The Doubt - ספק

Part 12

עצמתי את עייני והתחלתי לזוז, מתעלמת מהכל ונותנת למילים להבריח את כל מה שישב בראשי.
****************

אלה

הטלפון שלי צלצל והפריע למוזיקה, מחזיר אותי למציאות.
כמו שחשבתי, ביומיים האחרונים אני יוצאת רק מהבית לסטודיו וחזור.
הזנחתי עבודה, הזנחתי את מיה ואפילו לא חזרתי לשיחות של סבא שלי.
הפעם הזאת לצערי, הזכרונות היכו בי חזק, ולא היה לי לאן לברוח.
יותר מכל היכתה בי האכזבה העצמית, ידעתי שאני מאכזבת הרבה אנשים בחוסר התקשורת שלי, שאני מעציבה את מלי ואריאל ולא מצליחה להתגבר גם אחרי 3 שנים.
ושנאתי לאכזב אנשים, במיוחד כאלה שאהבתי.
״הלו?״
״איפה את?״ קולה של מיה נשמע תוקפני.
״בסטודיו״.
״יש לנו עוד שעתיים פגישה עם מר אלטמן, תזיזי את התחת שלך להתארגן״.
״מר אלטמן?״
״כן, פרויקט האדריכלות שלך״.
״פרויקט האדריכלות שלך, שהפלת עליי, תלכי לבד״ אמרתי וגלגלתי עיניים, מנקה את המערכת ואורזת את כל הדברים שלי לתוך התיק.
״אני שמחה שחזרת לעצמך, יש לך עשר דקות להיות כאן״.
״אני בדרך״ אמרתי בחיוך קל ויצאתי מהסטודיו, נועלת אותו ומרגישה קצת יותר טוב.
נעלתי את הסטודיו ונסעתי במהירות לבית, מחנה את הרכב ועולה ישירות לדירה כדי להתארגן.
לא טרחתי להגיד למיה שלום, הייתי בטוחה שהיא שמעה את טריקת הדלת שלי ויודעת שאני כאן.
התקלחתי והתארגנתי בזריזות, מודעת היטב לעובדה שאנחנו ככל הנראה כבר באיחור.
התאפרתי קלות ולקחתי את התיק שלי שכבר היה מוכן כיוון שלא פרקתי אותו בימים האחרונים, מבינה שבאמת הזנחתי כל דבר אפשרי.
יצאתי אל המטבח והפעלתי את מכונת הקפה, מרגישה צורך לקפה אחד גדול גם אם זה באמצע היום.
״את מוכנה?״ שאלתי את מיה שיצאה מחדרה והתיישבה על כיסא הבר מולי.
״הוא אמר שיאחר בחצי שעה״ היא אמרה ואני משכתי בכתפיי ״זה לא משנה לנו״.
״לא, יש לנו יותר זמן לעשות הכנה לפניי״ היא אמרה ולקחה מידי את הקפה, מרימה את מפתחות הרכב שלה ויוצאת יחד איתי אל החניון.
״אני צריכה לספר לך משהו״ מיה אמרה ברגע שהתיישבו ברכב והיא יצאה מהחניון והשתלבה בכביש.
״לא מתאים לך להיות רצינית״ אמרתי והיא צחקה ״זה לא רציני בכלל״.
״יש לך חבר?״
״לא״ היא אמרה וצחקה.
מיה הייתה הדוגמא הקלאסית לרווקה הנצחית.
לא מסתתר סיפור דרמטי וכאוב בעברה, היא פשוט לא הייתה בעניין של מערכות יחסים קבועות, והעדיפה סטוצים.
היא עדיין התאהבה, לפי דבריה.
גם מבלי שהיא תגיד לי אני יודעת שההסתייגות שלה ממערכות יחסים, התעמקה עוד יותר אחרי שראתה מה קרה ביני לבין טום.
״אז?״
״זוכרת את מתאו?״
״מתאו.. של מריאנו?״
היא הנהנה ואני כיווצתי את גבותיי.
״אנחנו מזדיינים״ היא אמרה ואני נחנקתי מהקפה, ופרצתי בצחוק.
״את מבזבזת דבר כזה על זיונים?״
״הוא אלוהי אלה״ היא אמרה במבט חולמני ״ולא רק הפרצוף שלו״.
״אוקיי, אני לא מעוניינת לשמוע על איך הוא מזיין תודה״ אמרתי בתקיפות אבל היא התעלמה ממני והחלה לתאר כל פרט מהסקס שלהם.
״מיה! דיי!״
היא צחקה ואמרה ״לא היית נרתעת מזה כל כך אם לא היית מתנזרת״.
״אני לא מתנזרת״ אמרתי בגלגול עיניים, והפכתי את טון קולי לרציני ״עכשיו ברצינות מיה.. אמרתי לך לא להתקרב לאנשים שלו״.
״מצטערת״ היא אמרה בחוסר עניין ״הוא חתיך מדי״.
״מיה! זה רציני״ אמרתי כשעצרנו את הרכב ליד הבניין.
״מה רציני כל כך?״ היא שאלה, מחייכת אל השומר בכניסה ועולה יחד איתי אל הקומה האחרונה.
״הוא.. אני פשוט לא רוצה שתהי בקרבתם.. זה הכל״.
״את לא יכולה לצאת עם מריאנו ולהגיד לי דבר כזה״ היא אמרה.
״אני... לא בחרתי לצאת איתו״ מלמלתי.
״ועכשיו היית עוזבת אותו?״ היא שאלה והביטה בי ״אם הייתה לך אפשרות״.
זאת לא פעם ראשונה שאני שומעת את השאלה הזאת.
פשוט עד עכשיו שאלתי אותה את עצמי, ולא הייתה לי תשובה.
אבל עכשיו יש לי, אין לי מה לעזוב כי אנחנו לא יחד.
הדלת נפתחה ומר אלטמן נכנס, פניו משדרות רצינות אופיינית.
תוך שניות נכנסנו למצב עבודה, מיה לקחה פיקוד ועברה איתו על כל מה שצריך מההתחלה ועד הסוף, גורמת לכך שאדבר כמה שפחות - כמו שאהבתי.
״אז כדי לעשות סדר בדברים״ מר אלטמן אמר כשמיה ואני סיימנו לדבר ״עוד כמה זמן הפרויקט הזה יהיה גמור״.
״זה תלוי בך מר אלטמן,״ אמרתי ״ההדמיה מוכנה אצלך במייל יחד עם העיצוב עצמו, ברגע שתאשר את זה נתחיל לעבוד״.
״אני מאשר, מאוחר יותר אשלח לך מייל״ הוא אמר בחיוך ואני הנהנתי ״זה יקח שבוע לכל היותר״.
״אין בעיה״ הוא אמר ולחץ את ידינו ״מייקל לא שיקר, אתן הכי טובות, תודה רבה״.
מיה מלמלה כמה מילות תודה, וחיכתה שיצא כדי להתקשר ולבשר לאבא שלה שיש אישור לפרויקט ושאפשר לצאת לדרך.
עכשיו זה יוצא מתחום האחריות שלנו ועובר לעוזרים האישיים שלי ושל מיה, נותר רק להזמין את כל הריהוט ופרטי העיצוב שכבר בחרנו, ולמקם אותם בדיוק לפי ההדמיה, ואת זה הם ידעו לעשות טוב בלעדינו.
״קודי שואל אם נרצה לצאת איתם היום״ אמרתי למיה ברגע שהדלקתי את הפלאפון שלי, מתאכזבת שוב כשלא ראיתי שום הודעה או שיחה ממריאנו.
״לא מתחשק לי״ היא אמרה וצעדה לצידי לעבר המעליות ״קבעתי עם מתאו היום בערב״.
״מתאו?״
״הוא היה עסוק בעבודה בימים האחרונים ובקושי דיברנו, עכשיו הוא אמר שהתפנה לו קצת זמן״.
התפנה לו קצת זמן, כי מריאנו, אנזו ופבלו חזרו.
ידעתי שהוא חזר כבר אתמול בערב, אבל הוא לא טרח לדבר איתי.
השתדלתי להניח לזה, הוא בטח עסוק ולא מצא זמן מאז חזר מסן דייגו.
לא היה לי ספק שעכשיו שמריאנו הקאפו, הכל יהיה שונה, ופחדתי ממה שעמד לבוא.
הבניין של מר אלטמן היה ממוקם במרכז, וברגע שיצאנו לרחוב, לא לקח הרבה זמן עד ששתינו הסכמנו במבט ללכת לאכול במסעדה האהובה עלינו.
