The Doubt - ספק

Part 54

״נלך הביתה?״
״סיימת?״ שאלתי והוא הנהן, אז הנהנתי בחזרה.
״הביתה״.
**********************
אני: היי אחי. (15:15)
אני: בסוף החלטתי שאני כן מגיעה. (15:15)
אני: ויש לי שאלה. (15:16)
אני: כמו שאתה זוכר, שמתי את הרכב שלי במוסך כי אתה היית עצלן מדי בשביל זה, אז אני יכולה לחזור איתך הערב מהערב צוות? (15:17)

אני יודעת שבבר דיברנו על זה, ואני יודעת שכבר אמרתי לו פעמיים שאחזור איתו.
אבל הרגשתי צורך לשאול כמו בן אדם נורמלי ולא לקבוע עובדה.
שמתי שעון מעורר לעוד ארבע שעות שאדע לקום להתארגן וכיביתי את מסך הטלפון שלי, טוענת עוד פרק בסדרה שלי וממשיכה לראות.
כשסיימתי את הפרק הזה ועוד פרק אחר כך, התרוממתי מהמעט והלכתי לקחת לי משהו לנשנש, חוזרת מיד לראות פרק נוסף ואחרון.
בדקתי את הטלפון שלי, מופתעת לגלות שרועי עדיין לא ענה על ההודעות שלי ומניחה שזה אולי קשור לעובדה שהם כבר התחילו את הישיבה שלפני החלק הכיף של הערב.
רועי בדרך כלל עונה לי אחרי כמה שניות, ואם לא אז בדילאי קטן, אבל הוא תמיד עונה.
חיכיתי כל כך לראות אותו, הרגשתי שהגוף שלי כואב מהגעגועים.
רועי טס לחול, ואז אני טסתי, וכשהוא חזר הוא יצא לקורס.
מה שגרם לכל שלא ראיתי אותו יותר מחודש, וזה היה קשה לי מדי.
רציתי זמן איכות איתו ודחוף, הרגשתי שהוא היחיד שבאמת יעלה לי את המצב רוח המזופת שהייתי שרויה בו לאחרונה, וללא ספק הייתי צריכה ממנו חיבוק.
אבל אחד גדול כזה, מהסוג ששמור רק לי.
סיימתי את הפרק ועליתי בזריזות למעלה, התקלחתי ויצאתי בחזרה אל החדר, מביטה שוב בטלפון שלי ובודקת את התקינות של הוואצ אפ.
הכל עובד.
מוזר.
לבשתי בזריזות מכנס שחור קצר וסריג בצבע לבן שחשף את שתי הכתפיים, התאפרתי, סידרתי את השיער שלי ונעלתי נעליים, מכינה את המעיל בהישג יד ומתקשרת לאריאל.
״כן יפה שלי?״
״אתה יכול בבקשה לבדוק עם ארז חבר שלך אם הוא פנוי לנסיעה?״
״לאן את נוסעת?״ הוא שאל.
״לבית של אלון״ אמרתי, ״יש לנו ערב צוות והרכב שלי במוסך״.
״אני אקח אותך, חבל על הכסף של המונית״.
״למה שתיקח אותי? בשביל זה ביקשתי את ארז, זאת העבודה שלו״.
״אני בדיוק בדרך הביתה, תהי מוכנה עוד רבע שעה, אהיה למטה ואצפור לך״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נאנחתי, אהבתי את אריאל בכל ליבי אבל לא רציתי לטרטר אותו סתם.
כנראה שהוא לא התחשב במה שרציתי או לא.
ופשוט ניתק את השיחה.
נכנסתי שוב לוואצ אפ, מופתעת אף יותר לגלות שרועי לא ענה על ההודעות שלי, וגם לא מחובר.
מה פספסתי?
כעבור עשר דקות אריאל הגיע, ובנסיעה מהירה לקח אותי לבית של אלון.
״את צריכה שאחזיר אותך?״
״אני מתכננת לחזור עם אח שלך, אם הוא יענה לי״ אמרתי במבט אטום ברגע שאריאל עצר את הרכב.
״אם הוא יענה לך?״ הוא שאל בחוסר הבנה.
