The Doubt - ספק

Part 36

״סבא שלי, מכיר את מריאנו ואנזו״.
״אוקיי? הוא רצה להכיר את מריאנו? למה את נסערת כל כך?״
״הוא לא מכיר אותו דרכי״ אמרתי, וההבנה חלחלה אליה לאט לאט, גורמת לעיניה לגדול.
״הוא קשור למאפייה?״ היא שאלה ואני הנהנתי חסרת כוחות, והתיישבתי כל המיטה, נשכבת ורק מייחלת לקצת שקט.
״גם.. גם דנילו?״
הנהנתי, ״אני מצטערת״.
היא התיישבה ליידי וליטפה את שיערי, ״לכי לישון, אני לא אתן להם להכנס, את בטוחה״.
״תודה״ אמרתי, מתכוונת לזה יותר ממה שהיא חושבת.
כרגע, היא הייתה היחידה שיכולתי לסמוך עליה.
*******************

״לאט אהובתי״.
זאת הפעם השלישית היום שמיה נאלצת להחזיק לי את השיער בזמן שאני מקיאה כמו ילדה בת שנה.
״סיימתי״ מלמלתי ומשכתי באפי, מתרוממת וניגשת לכיור כדי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים, מעיפה את בדיקת ההריון השלילית לפח.
לא היה לי ספק לרגע לגבי התוצאה, ידעתי שאני לא בהריון, אבל מיה התעקשה שאעשה את הבדיקה מאחר וכבר שלושה ימים אני לא מפסיקה להקיא ומרגישה נורא.
ולא היה לי כוח להתווכח.
הראתי לה את התוצאה שקיבלתי אותה מבלי לדבר מילה, הנחתי את הבדיקה על השידה ובאתי לפנות לחדר, רק שאז הגיעה שוב הבחילה.
היא לא תבין.
לא משנה כמה אסביר לה, היא לא תבין.
נשכבתי במיטה שוב, מרימה את השמיכה עד הצוואר בנסיון חסר תועלת להפסיק את הצמרמורות, ועוצמת את עייני מבעד לדמעות שהחליטו להתמקם בעייני ולרדת שוב.
מיה יצאה מהחדר, וסגרה אחריה את הדלת מבלי לומר מילה.
כמעט שלושה ימים עברו מאז אותו יום, אבל מבחינתי זה פשוט אותו יום ארוך ומסויט שלא נגמר.
כמה שעות אחרי שהגעתי הביתה ונרדמתי, התעוררתי רועדת לגמרי.
התקלחתי במים רותחים ולבשתי את הטרנינג הכי עבה שלי, נכנסתי חזרה למיטה והתכרבלתי בפוך הגדול שלי.
ועדיין הרגשתי את הקור, שהוביל לכאבים בגרון ובבטן, והדובדבן שבקצפת היו כאבי הראש שלא עזבו אותי.
האקמול הפך להיות החבר הכי טוב שלי.
עצמתי את העיניים שלי, מנסה להרדם שוב אך ללא הצלחה.
רק התהפכתי מצד לצד במשך מי יודע כמה זמן עד שלבסוף התייאשתי והבנתי שלישון כבר לא יקרה עכשיו.
״לא״ קולה של מיה נשמע חלושות מבעד לדלת הסגורה.
״היא חולה ליאור״, ״אין לה אחד כזה, הוא נפל לה לתוך הכיור בזמן שהיא שטפה כלים״, ״כי היא לא קמה מהמיטה, ולא רציתי להציק לה״ היא שיקרה למעני, והמשיכה ללכת במסדרון עד שקולה גווע.
הייתי מותשת.
מותשת נפשית מכל מה שקרה, כבר לא היה לי כוח לשום דבר, הייתי חסרת אנרגיה עד שבשעות מסוימות כבר לא היה לי כוח אפילו לבכות.
חוויתי אכזבות בחיי, גדולות וקטנות.
אבל זאת ללא ספק הייתה הגדולה מכולם, ולא ידעתי אם אצליח להתגבר עליה איי פעם בחיי.
לא מדובר בחבר או חברה, לא מדובר בבן זוג או בוס או מפקד בצבא, מדובר בבן אדם הכי קרוב אליי בעולם, ששיקר לי במשך כל החיים שלי.
הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו, זה שהוא סבא שלי.
מעבר לזה הכל התערער, ורשת הביטחון שחשבתי שהייתה לי נעלמה.
שכבתי במיטה מבלי יכולת לעשות שום דבר, רק ניסיתי להכחיש במשך כל הזמן הזה, חסמתי את כל המחשבות במאמץ שלקח ממני המון כוח נפשי והגביר בטירוף את כאבי הראש שלי.
חשבתי רק על דף לבן, בלוק שחור, כל מה שלא היה קשור בשום דבר שקרה.
אבל עכשיו זה כבר היה בלתי נמנע, הראש שלי כבר לא היה מסוגל יותר להדחיק שום דבר.
