשיו״.
נשכתי את שפתי התחתונה.
לא הייתי תמימה, ידעתי שבאנו מלכתחילה לסן דייגו כי הבנים מתכננים משהו גדול וכנראה יצאו למבצע בקרוב, אבל לא הייתי בטוחה שרציתי לדעת מה הוא.
״אז הם מוציאים ממנו מידע?״ שאלתי והיא הנהנה.
״מי זה?״
״מישהו שעבד עבור המאפיה עוד לפני שנאצ׳ו ומריאנו מונו, כשהם עוד היו גרים במיאמי״ היא אמרה, ״יום אחד היפנים הציעו לו סכום כסף והוא התחיל לרגל עבורם ומסר להם מידע על עסקים של מריאנו ועל משלוחים, הוא הצליח לפגוע במאפיה פגיעה קשה מאוד ואז ברח״.
״ולא מצאו אותו?״
״עד היום״ היא אמרה, ״אני אפילו לא יודעת איך הבנים מצאו אותו, אבל אני לא חושבת שאני רוצה לדעת״.
נאנחתי, ״אז למה אנחנו כאן״.
״אני עובדת״ היא אמרה והצביעה על המחשב שלה, ״ואת כאן כי היית עם מריאנו, הוא לא יבזבז זמן בלנסוע לבית והוא לא ישאיר אותך לבד שם״.
״רגע, כולם כאן?״ שאלתי והיא הנהנה.
נאנחתי, ״יש לך מחשב נוסף?״
היא חייכה והתרוממה, מרימה מחשב סגור מהשולחן ממול ומגישה לי אותו, ״תהני״.
גלגלתי עיניים והיא צחקה וחזרה למקומה, ״אני מתכננת ליין של היפהופ וסטריט דאנס להערב, את באה״.
״אני?״ שאלתי במבט מופתע.
״כן, את״ היא קבעה מבלי לשאול שאלות, ״הבנים בכל מקרה יעבדו, אז אני ואת לפחות נהנה״.
חייכתי והנהנתי, ״מה התכנית?״
במשך כמעט שעה סאם סיפרה לי על התכנון שלה להערב במועדון ואני שוב התפעלתי מחדש כמה היא מוכשרת וטובה במה שהיא עושה.
סאם מעולם לא עבדה, אבל קצת אחרי שהתחתנה עם נאצ׳ו והבינה איזה סוג גבר הוא, היא הבינה שלא תוכל לשבת בחוסר מעש.
היא הייתה רגילה להיות הבת השקטה שמקבלת מה שאומרים לה ועושה מבלי להתווכח.
אחרי הנישואין עם נאצ׳ו היא הבינה שהוא לא כמו כל הגברים של המאפיה, ושהוא לא יסבול אישה משעממת שעסוקה רק בלרצות אותו כל היום.
בפעם הראשונה שהתווכחה איתו, היא פחדה נורא אבל הוא רק צחק, ואז היא הבינה עם מי יש לה עסק והחלה לעמוד על שלה ולקבל מה שבאמת רצתה.
עם הזמן היא גם מצאה עבודה, וכיום היא אחראית על ההופעות והחלק האומנותי בכל המועדונים של המאפיה כאן בסן דייגו.
״ונראה לך שאפספס את זה?״ שאלתי לבסוף והיא צחקה, ״מריאנו אמר לי שאת אוהבת לרקוד, ידעתי שתאהבי את זה״.
״ארגנת את זה בגללי?״ שאלתי בהלם והיא הנהנה, ״ברור״.
״את מטורפת״ אמרתי והיא חייכה, ״זה המעט שיכולתי לעשות אחרי כל מה שאת עושה בשבילי״.
״אני עושה את העבודה שלי סאם״.
״גם אני״ היא אמרה ואז התרוממה מהכיסא, ״אני הולכת להביא לנו משהו לשתות״.
הנהנתי והיא הגבירה מעט את המוזיקה ויצאה מהמשרד, משאירה אותי לבד.