פתחתי את הטלפון והראיתי לו שרועי מסנן אותי, אריאל רק צחק.
״מה מצחיק?״
״יש לי הרגשה שאני יודע למה הוא מסנן אותך״.
״למה?״
״כנסי לבית ותגלי בעצמך, תספרי לי אחר כך ואגיד לך אם צדקתי״.
״לא ראיתי את אחיך יותר מחמישה שבועות, והוא מרשה לעצמו לסנן אותי, איזה תירוץ הגיוני יכול להיות לזה?״
״הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך בוודאות זה שהוא באמת מסנן אותך״.
״תודה אריאל״ אמרתי ונישקתי את הלחי שלו, יורדת ומתחילה להתקדם לעבר הכניסה לבית.
סרקתי את החניה, מחפשת את הרכב של רועי ולא מוצאת אותו, ואז נעצרת במקומי.
מה אם הוא הגיע בלי הרכב שלו? מה אם הוא חוזר עם איתי? אולי הוא בכלל חוזר עם מישהו אחר?
אוי פאק.
ייתכן שאצטרך בסופו של דבר להתקשר לארז ולבקש ממנו בעצמי שיבוא להחזיר אותי.
מזל שהבאתי מזומן.
דפקתי בעדינות על הדלת, מרגישה את המבוכה מתפשטת על פניי.
שנאתי להכנס לבד למקומות שבהם יש הרבה אנשים, שנאתי שמסתכלים עליי.
אבל ידעתי שאם רועי ידע שחיכיתי בחוץ, אנחנו נריב.
וגם ככה לא היה לי למי לחכות, הגברים שלי היו בפנים ואל הבנות לא ממש התחברתי.
זאת אומרת, היינו חברות, אבל העדפתי להיות בפנים עם הבנים מאשר לחכות להן בחוץ.
אלון פתח את הדלת ומייד משך אותי לחיבוק גדול, מנשק את הלחי שלי וצועק כמה שהוא התגעגע אליי.
אחריו באו איתי ולירון, וכשרועי נכנס מהמרפסת וראה אותי, הוא חייך חיוך גדול שחימם לי את הלב.
אני בטוחה שעל הפנים שלי היה חיוך זהה.
אוי אלוהים, התגעגעתי לילד הזה ברמה שכואבת לי בגוף.
הוא הגיע עד אליי וכרך סביבי את זרועותיו בחזקה, מנשק את הלחי שלי כמה נשיקות ברצף ואז משחרר אותי.
ידעתי שזה לא הסוף, אבל ליד אנשים השתדלנו להתנהג כמו חברים טובים ולא כמו זוג.
וזה מה שהפך את החיבוק הזה לטוב הרבה יותר.
חיבקתי את השאר ולבסוף התיישבתי, מוזגת לעצמי יין לכוס ונשענת אחורה, מצטרפת לשיחה.
רועי הגיע לידי וחיבק אותי שוב, לפני שהלך והכין לעצמו המבורגר ואז חזר להתיישב לצידי, מתחיל לאכול.
״ראיתי את ההודעות ששלחת לי״ הוא אמר לפתע ואני הרמתי גבה השאלה.
אבל עוד לפני שהספקתי לענות הוא אמר, ״וסיננתי אותך בכוונה, נתתי לך להתייבש, ראיתי ולא עניתי״.
״מה? למה? מה עשיתי?״
״ככה, מגיע לך על מה ששלחת לי״.
״מה עשיתי?״ שאלתי בקול תמים.
״עצבנת אותי״.
״איך בדיוק עצבנתי אותך?״ שאלתי.
״את יודעת יפה מאוד איך״ הוא אמר, ״משחקת אותה מנומסת ועוד נותנת לי הסבר למה היא צריכה לבוא איתי, שאני לא יעיף לך מכות״.
״אז סיננת אותי כי הייתי מנומסת?״
״אני לא עונה לך יותר״ הוא אמר והמשיך לאכול.
אין לי ספק שלזה אריאל התכוון, ועכשיו אאלץ להגיד לו שהוא צודק. שיט.
נאנחתי בייאוש, אבל זה רק הגביר את האהבה שלי לילד הזה.