השארנו את הרכב היכן שעמד, והתקדמנו ברגל לעבר המסעדה, מעלות השערות על דברים שאפשר לשפר בעיצוב של הבית.
אני ומיה כמעט תמיד מצאנו איך לשפר את העבודה שלנו, גם אחרי שהיינו בטוחות וסגורות על הכל, היינו משתעשעות ברעיונות אחרים ולפעמים באמת משנות.
״את יודעת שבדרך כלל הייתי מסכימה איתך״ היא אמרה כשפנינו אל הרחוב של המסעדה ״אבל אני לא מסוגלת לקבל יותר טלפונים ממר אלטמן, אני שמחה שסיימנו איתו״.
״זאת רק אשמתך״.
היא נאנחה ״עשיתי טעות ונתתי את מספר הטלפון שלי במקום את המספר של בראד, אבל סיימנו אז.. לא אכפת לי יותר. אגב-״
כל יכולת הריכוז וההקשבה שלי למיה ירדו ברגע שראיתי אותו עומד בגבו אליי בצמוד לכניסת במסעדה, מדבר עם מישהו.
נעצרתי באחת והעברתי את מבטי על כולו, מרגישה את הגוף שלי מקבל כמו מכת צמרמורת כזאת.
מריאנו סובב את פניו אליי והלב שלי החסיר פעימה כשעיניו עברו באיטיות מצמררת על כל גופי.
מבטו שידר סכנה וקרירות, האכזריות הרגילה שנטפה ממנו בדרך כלל, הוכפלה פי כמה.
הוא החזיר את מבטו לגבר שאיתו דיבר, ואחרי שניה הנהן, והגבר התרחק ממנו ונכנס במהירות למסעדה.
התקדמתי לעברו, נעצרת במרחק של פסיעה ממנו ומרימה אליו את מבטי, ״חזרת״.
״חזרתי״.
״למה.. לא אמרת כלום?״
הוא הביט בעייני ואמר ״הייתה לי עבודה אלה, אין לי זמן לעדכן שאני נוחת״.
המבט שבעיניו גרם לצמרמורת בכל גופי.
משהו בעיניים שלו כבר לא היה אותו דבר.
היה נראה כאילו הרגשות היחידים בעיניים שלו היו קור ואכזריות, הן היו ריקות יותר מאי פעם, כאילו אינו מסוגל להביע שום רגש.
״מה אתה עושה פה?״
״עובד, זאת המסעדה שלי״ הוא אמר והחווה בראשו על המסעדה, וזה, משום מה לא הפתיע אותי.
״אני.. אתה עדיין כועס עליי?״
״אין לי על מה״ הוא אמר ביובש ״את צריכה משהו?״
מה לעזאזל עובר עליו?
״לא״ מלמלתי לבסוף, והוא הביט בעייני עוד כמה שניות לפני שעקף אותי והלך אל הרכב שלו.
״אלה?״ מיה שאלה לצידי ואני חשקתי את שיניי בזעם.
באמת חשבתי שמריאנו בן אדם נורמלי?
״בואי ניקח טייק אווי״ אמרתי ״יצא לי החשק״.
מיה נכנסה להזמין ואני נשארתי לעמוד בחוץ, מרגישה צורך עז לחזור היישר לסטודיו שלי כדי לפרוק את כל העצבים אבל עוצרת בעצמי.
לא אתפרק בגללו.
לא היה ביננו כלום עד עכשיו כדי שאתן לו את המקום הזה בחיי, חוץ מעצבים, הגבר הזה לא תורם לשום דבר.
מיה יצאה כעבור כמה דקות עם שקיות האוכל שלנו וצעדה לצידי אל הרכב בשתיקה, יודעת טוב יותר מלהגיד משהו כשאני עצבנית.
״מה הסיפור שלו?״ שאלתי ברגע שעלינו לרכב.
״אני לא יודעת״ היא ענתה ״הוא התנהג מוזר״.
נאנחתי בייאוש, ככל הנראה זאת הדרך של מריאנו להגיד שמה שהיה ביננו, נגמר.
נכנסנו לדירה, ומיה הניחה את האוכל על הבר במטבח בזמן שאני נכנסתי בזריזות להחליף בגדים חזרה לפיג׳מה.
״המסעדה באמת של מריאנו?״
הנהנתי, ״יש לו הרבה עסקים במיאמי״.
״אני מתארת לעצמי״ היא מלמלה והשתקה, מביטה בי כאילו ברצונה להגיד משהו נוסף.
שתקתי, ולבסוף היא שאלה ״זה יהיה בסדר מבחינתך שאלך עם מתאו היום?״
״תעשי מה שאת רוצה״ אמרתי ומשכתי כתפיים, ״מה שקורה ביני לבין מריאנו לא אמור להשפיע עלייך״.
״אני מצטערת״ היא אמרה ״אני לא יודעת מה עובר עליו״.
משכתי בכתפיי, לא מופתעת ועם זאת מעט מאוכזבת.
אבל ידעתי למה לא לצפות ממריאנו, ידעתי למה לא לצפות בכללי ולכן הכאב היה פחות ממה שציפיתי שיהיה.
את השעה הבאה מיה ואני העברנו בנסיון לעבוד קצת יחד עם האוכל, עשינו רשימה מסודרת של כל הפרויקטים המשותפים שלנו, מתאימות לכל אחד את הסטטוס בו התהליך עבודה עליו נמצא, והתחלנו לעבוד על האחד הקשה ביותר.
בהתחלה, החברה של אבא של מיה הייתה חברה לאדריכלים בלבד.
מיה למדה את התואר שלה לפניי, בזמן שאני חתמתי קבע בצבא, ולכן גם סיימה אותו שנתיים לפניי, בעיקר בגלל העובדה שהתואר שלה התמחה בעיצוב פנים וזהו.
כשסיימה את התואר בישראל, היא עברה לגור במיאמי עם אבא שלה בתקווה להמשיך את הלימודים שלה כאן ובסופו של דבר להצטרף כאדריכלית מן המניין.
אבל למייקל היו תכניות אחרות.
אחרי שמיה סיימה את הלימודים שלה, מייקל גילה שגם אני לומדת את התחום והרחיב את החברה שלו גם לתחומי העיצוב.
את החלק הזה אני ומיה הקמנו.
יותר נכון, מיה הייתה המעצבת הראשונה שנכנסה לחברה לפני קצת יותר משנה, ושבעה חודשים אחריה אני הצטרפתי.
עד לא מזמן היינו בסך הכל צוות של שתיים, החזקנו את החלק הזה בחברה בצורה מושלמת.
עד שהגיע הזמן להתרחב, ואבא של מיה שכר עוד שלושה מעצבי פנים מן השורה הראשונה במיאמי.
החלק הזה בחברה מנה בסך הכל חמישה אנשים אם לא מחשיבים את קווין ואת בראד, אבל כולנו ידענו מה אנחנו עושים והבאנו רווחים לא רעים לחברה.
בדיעבד מייקל סיפר לי ולמיה שהרחיב את המשרד בעבורינו, הוא זיהה את הפוטנציאל הטמון בנו והחליט שהוא רוצה אותנו קרוב אליו, ולכן החליט שהחברה שהקים לא תהיה רק חברה אדריכלית בלבד.
מייקל היה כמו אבא שני בשבילי, הכרתי את מיה מגיל קטן ותמיד היינו חברות טובות ולכן היא גם לא הסתירה ממנו את כל מה שקרה לי בצבא.
וזה דחף אותו אף יותר להציע לי את העבודה הזאת ולשמור אותי קרוב.
הערכתי את זה יותר מכל דבר אחר, ידעתי שאוכל לפנות אליו כשאצטרך וזה היה עולם בשבילי.
״כבר אמרתי שאני מאוהבת בטעם שלך״ מיה אמרה לאחר שהרכבתי את הקירות והקווים הכללים של הבית החדש בהדמיה שבמחשב שלי.
חייכתי במבוכה, ״אני אוהבת את הבית הזה, הוא קלאסי ומתאים ביותר לסגנון העיצוב הזה״.
מיה המהמה בהסכמה, ״התקציב שלנו רחב או מצומצם הפעם?״
״רחב״ אמרתי ״אבל אני חוששת שהוא יצטרך להרחיב אותו, עם מה שהוא ביקש אין סיכוי שהתקציב שלו יכסה את הכל״.
״אדבר איתו מחר דבר ראשון כשאגיע למשרד״.
״לפני שאשכח שוב!״ אמרתי והוצאתי מהתיק שלי את המסמכים של מר אלטמן, מגישה אותם למיה.