חזרתי אל מסך המחשב, מבינה שאין לי יותר מדי אופציות מאחר וכל מה שאני צריכה לא נמצא כאן, אבל למזלי, על הצד העסקי יכולתי לעבוד מכל מחשב.
פתחתי את תיבת המיילים שלי, עוברת על ההצעות האחרונות שקיבלתי ממייק ומשיבה בחיוב לכמה מהם, מקבלת עבודות חדשות ומוסיפה אותם לרשימת ההמתנה שלי.
לא היו לי הרבה פרויקטים פתוחים בשלב הזה, ולכן יכולתי להרשות לעצמי לקבל כמה חדשים.
חזרתי אל הרשימה וסיננתי הצעות עבודה מחברות אחרות שלא היו רלוונטיות אליי, מחקתי מיילים מיותרים וסימנתי כאלה שהייתי צריכה לחזור אליהם מאוחר יותר.
נשמתי עמוק, ופתחתי את המייל מעורך הדין שלי, קוראת את החוזה המתוקן בעיון וחותמת עליו.
לפני שהספקתי לעבור לדבר הבא, קפץ לי מייל ממיה שמתחתנת אליי שאבדוק חוזים שקיבלה לפני שהיא חותמת עליהם.
מיה שנאה חוזים, ולכן בקושי התעסקה בהם או בעורך הדין של החברה וגרמה לכך שתמיד הצטברו לה חוזים שעיכבו את כל העבודות שלה.
מאחר ולא הייתה לי עבודה דחופה לעכשיו, פתחתי את המייל שלה ולאחר מכן את החוזה הראשון, מתחילה לעבור עליו באיטיות, לסמן דברים חשובים ולהתייחס לכל האותיות הקטנות.
כשסיימתי לעבור על החוזה השני, קלטתי שסאם עדיין לא חזרה, והלב שלי האיץ מעט את הקצב שלו בדאגה.
ידעתי שהמועדון מאובטח ובכל זאת, לא סמכתי על זה.
הנחתי את המחשב על שולחן הקפה והתרוממתי, יוצאת מהמשרד וחוזרת את הדרך שבה אני ומריאנו עשינו קודם.
סאם לא נראתה בשום מקום.
עובדי המועדון התרוצצו ברחבה הענקית, מנקים ומסדרים את המקום לקראת הפתיחה שאמורה להתרחש בעוד כמה שעות בודדות, ובפינות ראיתי את המאבטחים.
אבל כמו סאם, אף אחד מהבנים.
בלית ברירה התחלתי לסייר במקום, מחפשת פנים מוכרות או לפחות מישהו שאוכל לשאול אותו משהו.
ואז נזכרתי שסאם אמרה שכל הבנים כאן במרתף.
לא התכוונתי להפריע להם או לחדור לעניינים שלהם, אבל ידעתי שאוכל למצוא מישהו מוכר ולכן הדבר הבא שחיפשתי היו המדרגות שמובילות למטה.
בסופו של דבר מצאתי אותם, וירדתי בזהירות ובשקט.
קולות של צעקות ומכות הגיעו לאוזניי, רעשים מוזרים שלא הבנתי את המקור שלהם והיה חלק בי שלא רצה לדעת.
ירדתי את המדרגה האחרונה ועוד לפני שהספקתי לעצור ולהבין מה קורה כאן, הרמתי את עייני ונרתעתי לאחור בבהלה.
לא היו דלתות או מסדרון כמו שחשבתי, המדרגה האחרונה הובילה לחלל פתוח ענק, שגרם לי להבין היטב את המשמעות של מרתף עינויים.
במרכז החלל היה בן אדם שנתלה מזרועותיו מהתקרה, עירום ומדמם וראשו שמוט על כתפו, סימנים מחרידים מעטרים את גופו.
אחת מכפות ידו הייתה חסרה, והאצבעות היו מפוזרות אחת אחת בנפרד על הרצפה, בסמוך לחתיכות בשר שתיארתי לעצמי שהיו אצבעות ידו השניה.
אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה מריאנו.
הוא פשט את הג׳קט שלו והיה לבוש רק במכופתרת בחורה, שרווליה מופשטים עד למרפקיו והוא עומד מלפני האיש, מדבר משהו שלא הצלתי לשמוע ותוך כדי, מצמיד ברזל רותח לגופו, גורם לו לצרוח.
לא יכולתי להסיט את מבטי הצידה, לא ידעתי אם שאר הבנים שם, לא ראיתי כלום מלבד מריאנו, ולא שמעתי שום דבר מלבד הצרחות של אותו איש.
פאק, מה לעזאזל קורה כאן?
״לא אשאל אותך שוב, ויש לך פחות מעשר שניות לענות לי״ מריאנו אמר, טון קולו אכזרי מתמיד, כזה שלא שמעתי מעולם ואחרי היום, לא רציתי לשמוע.
״למי העברת את שאר המידע?״
האיש התנשם, ובאומץ שאני לא יודעת מהיכן שאב ירק את הדם על חולצתו של מריאנו ואמר, ״לך תזדיין״.
״אתה לא גורם לו להתייאש אם זה מה שאתה חושב״ קול של מישהו הסתנן לאוזני, ומריאנו פשט באדישות את חולצתו וזרק אותה על הרצפה, חושף את זרועותיו שהיו מלאות בדם, לפני שניגש לאח שבצד ומחמם שוב את הברזל.
הבעת פניו, הייתה האכזרית ביותר שראיתי מיימי.
שפת גופו הייתה רגועה בניגוד מוחלט לכל המצב ועם זאת, שריריו מתוחים ולסתו הדוקה עד כדי כך שחששתי שהיא תשבר.
הוא היה מנותק מהסביבה שלו, מריאנו היה בעולם משלו.
הוא הוציא את הברזל מהאש וחזר אל השבוי שלו, נעמד מולו ושואל, ״למי מסרת את שאר המידע?״
השבוי לא ענה, אבל המבט המפוחד בעיניו הספיק לי כדי לדעת מה הוא רואה בעיניו של מריאנו, ולא היה לי ספק שזה מה שהפחיד אותו ולא הברזל הבוער שבידיו.
מריאנו הרים אותו, ועוד לפני שהספקתי להוציא את הנשימה הבאה, השבוי שלו צרח.
״לאחר הבכור״ הוא צרח לבסוף, ״הייתי איתו בקשר ועבדתי מולו.. הוא.. הוא יודע הכל אני נשבע״.
״זה לא היה קשה כל כך״.
הסטתי את מבטי בקושי רב, מוצאת את נאצ׳ו וריקו מסתכלים.
המבט בעיניהם היה ריק וקר, אכזרי שמחק כל זכר לבנים שהכרתי, הם לא היו אותם אנשים, הם היו הרוע בהתגלמותו.
״אתה משקר״ מריאנו קבע והכניס באיטיות מצמררת את הברזל אל רגלו של השבוי שלו.
הצרחות שלו הרעידו את הקירות, הרעידו את גופי.
הצרחות שלו הפחידו אותי.
מריאנו הוציא את הברזל ואז תקע אותו באחת במרכז החזה של אותו בן אדם, בדיוק במקום שבו נמצא הלב.
הברכיים שלי כבר לא הצליחו להחזיק אותי, לא עיכלתי את מה שאני רואה, לא הבנתי מה קורה מולי.
״מריאנו תעצור״ מישהו צעק ואחרי שניה, מריאנו הסתובב לכיווני והביט ישירות בעייני, עיניו הוכיחו את כל מה שלא רציתי לדעת.
-
״... דברים שאפילו אתה לא היית חושב עליהם״.
״אפילו הוא?״ שאלתי בחוסר הבנה.
״כן״ סאם אמרה ואז כיווצה את גבותיה באי הבנה למבט השואל שלי, ״את לא מכירה את השמועות?״
״איזה שמועות?״
״סאם״ מריאנו אמר באזהרה, אך היא התעלמה ממנו.