בטח שלא את העובדה שהאיש הכי יקר לי בעולם שייך למאפייה הסיציליאנית, שבמקרה הבן זוג שלי הוא הראש שלה, שגם הוא שיקר לי.
לא את העובדה שסבא שלי כנראה השקרן הכי גדול שפגשתי.
לא את העובדה שכנראה כל מה שאני יודעת, או יותר נכון.. חושבת שאני יודעת, לא נכון.
ניסיתי להזכר אם במשך הזמן ראיתי או שמעתי משהו מוזר, ניסיתי לחפש דברים חריגים אבל לא מצאתי שום דבר, הוא מקצוען.
הייתי חייבת לעכל את העובדה שחלק מהמאפיה שאליה הוא שייך, מאיימת על החיים שלי בגלל חילוקי דעות בינם לבין מריאנו.
ולא הצלחתי להבין איך לא שמתי לב שדבר כזה קורה, עם כל הזמן שאני מבלה בחברתם, הייתי אמורה להבין שהיפנים הם איום שמריאנו כבר לא מתרגש ממנו.
ההחלטה החכמה היחידה שלי הייתה לזרוק את הטלפון ולהשמיד אותו, ידעתי שהייתי מאבדת את זה אם הייתי רואה את השם של אחד מהם.
בזמנים שהייתי ערה, שמעתי שבבי שיחות של מיה עם אחים שלי, משקרת להם שוב ושוב במטרה להגן עליי, למרות שחוץ מאותם שלוש מילים שאמרתי לה היא לא ידעה כלום, אבל נשארה נאמנה לי ותמכה בי מולם, ועל זה אודה לה לנצח.
אין לי ספק שסבא שלי לא סיפר להם שום דבר, אחרת הוא היה צריך לתת תשובות שהוא לא יכול.
אבל הייתי בטוחה שהוא זרק להם משהו שיגרום להם לבדוק בשלומי כדי שהוא יוכל לדעת, וזה דרש ממיה עבודה קשה.
שמעתי אותה גם מדברת פעם אחת עם דנילו, מתאכזבת ממנו באופן אישי ומצהירה שהיא לא רוצה לדבר איתו כרגע.
בין לבין שמעתי שמריאנו, סבא שלי ואפילו אנזו הגיעו לכאן, אבל מיה לא נתנה לאף אחד מהם לעבור את סף הדלת.
לא הייתי בטוחה אם היא בכלל פתחה אותה, והופתעתי שהם פשוט לא פרצו אותה ונכנסו בכוח.
כל ביקור כזה שלהם רק גרם לבכי ולכאב שלי להתגבר.
לא הייתה לזה תרופה, ידעתי.
וגם הזמן לא מרפא שום כאב, זה בולשיט שמישהו המציא.
לרוב, לא הייתי מהבנות שנופלות למיטה ובוכות, הייתי מדחיקה וממשיכה לתפקד כרגיל עד שהכל מתפרץ.
הפעם הכל התפרץ מוקדם מהצפוי.
ורציתי רק להיעלם.
הרגשתי פיזית את הכאבים בחזה, בלב.
ההרגשה הייתה זהה לחוסר יכולת לנשום, כאילו מישהו הניח אבן ענקית במרכז החזה שלי שהודפת את הלב הצידה וחוסמת לו את האפשרות לדפוק כמו שצריך.
הרגשתי את פעימות הלב שלי בצלעות, בגרון, בקנה הנשימה שלי, וכל פעימה רק כאבה יותר.
אחרי המבצע, הייתי בטוחה שלא אעמוד בעוד משבר נוסף, והנה הוא הגיע מהר ממה שחשבתי.
ואני באמת לא בטוחה שאעמוד בו.
סבא שלי ידע כמה התאכזבתי בחיים, הוא ידע שהדבר שהכי שנאתי זה אנשים שקרנים, שלא מספרים את כל האמת וגורמים לי להאמין במשהו אחד שבפועל הם שונים לגמרי.
והוא עשה בדיוק את זה.
אני אפילו לא מדברת על מריאנו, כי הוא לא ידע כמה אני נפגעתי מבגידה באמון, הוא לא ידע כמה פעמים בחיים שלי הוא נשבר עד כדי כך, שאפשר לספור את האנשים שאני סומכת עליהם בלב שלם באצבעות כף יד אחת.
הרמתי את מבטי והבטתי בשרשרת שהייתה מונחת על השידה הקטנה הסמוכה למיטה שלי, שרשרת שרועי קנה לי כמה חודשים לפני שמת.
הורדתי אותה מהצוואר פעם ראשונה אחרי שהוא מת ולא שמתי אותה עד עכשיו, אבל אתמול נזכרתי בה והחלטתי שאני צריכה את הכוחות שהיא מעניקה לי.
אז הוצאתי אותה מהקופסא, אבל לא הייתי מסוגלת לענוד אותה על הצוואר ולכן כל מה שאני עושה זה לבהות בה, להזכר כמה היה לי קל כשהוא היה לצידי.
רועי היה מבין אותי עוד לפני שהייתי מבינה את עצמי.
ברגעים כאלה, שקשה לי באמת, אני מבינה עד כמה הוא חסר לי, עד כמה הלב שלי כנראה לעולם לא יחזור להיות שלם.