״החוזה הסופי״ אמרתי והיא עיינה במסמכים לפני שהניחה אותם בצד וסימנה ווי על עוד פרויקט ברשימה שלנו.
המשכתי להתעמק בהדמיה, שלפתע דפיקת דלת הפריעה לשתינו.
הרמתי מבט שואל אל מיה והיא התרוממה מהכיסא שלה ופתחה את הדלת, חושפת את מתאו לבוש בג'ינס וטישרט בצבע שחור להפתעתי, ולא במחויט הקבוע שלהם.
״מה קורה אלה?״ הוא שאל בזמן שמיה נכנסה לחדרה להתארגן.
״בסדר גמור, מה שלומך?״
הוא הנהן והתיישב במקום שבו מיה ישבה עד לפני שניה.
״אתה רוצה לשתות משהו?״
״תכיני לו קפה!״ מיה צרחה מהחדר ואני גלגלתי עיניים והתרוממתי, מפעילה את מכונת הקפה ומכניסה קפסולה לתוכה.
״תודה״ מתאו אמר ולקח מידי את הספל כשהיה מוכן.
חייכתי, עוצרת את עצמי בכל כוחותיי מלשאול אותו איפה מריאנו ומה הוא עושה.
לא היה לי ספק שהוא עובד עכשיו.
אבל לא ידעתי במה, לא ידעתי איך.
היה נראה שעכשיו לא ידעתי כלום, והייתי עייפה מלחפש תשובות לשאלות ששאלתי את עצמי.
״סיפרת לה?״ שאלתי את מתאו משום מקום והוא הביט בי בעיון ונד בראשו לשלילה ״היא לא צריכה לדעת בינתיים״.
״מסכימה״ אמרתי ״אבל אם ה.. דבר הזה ימשך בינכם, תהיה חייב לדבר״.
״אני יודע״ הוא אמר באדישות האופיינית לכל האנשים של מריאנו.
אספתי במרוכז את כל ציוד העבודה שלי והרמתי אותו לחדר העבודה, נפרדת ממתאו בברכת ׳לילה טוב׳ וצועדת לחדרה של מיה.
״את בסדר להשאר לבד?״
״אני לא בת 5״ אמרתי והיא חייכה, מפזרת מעט סומק על הלחיים שלה.
״אתם יוצאים?״
מיה נחרה בבוז ואמרה ״לבית שלו״.
״איפה הוא גר?״
״בבניין של מריאנו״ היא אמרה ולרגע הרגשתי טיפשה.
זה הרי ברור שמריאנו ירצה את כל האנשים שלו בקרבת מקום אליו.
גלגלתי עיניים והתרוממתי מהמיטה שלה, מנשקת את הלחי שלה, ״תהני חברה״.
״אלה״ היא אמרה לפני שיצאתי מהחדר ועצרה אותי.
הפניתי אליה מבט שואל והיא אמרה ״תמצאי מישהו להזדיין איתו, טוב?״
צחקתי ויצאתי מהחדר מבלי להגיב, אין ספק שחיי המין שלי מעניינים את מיה יותר ממה שצריך.
כמה דקות מאוחר יותר כששמעתי את הדלת נטרקת, מילאתי את האמבטיה שבחדרי במים ובסבון שאהבתי והתפשטתי לתוכה, משעינה את ראשי אחורה ומפעילה את הפלייליסט שלי, מרשה לעצמי להרגע ושמחה שלשם שינוי לא הגיעו שום מחשבות עם השקט.
-
דפיקות על הדלת נשמעו, ואחרי שניה היא נפתחה, חושפת את ג׳יי, אחד המעצבים בצוות.
״אלה? את פנויה?״
״כן ג׳יי?״
״אני צריך עצה, והראש שלך הוא הטוב ביותר לדברים האלה״ הוא אמר ונכנס עם הטאבלט שלו, מתיישב בכיסא מולי ופותח את המסמך האחרון שעליו הוא עובד.
״הלקוח מחפש עיצוב קר ומינימליסטי, יש לי כמה רעיונות אבל אני לא מצליח לבחור את הטוב מביניהם״.
רפרפתי על כל אחד מהעבודות שהתאים לעיצוב הזה, מתעמקת כמה שאפשר בפרטים ולבסוף בוחרת את העיצוב שהתמקד בעיקר בצבעים לבן ואפור, עם נגיעות של שחור בעיקר במטבח.
״זה העיצוב המנצח לדעתי״ אמרתי ״אם הוא רוצה עיצוב מיניליסטי, הוא ללא ספק יתחבר לזה ובנוסף, יוכל להוסיף רהיטים או פריטים דקורטיביים מכל סוג וצבע שהוא רוצה״.
״כי כל צבע מתאים״.
״בדיוק״.
״אמרתי לך שהראש שלך הוא הטוב ביותר״ הוא אמר בחיוך והתרומם ״תודה״.
חייכתי אליו באדיבות והמשכתי לעבוד על המסמך שלי מסיימת פריטים אחרונים בהדמיה לדירות בבניין של מריאנו וכותבת את הצעת התקציב שלי.
הוספתי את הרעיון הכללי שלי, אנזו לא ביקש עיצוב ייחודי לכל דירה, אלה שכולם יהיו אותו דבר כי אלו דירות שימכרו והדיירים יוכלו לעשות בהם כרצונן.
לכן העיצוב שעשיתי היה גם הוא מינימליסטי, ממוקד בעיקר בפריטים בצבע לבן, שחור וחום.
ריכזתי הכל למסמך אחד ושלחתי לאנזו ולמריאנו.
בחרתי לא לסמס להם בנוסף, לא רציתי להסתכן בכך שמריאנו שוב יהיה קר אליי ובחרתי להתנהג בצורה מקצועית.
אחרי הכל, זה מה שרציתי.
שמריאנו ישחרר אותי ושאוכל להמשיך בחיים השקטים שלי.
לא?
נאנחתי ונשענתי לאחור, כבר לא ידעתי מה אני רוצה.
לא רציתי להשתייך למאפייה, לא רציתי להיות מי ששייכת לקאפו, אבל גם לא הצלחתי לשחרר את מריאנו מהמחשבות שלי.
וללא ספק רציתי עוד.
אבל יותר מכל, רציתי להסתכל בעיניים שלו שוב, לראות את מריאנו של אחרי המינוי, אם הוא באמת השתנה כמו שחשבתי שראיתי אותו לפני יומיים.
בדקתי שוב את המייל שלי, בודקת אם התקבלה תשובה על המייל ששלחתי לשניהם אתמול בבוקר ומתאכזבת לגלות שלא.
החלטתי לחכות עוד קצת, אם לא אקבל מהם תשובה אתקשר לאנזו.
לא הופתעתי ממריאנו, אבל ידעתי שאם אנזו לא עונה ככל הנראה המצב שלהם מסובך ממה שחשבתי.
״קפה?״, הדלת נפתחה משום מקום ומיה נכנסה, המבט העייף שעל פניה זהה לשלי.
״כמה שיותר מהר״ הסכמתי והתרוממתי, סוגרת את המחשב ואוחזת בארנק שלי ״עליי היום״.
״לא תראי אותי מתנגדת״ היא אמרה ולבשה את הג׳קט שלה.
ירדנו לבית הקפה הפינתי המועדף עלינו בשדרה הסמוכה למשרד, מבין שורה של בתי קפה זה ללא ספק היה האחר המובחר.
כשרק התחלתי את דרכי במיאמי, היינו נוהגות לשבת כאן כמעט כל יום.
אבל מאז התחלתי לעצב עבור מריאנו בפעם הראשונה, הביקורים שלנו כאן הלכו והתמעטו עד שבקושי מצאנו זמן.
הטלפון שלי צלצל ברגע שהתיישבנו, קודי.
״היי לך״.
״היי גם לך נעלמת״ הוא אמר ישר ״אני מרגיש שאני כבר לא זוכר איך את נראית״.
״בדיוק אותו הדבר״ אמרתי ״סליחה קודי, אני טובעת בעבודה בזמן האחרון״.
״מיה סיפרה לי, כל הכבוד חברה, אני גאה בך״.
״אצלך הכל בסדר?״
״את מכירה אותי, אני חי את הרגע״.
צחקקתי, מעבירה אותו למיה ונותנת לה לדבר איתו, אחרי הכל, הם היו חברים קצת יותר טובים מאיתנו.
״אוקיי״ מיה אמרה אחרי כמה דקות של שיחה והעבירה את קודי לספיקר, מנמיכה מעט את הקול.