״השמועות בתוך המאפיה וגם מחוץ לה אומרים שמריאנו הוא הקאפו האכזרי ביותר שהמאפייה ידעה מאז ומעולם״.
הפניתי מבט תוהה למריאנו בזמן שסאם המשיכה, ״והם צודקים״.
לא הצלחתי להבין עד הסוף למה היא מתכוונת.
ידעתי שמריאנו אכזרי ואף ראיתי את האכזריות הזאת צפה על פני השטח מספר רב של פעמים יותר משהייתי רוצה.
אבל מריאנו היה ההפך מהאכזרי ביותר.. למרות שייתכן וזה היה רק בעייני.
ולא ידעתי אם אני רוצה לדעת למה סאם התכוונה.
-
עכשיו הבנתי.
המבט שניבט מעיניו שיקף את הרוע, את האכזריות.
העיניים שלו היו שחורות וריקות, המבט שלהן חדר לי לנשמה וחנק אותה, ולא היה לי ספק שהמבט הזה יכל להרוג בשניה.
הידיים שלי רעדו ולא הצלחתי לנשום, אני לא חושבת שאי פעם פחדתי כמו שפחדתי ברגע הזה.
הבנתי על מה כולם מדברים, לראשונה הבנתי מי זה באמת מריאנו ולמה הוא מסוגל.
הקאפו האכזרי ביותר.
ואני אפילו לא מתייחסת למה שעשה, אלה לתנועות גופו, למבטו, לעיניו.
את המבט הזה לא היה לי ספק שלא אשכח מעולם.
מריאנו שמט את הברזל שאחז והתקרב אלי, גורם לנשימה שלי להיות מוצאת אף יותר.
״היי היי, תנשמי קטנה, תנשמי״ קולו חדר לאוזניי, כבר לא אכזרי כמו קודם.
הבטתי בעיניו שהתרככו, עוקבת אחרי נשימותיו ומצליחה לייצב אותן, מרגעיה מעט את פעימות הלב שלי.
״תנשמי, יופי, כמוני״.
נשמתי עמוק, עוצמת את עייני ומרגישה בדמעות זולגות ללא הכרה.
״אלה״ קול מבוהל נשמע לצידי, אבל קול גברי מלמל משהו בתגובה והקול פסק.
מריאנו הרים את ידיו ואחז בעדינות בפניי, מנגב את הדמעות מהלחיים שלי ומוודא בלי מילים שאני עדיין איתו, שאני בסדר.
״את בסדר?״ קולו חדר לאוזניי, גרם לי לפתוח את עייני ולזהות בעיניו את מריאנו שאני מכירה.
הנהנתי בעדינות, מאגרפת את ידיי ומנסה להרגיע את הרעד שבהם.
״מה את עושה כאן?״ הוא שאל בעדינות, ״עזבתי אותך במשרד״.
״חיפשתי את סאם.. או אותכם״ מלמלתי בקול שקט, לא בטוחה שהוא שמע אותי בכלל.
״זאת אשמתי, אני מצטערת, לא הייתי צריכה לעזוב אותה לבד כל כך הרבה זמן״ סאם אמרה, ״הלכתי להביא לנו לשתות ואז הייתה לי שיחת טלפון״.
מריאנו החזיר את מבטו אליי ואחז ביידי בעדינות, עוזר לי לקום ומצמיד אותי אל גופו, ״את מסוגלת ללכת?״
הנהנתי, לא סומכת על הרגליים שלי אבל לא רואה ברירה אחרת.
בעזרת מריאנו עליתי את המדרגות, הולכת באיטיות עד שהגענו לרכב.
אנזו הושיט למריאנו חולצה והוא לבש אותה לפני שסגר את הדלת שלי והחליף איתו כמה מילים, מהנהן לבסוף ועוקף את הרכב למושב הנהג.
הוא סגר את הדלת והחל בנסיעה מהירה, אוחז בידי ומנסה להרגיע את הרעד.