״אני חייב לזוז בנות אבל, התקשרתי כדי להגיד לכן שהלילה יש ערב מיוחד ב-Original, השגתי לכולנו כרטיסים למתחם ה-VIP והם כבר אצלי, לכן אף אחת מכן לא יכולה להגיד לא!״.
״קודי אני-״ התחלתי אך הוא עצר אותי, ״אני לא רוצה לשמוע, תדחי את כל מה שיש לך למחר, את מגיעה הערב״.
מיה הביטה בי במבט מתחנן ואני גלגלתי את עייני ונאנחתי, לבסוף מסכימה מהסיבה הפשוטה שידעתי שלא תהיה לי ברירה.
אהבתי מסיבות, הן היו הבריחה המושלמת בשבילי כשרק עברתי למיאמי.
מיה ואני היינו הולכות למועדון כמעט כל יום, מבקרות כמעט בכל מסיבה אפשרית.
השינוי הגיע כאשר התחלתי לעבוד על הדירות של מריאנו ואנזו.
כמות העבודה הכריחה אותי להישאר ולעבוד בשעות מטורפות, ותדירות היציאות שלי פחתה מאוד.
כשסיימתי, כבר לא היה לי את אותו רצון עז לברוח כמעט בכל ערב, בעיקר בגלל שאת רובם ביליתי עם מריאנו.
״להתראות קודי!״ מיה אמרה בקול והחזירה אותי למציאות, מנתקת את השיחה ומניחה את הטלפון על השולחן.
״מעניין אם גם בית הקפה הזה שייך למריאנו״ מיה אמרה בשעשוע והעבירה מבט סביבה.
נחרתי בבוז ואמרתי, ״זה מה שחסר לי״.
״הוא לא דיבר איתך?״
״לא מאז אותו יום במסעדה״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, פרשתי מלנסות לפענח אותו.
ככל הנראה הוא הקשיב לי סוף סוף ושחרר אותי.
ולא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה.
״אני חושבת שהוא עוד יחזור״ היא אמרה.
גיכחתי, ״לא הפעם מיה, האופטימיות מיותרת״.
״את תראי״ היא ענתה ״משהו במבט שלו לא רצה לשחרר אותך״.
גלגלתי עיניים, מודעת לכך שאני חייבת להפטר מההרגל הנוראי הזה אבל לא עומדת בעצמי, ״מריאנו עושה מה שהוא רוצה מיה, ואם הוא רצה אותי, הוא לא היה הולך או מתעלם״.
״אני לא יודעת חברה״ היא אמרה ונשענה על הכיסא שלה ״אני רק חושבת שהוא עדיין רוצה אותך, פשוט מנסה להראות לך שהוא כועס על זה שהברזת לו ברגע האחרון״.
״מעולה,״ אמרתי ולגמתי מהקפה שלי ״שימשיך לכעוס״.
״דיברת עם אמא שלך לאחרונה?״
הנהנתי, שמחה על שינוי הנושא.
מיה הייתה מחוברת להורים שלי כמעט כמו שהייתה מחוברת לסבא שלי.
ההורים שלה התגרשו שהיינו ילדות, אבא שלה עבר למיאמי ואמא שלה נשארה בארץ.
בית המשפט קבע שמיה תישאר עם אמא שלה אבל כשהייתה מספיק בוגרת, החליטה שהחיים שאמא שלה ניסתה לסגל לעצמה, לא התאימו לה.
היא לא רצתה לראות את אמא שלה מתנהגת כמו ילדה בגילנו, ולכן בילתה אצלי את רוב זמנה עד שהתגייסנו, ואז עברה למיאמי.
אבל במהלך כל הזמן הזה, שמרה על קשר הדוק עם אביה.
״היא הזמינה אותנו לחגים״ מיה אמרה ואני הרמתי גבה, תוהה למה אמא שלי אמרה לי את זה כשדיברנו.
״היא ידעה שאת תסרבי ישר״ מיה ענתה על השאלה האילמת בעייני.
״יופי, אז בואי נכריח אותי״ אמרתי והיא צחקה, ״אף אחד לא מכריח אותך, אני אומרת לך״.
״היא צדקה, אני לא חוזרת לארץ״.
״זה יום ההולדת שלך, ופסח, וה4 שנים, את באמת מתכוונת לפספס את כל זה?״
״היום הולדת שלי חודש אחרי ה4 שנים״.
היא הרימה גבה ואני גלגלתי את עייני שוב ואמרתי ״אני לא נוסעת לארץ״.
״למה לא? לא הגיע הזמן שתתגברי על זה?״
״התגברתי״ אמרתי ״אין לזה שום קשר.. אני פשוט לא רוצה לנסוע״.
״יש לך עוד זמן, תחשבי על זה״.
״אין טעם מיה״ אמרתי ״אם את רוצה לנסוע לחגים, תסעי.. אני נשארת במיאמי״.
היא נאנחה, אוחזת בידי ואומרת ״את יודעת שאני איתך תמיד..״
״יודעת״ אמרתי בחיוך וסיימתי את הקפה שלי.
שילמתי בזריזות את החשבון והתרוממתי יחד עם מיה בדרך חזרה למשרד.
״אאסוף אותך כשאסיים לעבוד״ מיה אמרה ונכנסה אל המשרד שלה, גורמת לי להאנח.
״מר איברה חיפש אותך״ קווין אמר והחווה בידו על הטלפון ״שני לקוחות אישרו את העסקה, העברתי לך את המיילים שלהם ואת האישור, ומייק שלח לך לקוח נוסף, תחזרי אליו״.
הנהנתי, מתעלמת מכל שאר המשפט ומתרכזת רק במילים הראשונות שאמר.
נכנסתי אל המשרד והרמתי את הטלפון שלי, מחייגת אל מריאנו, ולא מופתעת כשלא הייתה תשובה.
חייגתי לאנזו פעמיים, אבל גם הוא לא ענה.
איזה איברה חיפש אותי? ואם הם התקשרו, למה הם לא עונים בחזרה? יכול להיות שקרה משהו?
הנחתי את הטלפון בחזרה והתפניתי לשאר הדברים, סוגרת את העסקה באופן סופי עם שני הלקוחות ומתפנה לטפל בלקוח של מייקל.
׳אולם וגן אירועים׳.
הכותרת לבדה הספיקה לי כדי שאקום עם התיקיה היישר אל משרדו של מייקל.
״אלה! בואי כנסי״.
״מה שלומך?״ שאלתי והתיישבתי מולו, לא מרגישה מבוכה ולהפך, מעריכה אותו מאוד.
״מצוין, איך את מסתדרת?״ הוא שאל, דאגה אמיתית בעיניו.
״בסדר גמור, אני לא אפריע לך הרבה אבל.. בנוגע ללקוח ששלחת לי היום דרך קווין״.
״כן?״
״זה אולם וגן אירועים״ אמרתי כברור מאליו.
״ומה הבעיה בזה?״
״זה לא תחום ההתמחות שלי, אני לא טובה בזה״.
״את יודעת מה אני תמיד אומר אלה?״ הוא שאל ונשען על מרפקיו.
״מעצב טוב הוא מעצב טוב, ברגע שאת מעצבת בצורה מושלמת, זה לא משנה איזה חלל תצטרכי לעצב״ הוא אמר ״אני יודע שלרוב את לא מתעסקת בזה, ושזה תחום המומחיות של ברוק, אבל זה לקוח מאוד חשוב לי, ולא אתפשר על פחות משלמות״.
הסמקתי במבוכה, ״תודה מייקל, אבל אני לא בטוחה שאצליח לעמוד בשלמות״.
״את תצליחי״ הוא אמר ברוגע ״ואם את צריכה עזרה, אל תהססי לבקש״.
הנהנתי בהסכמה, מקבלת עליי את הפרויקט כאתגר ומודה שזאת תהיה הסחת דעת מבורכת.
כשחזרתי למשרד, ניסיתי להתקשר שוב למריאנו ולאנזו, וכשהם לא ענו שוב, נאנחתי בייאוש.
שלחתי ללוסיה מייל עם ההדמיה שחשבתי שהכי תתאים לחדר שלה, מוסיפה את כל הרהיטים והצבעים שלדעתי הכי מאפיינים אותה.
אחרי שנפגשנו אצל מריאנו, היא וסאם לקחו את מספר הטלפון שלי ומינו אותי באופן רשמי לעצב את הדירה והחדר שלהן.
עם סאם הייתי בקשר חזק יותר, רוב התקשורת ביננו נעשתה בטלפון ולא היססתי לפני שרציתי לשאול אותה משהו.
עצם העובדה שנאצ׳ו ומריאנו היו כמעט אותו הדבר, גם לה היה מלא רגעים בהם הייתה לבד.
למרות שמאז שמריאנו נסע למינוי, הייתי לבד כל הזמן ולכן זאת לא הייתה בעיה.
מוקדם יותר סאם אישרה בהתלהבות את הרעיון שלי לעיצוב, אחרי שסגרנו יחד על הצבעים ואופי העיצוב, סאם נתנה לי יד חופשית בכל מה שקשור לרהיטים ולעיצוב דקורטיבי.
אבל כדי שאוכל להזמין את המידות המדויקות של הרהיטים שרציתי, הייתי צריכה לראות שוב את הדירה ולחקור אותה יותר לעומק.
אחרי הכל, לא הייתי שם מאז הפעם הראשונה יחד עם סאם.
ניצלתי את העובדה שסאם השאירה לי מפתח כשהייתה כאן, והתרוממתי מהכיסא, אוספת את האייפד והמחשב שלי ומכניסה אותם לתיק.
עדכנתי את קווין שאני זמינה בנייד וצעדתי לעבר המשרד של מיה, נכנסת מבלי לדפוק, ״אני יוצאת״.
״לאן?״
״אני צריכה ללכת לראות את אחת הדירות בבניין של מריאנו״ אמרתי, לא מרגישה צורך לפרט לה שזאת הדירה של סאם כי היא לא מכירה אותם, ואין לי דרך להסביר מי זאת מבלי לחשוף את המאפייה.
״את כבר יודעת איך הן נראות, ראית אותן מלא פעמים וכבר סיימת את ההדמיות של כולן״ היא אמרה באי הבנה.
״זאת דירה חדשה של לקוח חדש״ אמרתי ״לא קשור לשאר הדירות״.
״את מתכוונת ללכת למריאנו גם?״
״לא״ אמרתי נחרצות, אין לי מה לעשות שם ולא ארדוף אחריו.
שיתחיל בלענות על המיילים שלי.
״אז ניפגש בבית?״ היא שאלה ואני הנהנתי.
״אל תאחרי״ היא אמרה ואני גלגלתי עיניים, אפילו אני לא יכולה לאחר בכמות הזמן שנשארה לי מעכשיו עד שקודי יבוא לאסוף אותנו.
צעדתי אל החניון והתחלתי בנסיעה אל הבניין, לא מופתעת שזכרתי את הדרך בעל פה, למרות שרוב הזמן לא אני נהגתי לשם.
החניתי את הרכב וצעדתי בזריזות למעלית, מקישה את הקוד בפאנל המעלית ומנסה לעצור את רגלי שדופקת בעצבים על הרצפה מפחד להתקל באחד מהאנשים של מריאנו, או במריאנו עצמו.
יצאתי בקומה של סאם ונאצ׳ו ופתחתי את הדלת בעזרת המפתח שלי, מניחה את הדברים שלי על השולחן בחדר המגורים ומתחילה לעשות סיבוב מעמיק יותר בדירה.
צילמתי באייפד שלי את החלקים העיקריים, מנסה לכניס כמה שיותר חלל בתמונה וצירפתי לכל תמונה את הרישומים המתאימים.
מאחר ונאצ׳ו שלח לי את כל המידות שהייתי צריכה, לא טרחתי למדוד בשנית את הדירה ופשוט דמיינתי איפה כל דבר יהיה ומה אשנה כאן.
הדירה הייתה מרוהטת, ולפי מה שהכרתי, ממיטב המעצבים במיאמי.
אבל סאם לא התחברה לריהוט, סמכתי על זה שהטעם שלה דומה לשלי והעזתי להתפרע קצת בהדמיה שהכנתי, מדגישה את שינוי הצבעים ובעיקר את הרהיטים החמים שרציתי להכניס לדירה.
הוקל לי שסאם התלהבה כמוני, ועוד יותר כשנתנה לי תקציב פתוח, כמו מריאנו ואנזו.
רשמתי לעצמי הערות, משנה כמה דברים בראשי ועושה רשימה של מטלות שאצטרך לברר לפני שאזמין ואציב את הרהיטים באופן סופי.
יצאתי אל המרפסת, מביטה בחיוך קל בנוף ושמחה שלפחות כאן אין לי הרבה עבודה.
את המרפסת עיצבתי ללא ספק לפי הטעם שלי, ולא היה לי ספק שהיא תצא מהממת, במיוחד כאשר כל הבית יהיה מוכן.
כשהחלטתי שאין לי עוד מה לעשות כאן, התחלתי לארוז את הדברים שלי אל תוך התיק, שלפתע הטלפון שלי צלצל והפריע לי.
על הצג הופיע שמו של מריאנו, גורם לי להרים את גבותיי בהפתעה.
״מריאנו?״
״אלה? חיפשת אותי?״
״שלחתי לך מיילים, ניסיתי לתפוס אותך כדי שתחזיר לי תשובה עליהם״.
״מה העניין? לא היה לי זמן לבדוק את המייל היום״ הוא שאל באדישות האופיינית לו.
שתקתי לרגע, נושכת את שפתיי ומנסה לא לחשוב על העובדה שהוא בסך הכל כמה קומות מעליי, בהנחה שהוא בבית עכשיו.
״בקשר לדירות החדשות בבניין שלך״ אמרתי באנחה ״אני צריכה שתאשר כמה דברים, בבקשה תסתכל במייל.. או אנזו, זה לא משנה״.
״אסתכל מחר״.
״לא! מריאנו, זה לא יקח לך הרבה זמן״.
הוא שתק לכמה רגעים, וכשהייתי בטוחה שהוא ניתק שמעתי את הקול שלו, ״איפה את?״
״מה זה משנה?״
״שאלתי אותך שאלה״ הוא אמר בטון נמוך, מרעיד את גופי.
״ב.. בבניין שלך״ אמרתי ונשכתי את שפתיי, מתקנת במהירות כדי לא להשמע נואשת, ״בדירה של סאם ונאצ׳ו.. באתי לבדוק כמה דברים, אם אתה זוכר אז אני מעצבת גם את הדירה שלהם״.
״תעלי״.
״מ.. מה? לאן?״
״לפנטהאוז אלה, תעלי, אני מחכה לך״ הוא אמר וניתק את השיחה, גורם לי להביט בטלפון בהפתעה.
מי הוא חושב שהוא?
נלחמתי חזק בדחף לסמס לו שילך להזדיין וללכת הביתה, ובמקום זה חשקתי את שייני ויצאתי מהדירה, נועלת אותה ועולה ישירות לפנטהאוז.
המעלית נפתחה במסדרון המוביל אל חדר המגורים שהיה כרגיל ריק.
נופפתי לשלום לכרמן שבדיוק ירדה מהמדרגות וצעדתי לחדר העבודה, לשם שינוי, דופקת על הדלת.
״כנסי אלה״ מריאנו אמר מבפנים.
פתחתי את הדלת, מופתעת מעט למצוא אותו לבד אך נכנסת בכל זאת מבלי להראות שום רגש על פניי, וסוגרת את הדלת.
מריאנו הרים את ראשו מהמחשב והביט בי כשהנחתי את התיק שלי על הספה הקרובה לדלת והתקרבתי אליו, נעמדת לפני השולחן שלו ומחכה.
״אני מקשיב״.
״אל תקשיב, תפתח את המייל״.
הוא הרים גבה וחייך חיוך קר, חוזר אל המחשב ומתחיל לקרוא.
״כמו תמיד, אין לי מה להגיד לך אלה״ הוא אמר אחרי כמה דקות של שקט ״מאושר״.
״זה נראה טוב בעיניך?״
״כל מה שאת מעצבת נראה טוב בעייני״, הוא אמר וגרם ללב שלי להלום מהר יותר.
התיישבתי בכיסא מולו כשהרגליים שלי החלו לרעוד ופתחתי את האייפד שלי, עוברת יחד איתו על כל הסעיפים במייל ומוסיפה שאלות מהראש שלי שידעתי שיעלו אחר כל, כדי שלא אצטרך לרדוף אחריו שוב.
״יש לי כל מה שאני צריכה, תודה״ אמרתי לבסוף
והתרוממתי, מסתובבת לכיוון הספה ומתחילה ללכת, אבל לפתע מריאנו תפס את ידי ומנע ממני להמשיך.
״מה אתה עושה מריאנו?״ שאלתי כשחזהו נצמד לשלי.
״לאן את הולכת?״
״הביתה״ אמרתי והוא גיחך ואמר ״לא״.
בבת אחת, הרגשתי את הזעם תופס מקום, ״אתה חושב שאתה יכול להגיד לי מה לעשות?״
״אני בטוח״.