הנסיעה חלפה בשתיקה, אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לדבר או להגיד משהו, לא היו מילים מתאימות.
מריאנו עצר את הרכב בפתח הבית, עוזר לי לצאת וזורק את המפתחות לאחד מהחיילים שעמד בפינה.
״את בסדר?״ מריאנו שאל שכבר היינו בחדר השינה.
״כן״ מלמלתי, מביטה בעיניו ונרגעת כשהמבט בעיניו חזר להיות המבט הרגיל.
״אני מצטער, לא היית צריכה לראות את זה״.
״למה.. למה עשיתם את זה?״
״הוא בוגד אלה״ הוא אמר, ״ואם הוא לא היה מוסר לי את המידע שאני צריך, הייתי ממשיך״.
״אבל.. הוא לא..״ מלמלתי בחוסר הבנה, ״אמרת שהוא משקר״.
״הוא לא שיקר״ הוא אמר, ״אבל הפחד שלו היה שווה את זה״.
״מה הוא עשה?״
״מסר מידע ליפנים״ הוא אמר, ״אם הוא היה מצליח בתכנית שלו, אני ונאצ׳ו היינו במצב גרוע משלו״.
נשכתי את שפתי התחתונה, מנסה להשליט סדר במחשבות שלי.
״רוצה להתקלח?״ מריאנו שאל ואני הנהנתי, אוחזת בידו אל המקלחת, נותנת לו להפשיט אותי ומחכה עד שיסיים למלא את המים.
הוא התיישב ומשך אותי בין רגליו, משעין את גבו עליי.
״זה היה נראה שאתה מנותק״ אמרתי, ״כאילו.. היית בעולם משלך, כאילו אתה נהנה ממה שאתה עושה״.
רק עכשיו הבנתי שזה מה שהפחיד אותי יותר.
לא העינויים, ולא מראה הדם שבדרך כלל היה בלתי נסבל עבודי.
אלה הפחד ממה שראיתי אצל מריאנו.
״בכל פעם שאני הורג יפני אני מרגיש סיפוק אלה״ הוא ענה, ״ואלה שעוזרים להם, גרועים יותר״.
״אתה לא אלוהים״ אמרתי, ״אתה לא יכול להעניש את כולם או לקחת את החוק לידיים שלך״.
״אני לא לוקח את החוק לידיים, בשבילי אין חוקים״.
״יום אחד מישהו יביס אותך אם תמשיך בגישה הזאת״.
״אף אחד לא יביס אותי״ הוא אמר בביטחון ואפילו אני כמעט האמנתי לו, ״את יודעת למה?״
״למה?״
״כי אני טוב מכולם, אני תמיד צעד אחד לפניהם״ הוא אמר, ״הם רצחו את סבא שלי, נשבעתי אז שאהרוג כל יפני מזדיין וזה מה שאעשה״.
״אבל אל תהרוג את עצמך״.
הוא שתק, ״מה שראית שם אלה.. זה אני״.
״זה לא אתה״.
״זה אני״ הוא אמר, ״העובדה שאני לא כזה שאני איתך.. לא אומרת שום דבר, אבל זה אני, בגלל זה הגעתי למקום שבו אני נמצא בגיל צעיר כל כך״.
הקאפו האכזרי מכולם.
לא סתרתי את דבריו כי האמנתי לו, ראיתי את מה שהוא אומר בעיניים שלו, בשפת גופו.
״זה לא סותר את העובדה שעדיין יש לך לב״.
הוא גיחך, ״זה רק איבר אלה״.
״זה לא״.
״זה רק איבר, הלב לא משחק תפקיד אצלי״.
שתקתי, כי לא היה לי מה לומר.
ידעתי שמריאנו לא יכול להתאהב, ידעתי שמריאנו מעולם לא יכניס מישהו ללב שלו.
ועדיין, הצביטה בלב שלי הורגשה.
ואצלי הלב לא היה רק איבר.