״לא״ אמרתי בתקיפות ושחררתי את ידי מידו, מתרחקת ממנו ומביטה אל עיניו, ״נעלמת לכמה ימים, לא דיברת מילה ואפילו לא ענית לי.. מה גורם לך לחשוב שאעשה מה שאתה אומר?״
״כי אני אומר״ הוא אמר ״את חושבת שישבתי רגל על רגל בימים האחרונים?״
״לא״ אמרתי ״אבל יכולת להתנהג בקצת פחות קור כשראית אותי במסעדה לפני יומיים״.
הוא שתק, וזה רק עצבן אותי עוד יותר.
״אתה לא יודע מה אתה רוצה ואתה מוציא את כל התסכול שלך עליי״ נהמתי.
״אני יודע מה אני רוצה״ הוא אמר ביובש.
״מה?״
״אותך״ הוא אמר והתקרב אליי, אוחז בסנטרי ומביט אל תוך עייני במבט שבדרך כלל היה גורם לי להשתין מפחד.
מריאנו לא משחק משחקים, אני בטוחה שהוא לא ישב רגל על רגל וסינן אותי ועדיין, זה עצבן אותי.
גם אני לא משחקת משחקים, ושנאתי את הספק.
בעיקר שנאתי את זה שיחזרתי את עצמי על כך שלא באתי איתו, היה נראה כאילו לו לא אכפת.
״תקפוץ לי״ סיננתי מבין שיניים חשוקות.
״מאז חזרתי מאורלנדו, לא נחתי לרגע״ הוא אמר בטון נמוך ״היפנים לא יושבים בשקט והם כרגע כאב ראש קטן, אין לי זמן למשחקים ואני לא הגבר שיסמס לך בכל פעם שהוא הולך וחוזר״.
״ואני לא הבייביסיטר שלך״ אמרתי ״לא ביקשתי עדכון, אבל בתור אחד שרצה שאשן איתו כל השבועיים האחרונים, היית צריך להיות יותר אנושי״.
״אני לא אנושי״.
״מצטערת, היו רגעים שחשבתי שכן״.
״אל״.
״שכחתי, אנשים לא חושבים עליך״.
הוא חייך חיוך מסוכן ואמר ״אבל את עדיין חושבת״.
״אני לא אנשים״ אמרתי והוא גיחך ״ברור לי״.
״למה?״ שאלתי אחרי כמה שניות של שקט.
״מה?״
״למה לא שלחת לי שום דבר?״ שאלתי והזזתי את ידו מסנטרי, ״הרגשתי רע אחרי השיחה שלנו ברכב ועם העובדה שלא באתי, ואתה נתת לי להרגיש כאילו זה לא הזיז לך בכלל״.
״אני לא מתעסק בשטויות אלה, לא רצית לבוא.. ולא הייתי מתחיל להכריח אותך״.
״לא רציתי שתכריח אותי״.
״אז מה את רוצה?״ הוא החל לאבד את סבלנותו.
״שתבין שאני לא כמו כל הזונות שאתה רגיל אליהן״ אמרתי ״שאלתי אם אתה שונא אותי, ואמרת שאתה עסוק״.
״הייתי עסוק״ הוא אמר ״אני כבר לא מריאנו שהכרת אלה, הפכתי להיות ראש המאפייה, אין לי זמן לעסקים קטנים או למטרדים״ הוא אמר ״אותו יום במסעדה, התעלמתי ממך מהסיבה היחידה ששניה אחרי שהלכתם מהאיזור, היפנים הגיעו לשם וכמעט החריבו את המסעדה״.
פערתי את עייני בהלם והוא המשיך ״אני לא אתן לך דין וחשבון על כל מה שאני עושה, את יודעת מי אני, לא הסתרתי ממך שום דבר״.
״לא ביקשתי דין וחשבון מריאנו״ אמרתי ״אבל מסתבר שאין לך זמן למטרדים, אז אני מתנצלת שהפרעתי לך, אשתדל לא לעשות את זה יותר״.
התרחקתי מאחיזתו והתרחקתי, לוקחת את התיק שלי מהספה ועוד לפני שהוא הספיק למחות, יוצאת מחדר העבודה היישר אל המעלית, מתעלמת בדרך ממבטו השואל של אנזו שבדיוק נכנס לחדר העבודה.
נכנסתי אל הרכב שלי במהירות, מתניעה בידיים רועדות ונוסעת לדירה שלי.
בירכתי על העובדה שמיה הייתה במקלחת כשהגעתי.
לא התעכבתי הרבה והחלפתי את הבגדים שלבשתי למכנס קצר וגופיה, לובשת סוודר ענק מעליה ומרימה את התיק שעדיין לא פרקתי מהפעם האחרונה בסטודיו, יוצאת בחזרה אל הרכב שלי ומיד מתחילה בנסיעה.
השתדלתי לעשות הכל מהר, להתעסק בכל מה שיכולתי בסביבה שלי כדי לא ליפול למחשבות.
לא פחדתי מהם הפעם, אבל ידעתי שאשקע וככל הנראה ארגיש שוב את אותה אכזבה שנובעת מדחיה, מהרצון לגרום לי שאני לא מספיק טובה, שאני מטרד.
לכן נמנעתי מלחשוב, מריאנו כרגע היה מחוץ לתחום.
עצרתי את הרכב שלי בחניה השמורה לי בכניסה לסטודיו ויצאתי ממנו, מתקדמת לאט ופותחת את דלת הסטודיו.
הדלקתי את האור, והנחתי את תיק הנייק שלי בכניסה לחדר, סוגרת את הדלת ומעיפה מבט סביבי.
אני לא חושבת שיש משהו בחיים שלי כאן במיאמי, שעליו אני אסירת תודה יותר מזה.
הסטודיו הזה, קטן ככל שיהיה, הציל אותו עשרות פעמים מלאבד את השפיות שלי.
הורדתי את הסוודר ואת הנעליים, נשארת בגרביים בלבד, לא טורחת להכניס את הכל לתיק.
ניגשתי אל מערכת המוזיקה והדלקתי אותה, מתחברת לבלוטות׳ ובוחרת בשיר Good Things של Zedd.
לשיר הזה המצאתי כוריאוגרפיה לפני המון זמן, ועדיין, כל פעם שרקדתי אותו, הרגשתי מחדש את המילים חודרות לי לגוף, לנשמה.
לשיר היה היה יכולת לתאר בדיוק את מצב הרוח שלי כעת, כמו הרבה פעמים שהאנשים סביבי הוכיחו לי שעדיף לי לבד, ולא משנה מאיזה סיבה.
רציתי לברוח מכאן, רציתי ללכת למקום שאשמע בו רק שקט, שאוכל שחרר לחופשי את המחשבות שלי מבלי לחשוש.
רציתי הפסקה.
הפסקה מהמרוץ שאליו הכנסתי את עצמי כאן כדי להמנע ממחשבות.
הפסקה מלנסות להיות הכי טובה, מלנסות לחייך כלפי חוץ שבפנים הרצון האמיתי שלי הוא להכנס מתחת לשמיכה ולבכות.
רציתי הפסקה מהזכרונות שחזרו בכל פעם שהייתי לבד.
עוד לא הספקתי להתגבר על הידיעות שקראתי לפני כמה ימים, על העובדה שהחבר הכי טוב שלי מתחתן ואני לא אהיה שם, ונאלצתי לחייך ולקום ולהמשיך לעבוד.
הייתי מצליחה להמשיך, לו רק לא הייתי רואה את מריאנו ורבה איתו מוקדם יותר.
לא הפריע לי הריב איתו כמו שהפריע לי ששוב הרגשתי חסרת חשיבות, ששוב הרגשתי את החוסר באנשים שאני אוהבת.
רק מיה ידעה שלא באמת השלמתי עם הזכרונות והסיוטים, לא באמת קיבלתי את העובדה שכל החברים שלי אינם.
לא הראיתי כלפי חוץ, ואנשים שלא חיו איתי יום יום לא היו מזהים דבר.
רציתי הפסקה מהעמדת הפנים הזאת.
אבל בעיקר הפסקה ממריאנו.
לא ידעתי מה יש בגבר הזה ששיגע לי את כל המערכות בגוף, ששיגע את המוח שלי.
רציתי להתרחק ממנו כל כך, לחזור לרגע שבו הכרנו ולשנות את הכל.
ובו בזמן, רציתי להיות הכי קרובה אליו, להצמיד את הראש שלי לצוואר שלו ולהסניף את הריח שלו.
ידעתי שהוא מסוכן, ידעתי שהוא לא טוב בשבילי.
עובדה לכך הייתה, שבפעמים הבודדות שהתקרבתי - נפגעתי.
היה בו כוח, משהו שלא הצלחתי להבין, שידעתי בוודאות שלא ישחרר אותי, במיוחד לא אחרי שהתמנה.
לפעמים היה נראה שהוא רוצה בקרבתי ולפעמים, מילה אחת או מבט הספיקו לי כדי להרגיש הבן אדם הכי לא רצוי בחדר.
הייתי טובה בלקרוא אנשים, הרושם הראשוני שלי תמיד הוכיח את עצמו.
אבל איתו? שום דבר.
השיר הסתיים ואחריו עוד אחד ועוד אחד, ושיר אחר התחיל עד שכבר איבדתי את הספירה, אבל הייתי בשיא, והצעדים פשוט החלו לזרום מתוכי, לא יכולתי לעצור.
כשנכנסתי לזה, שום דבר לא היה באמת יכול להוציא אותי מזה.
ביצעתי קפיצה, ואז סיבוב כפול שלפתע צל שחור תפס את עייני ואילץ אותי לעצור במקומי ולהתאפס.
התנשמתי עמוקות וסובבתי את מבטי, פוערת את עייני בהפתעה למראה מריאנו שנשען על דופן הדלת של הסטודיו.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי, אבל הוא לא ענה, רק המשיך להביט בי כמו מהופנט.
״כ.. כמה זמן אתה כאן?״.
״מספיק זמן״ הוא ענה בקרירות האופיינית לו, וסגר את הדלת, נועל אותה ומתקרב אלי.
״איך ידעת שאני כאן? עקבת אחרי?״ שאלתי.
״ברחת לי״ הוא אמר בהתעלמות מוחלטת מהשאלות שלי והגיע קרוב, קרוב מדי.
הריח שלו חדר לאפי וגרם לי לאגרף את ידי בנחישות שלא להכנע לו, כי ידעתי שלא תהיה דרך חזרה.
״לא ראיתי טעם להשאר״.
״כל פעם שמשהו לא ימצא חן בעינייך תברחי?״
״לא יהיו עוד פעמים כי אני לא מתכוונת להשאר בסביבה שלך״ אמרתי בתשובה לעיניו החודרות.
הוא חייך, חיוך ללא שמץ של שמחה לפני שהצמיד את שפתיו לאוזני ולחש ״אני לא מתכוון לתת לך ללכת״.
חשקתי את שיניי והנחתי את ידי על החזה שלו, הודפת אותו ממני ומתרחקת צעד אחד לאחור ״תפסיק״.
״מה? לא עשיתי כלום״.
וזה היה הרגע, שבו עשיתי את הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות.
הרמתי את מבטי לעיניו ושקעתי במבט החודר שלו שלא השאיר מקום לספקות, שהסביר לי בלי מילים שהוא רוצה, ושהוא משיג מה שהוא רוצה.
הוא לא שואל, הוא לוקח.
הצעדים שעשה אליי היו כמעט בלתי מורגשים, אבל פתאום, האף שלו היה צמוד לשלי, והבל פיו הורגש על פניי.
״תתרחק ממני״.
״את לא בעמדה של להגיד לי מה לעשות״.
״למה?״ שאלתי בזלזול ״בגלל שאתה הבוס של הבוסים? נחש מה? אני לא אחת מהחיילים שלך! לא מעניין אותי מה את-״ והצעקה שלי נקטעה כששפתיו התרסקו בכוח על שלי.
אם אמרתי שלעיניים שלו היה כוח עליי, טעיתי.
ברגע שנגעתי בשפתיים שלו? לא היה סיכוי שאצליח לזוז.
הוא העלה את ידיו ואחז בעורפי בחזקה, מונע ממני לזוז בזמן שלשונו חודרת לפי ושפתיו נושכות את שפתיי.
הוא לא התכוון לרחם, הוא התכוון לקחת מה שהוא רוצה בכל הכוח.
״ככה יותר טוב״ הוא מלמל וחזר לנשק אותי, לא משאיר לי אוויר לנשימה.
הידיים שלי עלו מעצמן את צווארון חולצתו ונכרכו סביב צווארו, וגופי התנהל מעצמו.
נצמדתי אליו, עד כדי כך שיכולת להרגיש את חום גופו מבעד לבגדים שלבשנו.
לפתע השפתיים שלו כבר לא היו על שלי, אלה מצאו את דרכם אל הלחי שלי, ומשם אל הלסת וישירות את הצוואר.
די היה בנגיעה הכי קלה של שפתיו על עורי, והרגשתי שהמקום עולה באש.
הוא לא היה עדין בשום צורה ועדיין, לא יכולתי שלא לעצום את עייני ולייחל שלא יזוז ממני.
הוא היטה את פניי הצידה, מסדר לעצמו גישה נוחה יותר והחל למצוץ ולנשוך את תנוך אוזני, גורם לי להדק את אחיזתי בצווארון חולצתו ולהאנח עמוקות.
בזה הרגע, הייתי שלו.
הידיים שלו גלשו אל שולי הגופיה שלי ואחזו בה, אך הוא לא טרח להזיז את שפתיו מעורי כדי לשלוף אותה מגופי, הוא פשוט אחז בשתי קצוות וקרע אותה מעליי, משליך את מה שנשאר ממנה אחורה ואוחז בגבי, מצמיד אותי אליו כשלגופי חזיה והשורט בלבד.
הוא נשם לתוכי, מרכך את אחיזת שפתיו בשפתיי מעט אך מבהיר לי שנכון לעכשיו, אני שלו.
ידעתי לאן זה מתקדם, אך לא היה בי שום כוח לעצור אותו.
למען האמת, גם לא רציתי.
הוא אחז במתניי והרים אותי, כורך את רגליי סביב מתניו ומחזיר את שפתיו לשפתיי והפעם, בהרבה יותר כוח ותשוקה.
הוא הלך מספר צעדים לפני שהתכופף והניח את גבי על המזרון, נוטש את שפתיי ושולף באחת את השורט והתחתונים שלי, משאיר אותי חשופה למול עיניי הבוחנות.
התנשמתי עמוקות, להוטה לסגור את רגליי אך היידים שלו עצרו אותי ומנעו ממני לזוז.
הוא הרים את מבטו אליי וחייך, והפעם, הגומות שלו הופיעו כמו שני חורים בצידי שפתיו, גורמות לעייני להתמגנט אליו ולשכוח את הכל, חוץ מפניו.
הוא התכופף, מבלי להסיר את עיניו מעייני והצמיד את שפתיו לשפתי בנשיקה עדינה.
וזאת לבדה, עם העיניים שלנו פקוחות, גרמה לי לגנוח עמוקות ולהתרטב למטה.
הרגליים שלי החלו להסגר אך הוא הציב את ברכיו בינהם ושלח את ידו, מעביר אותה בליטוף עדין וכמעט בלתי מורגש על הדגדגן שלי, גורם לי להאנק ולגלגל את עייני למעלה.
מריאנו לא יודע להיות עדין, זאת אשליה, שבגל רגע תתנפץ לי בפרצוף.
הושטתי את ידי הרועדות ופרמתי בקושי את כפתורי חולצתו, מעיפה אותה מעל כתפו וניגשת לטפל בחגורה שלו, מנצלת את רגע השפיות היחיד שלי בכל הכאוס הזה כדי להשוות את מצד גופו לשלי.
האצבעות שלו המשיכו להתגרות בי, מגבירות ומנמיכות את העצמה לסירוגין, בעוד שפתיו לא משות משלי, ועיניו עדיין חודרות לעייני.
עד שנמאס לו.
הוא העיף את ידי מהחגורה שלו ופתח אותה בעצמו, מוציא אותם ואת התחתונים מגופו ומתמקם בין רגליי, מרים אותם על כתפו ומצמיד את פניו לליבתי.
הוא עצם את עיניו ונשם, מסניף את הריח שלי לרגע לפני שהצמיד את פיו והחל לטרוף אותי.
פשוטו כמשמעו.
הלשון והשיניים שלו היו בכל מקום, מוצצות, נושכות, מלקקות, גורמות לי לצרוח ולאחוז בחזיה שלי כמו בגלגל הצלה.
הוא הרים את ידו אל שפתיי, משרטט בעזרת אגודלו את הצורה שלהם מבלי להזיז את עיניו מעייני וגורם לי להשתתק, למרות הצורך העז שלי לצרוח שוב.
זה היה יותר מדי, התחושות, המגע, הוא.. הכל היה יותר מדי.
הוא הכניס שתי אצבעות אל פי, ממשיך ללקק ולנשוך אותי למטה, ולא מזיז את עיניו מעייני.
ידעתי שיש בו כוח שיהרוס אותי, לא תיארתי לעצמי עד כמה.
הוא הוציא את אצבעותיו מפי ושרטט מסלול בלתי נראה מעצמות הבריח שלי, אל הבטן ומשם אל תוכי.
הנשימות שלי נעשו כבדות כשנאנקתי, והרגשתי איך לאט לאט היכולת לנשום בורחת ממני.
הוא העביר את לשונו לכל אורכי ברכות ואני פלטתי יבבה בתגובה, כבר לא גנחתי, רציתי לבכות מעצמת הרגשות.
גבי התקמר ובית החזה שלי חישב להתפוצץ.
המגע שלו גרם לי לנסות לסגור את רגליי שוב, או יותר נכון לנסות.
לא הצלחתי לעשות כלום, חוץ מלמשוך את שפתיי ולנסות להשאר על הקרקע בעוד אצבעותיו חודרות לתוכי בדחיפות ומתחילות לנוע.
״פאק.. פאק!״ מלמלתי תוך כדי גניחה עמוקה, כשהרגשתי שאני קורבה לשיא.
שיא שהביא אותי בעזרת פיו ואצבעותיו בלבד.
לא רציתי לחשוב על הדבר האמיתי, שהתקרב בצעדי ענק.
הוא החדיר את אצבעותיו עמוק יותר, ונשך קלות את הדגדגן שלי, גורם לאורגזמה שלי להתפרץ בשיא מטורף, גורם לי לצרוח, לראות כוכבים.
הוא הוריד את רגליי מכתפיו ונשכב מעליי, מנשק את שפתיי ונותן לי לטעום את עצמי.
״כמה חיכיתי לזה״ הוא מלמל והציב את איברו בפתח שלי, מלטף בעדינות, מחכה שהאורגזמה שלי תרגע ושדפיקות הלב של שתינו יחזרו למצב כמעט תקין.
״מריאנו״ מלמלתי ברגע אחד של שפתיות, אוחזת בפניו, מעמיקה את הנשיקה כמו נואשת שצריכה אוויר לנשימה.
״קונדום״.
״את לוקחת גלולות?״
הנהנתי בעדינות, לא מנתקת את שפתיי משפתיו.
״יופי״, הוא אמר ונשך את שפתי התחתונה, גורם לי לגנוח שוב, ״אני לא מזיין אותך עם קונדום״ הוא קבע וחדר לתוכי באחת, מצמיד את שפתיו לשלי שוב ובולע את הצרחה שלי.
הידיים שלו קרעו את החזיה מעליי, ואחת מידו ליטפה בעדינות את הפטמה שלי, ניגוד מוחלט לדחיפות שבו נדחף לתוכי.
לא ידעתי במה להתרכז קודם, לא ידעתי איך אפשר לחלק את תשומת ליבי.
הייתי באופוריה.
שפתיו, חזהו, ידיו, הזין שלו שהולם בתוכי, כל דבר לקח ממני אוויר וחלק מהלב, הרגשתי שאני מרחפת, וקרובה מאוד להתמוטט.
״פאק״ הוא שאג ואגרף את כפות ידיו לצידי ראשי, נושך את שפתיי בחזקה וגורם לי להרגיש טעם של דם.
הוא המשיך לחדור לתוכי בקצב קדחתני, מבטו חודר לעייני וגורם לי להרגיש שחוץ ממני, אין עוד אף אחד.
פרעתי את פי, פולטת אנחה ללא קול ומזיזה את מבטי משלו, זה היה עצמתי מדי, חזק מדי בשבילי.
הוא אחז בסנטרי, החזיר את מבטי לשלו לפני שהתכופף והצמיד שוב את שפתיו לשלי, בולע את הגניחה העמוקה שאיימה להפלט מפי.
הוא התרחק משפתיי מעט, פלט אנחה קולנית ונדחף לתוכי עוד פעם אחת, לפני ששתינו גמרנו ביחד.
השאגה שנפלטה מגרונו גרמה לגניחה שלי להיות עמוקה יותר, גרמה לאורגזמה הקודמת להראות כמו ליטוף לעומת זאת שהגיעה עכשיו.
הוא נישק את שפתיי נשיקה אחרונה ויצא מתוכי, נשכב לידי על המזרון ומושך אותי אליו בעוד שנינו מנסים להסדיר את הנשימות שלנו.
ידעתי שיש משהו ממכר במריאנו איברה, וידעתי שאם אגע בו - אתמכר.
לא ידעתי כמה חזק אפול, ופחדתי מהידיעה שאחרי שנגעתי, אין דרך חזרה.

״נלך הביתה?״ קולו העמוק של מריאנו נשמע.
הרמתי את מבטי אליו והנהנתי, לא יודעת לאיזה ״בית״ הוא התכוון, העיקר מבחינתי היה שנלך ביחד.
הוא התרומם בעדינות ומשך אותי איתו, מביא לי את החולצה המכופתרת שלו, שאלוהים יודע איך היא עדיין שלמה.
״יש לי בגדים כאן״ אמרתי בביישנות.
קמתי על רגליי, וניסיתי להתעלם מהעובדה שאני עירומה מולו, להתעלם ממבטו שעבר לאורך גופי והשאיר שובל אש למרות שרק לפני כמה דקות גמרתי בעצמות שלא הכרתי בגללו.
לבשתי קפוצ׳ון ותחתונים חדשים, ומעליהם את השורט שלי, השורט שמריאנו ברגע אחד של שפיות החליט לא לקרוע.
״אני צריכה להתקלח, ולהביא בגדים חדשים״ אמרתי כשיצאנו מהסטודיו והסתובבתי לנעול את הדלת.
״את לא, את ישנה איתי היום, תתקלחי בפנטהאוז״.
נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי, חסרת כוחות להתווכח.
מבטו של מריאנו התכהה לפתע, והוא התקרב אלי עד שנאלצתי להרים את פניי כדי להביט בפניו.
הוא הושיט את ידו אל פניי ושחרר את שפתי מבין שיני, לפני שהתכופף ונשך אותה בעצמו, מנשק לאחר מכן וגורם לי לעצום את עייני ולתהות איך זה לעזאזל שאני שוב, רטובה רק בשבילו.
״אל תעשי את זה שוב״ הוא אמר ואחז בידי בדרך אל הג׳יפ שלו.
״החלפת את הפורשה?״
הוא משך בכתפיו ואמר ״התחשק לי גבוה״.
גלגלתי עיניים ונכנסתי אל הרכב, מוציאה את הטלפון שבדיוק השמיע צליל של הודעה נכנסת.

מיה: איפה את חברה? אל תגידי לי ששכחת שאנחנו אמורות לצאת היום. (23:40)
אני: שיט. (23:42)

באמת שכחתי.
עם כל השעות האחרונות זה אפילו לא עלה במחשבות שלי.

מיה: אלה! (23:42)
אני: מצטערת! מצטערת, אשמתי. (23:43)
מיה: איפה את? (23:43)
אני: עם מריאנו. (23:43)
מיה: מריאנו? (23:44)
אני: כן. (23:45)
מיה: אמרת שאת לא הולכת אליו! (23:45)
אני: הוא התקשר בדיוק שהייתי שם. (23:46)
מיה: היית אצלו בבית? (23:46)
אני: כן, ואז הלכתי לסטודיו. (23:47)
מיה: מה עשית אצל מריאנו? ואיך הגעת מהסטודיו אליו שוב? (23:48)
אני: הוא בא לסטודיו. (23:48)
מיה: הוא? לסטודיו שלך? (23:48)
אני: לבד, לא לקחתי אותו איתי, הוא פשוט הופיע שם מעצמו. (23:49)
מיה: קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו? (23:51)
אני: אולי. (23:51)
מיה: אלה!! (23:52)
אני: אני אספר לך מחר. (23:52)
מיה: הוא שוב חוטף אותך? (23:54)
אני: משהו כזה, כנראה שלא אצא איתכם היום, ושלא אחזור הביתה. (23:55)

״עם מי את מדברת?״
״מיה, עדכנתי אותה שלא אחזור לבית״.
הוא המהם לאישור ושתק, אוחז בידי ומניח אותה מתחת לידו על מוט ההילוכים.
הרמתי את רגליי על המושב ועצמתי את עייני, נותנת לעצמי להנות קצת מהשקט.

——————————

🖤