כשהערב נגמר, עלינו על הרכב של עדי לנקודה מרכזית שבה חנה הרכב של רועי ועברנו לרכב שלו.
אבל לא.
רועי לא נרגע.
״אני יכולה לבוא איתך?״ הוא חיקה את טון קולי, ״לכי מפה פליצה, פעם הבאה אני אחסום אותך״.
״אבל אני ביקשתי יפה״ התלוננתי.
״פעם הבאה תקבעי לי, תגידי - אני באה איתך מטומטם, לא צריך יותר מזה, מה את שואלת? את רוצה שנריב?״
״אתה לא יכול לריב איתי״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״סעמק, את צודקת״ הוא אמר וחיבק אותי בחזרה.
״התגעגעתי אלייך ילדה, היית חסרה לי״.
חיבקתי את ידו, והוא שילב את אצבעותינו למשך כל הנסיעה עד שהגענו לבית שלי.
בדרך כלל, היינו תמיד הולכים וחוזרים יחד, אבל מאז שרועי והמשפחה שלו עברו דירה בגלל השיפוצים בבית שלו, המרחק גדול יותר וזה לא מובן מאליו.
ולמרות זאת, עדיין ברוב הפעמים הגענו יחד.
רועי עצר את הרכב בחניה מאולתרת וכיבה את האוטו, מה שהוכיח לי שהוא מתכוון כרגיל, להישאר איתי עוד.
הוא משך אותי אליו, מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי חזק, ידו מלטפת את ראשי בזמן שהוא נישק את המצח שלי נשיקה אחת ארוכה.
אמרתי כבר כמו זוג, לא?
״אלוהים, באמת היית חסרה לי״ הוא אמר אחרי זמן ארוך שאנחנו יושבים ככה בשתיקה.
״אני הגעתי לערב הזה רק בגללך שתדע״ אמרתי, ״לא תכננתי להגיע אם לא היית מגיע״.
״גם אני״ היא אמר, ״הברזתי לאריאל בשביל זה, ידעתי שתבואי ורציתי לראות אותך״.
״באמת התגעגעתי אליך״.
״איך שראיתי אותך נהיה לי טוב, זה היה הרבה הרבה יותר מדי זמן בלעדייך״ הוא אמר, ידו לא מפסיקה לרגע לשחק בשיערי כמו שאני אוהבת, ״ורק חיכיתי שייגמר הערב הזה כדי שנוכל להיות לבד סוף סוף״.
״אבל נשארת עד הסוף״ רטנתי.
״לא רציתי שאף אחד ירגיש צורך לבקש ממני טרמפ״ הוא נהם ואני צחקתי.
לאחרונה איתי ביקש ממנו די הרבה ללכת או לחזור איתו, והאמת, בכל ליבי קיוויתי שלא יבקש הערב, הייתי צריכה את הזמן שלי עם רועי לבד כמו אוויר לנשימה.
הזדקפתי לישיבה ונשענתי אחורה על הכיסא, מסתכלת עליו ומחייגת לנוכח המבט שלו.
העיניים שלו, החיוך שלו, הכל אמר שהוא התגעגע אליי וזה שיפר את ההרגשה שלי פלאים.
זה כל מה שהייתי צריכה.
המבט הזה, החיוך, כאילו.. הוא לא נשם עד שראה אותי.
״הייתי כל כך צריכה את הזמן הזה ביחד איתך״.
״את לא מבינה כמה, וואו, היית באמת חסרה לי״ הוא אמר והעביר את השיער למאחורי אוזני.
״אל תעלם לי שוב לכל כך הרבה זמן, בסדר?״
״מבטיח״ הוא אמר.
״אפילו שהייתי בחול היית חסר לי״.
הוא חייך, ״הרגשתי שאין לי למה לבוא לבסיס״.
צחקתי, ״אתה חייב״.
״עזבי את זה, שיעמם לי ברמות, היה לי כל כך הרבה לספר לך ופתאום כשאני רואה אותך אני לא זוכר כלום״.
״מי שישמע אותך יחשוב שאנחנו זוג״.
״את הבת זוג שלי״ הוא אמר ואני צחקתי, ״ואתה שלי״.
״אז ספרי לי, מה חדש?״
משכתי בכתפיי, ״הייתי צריכה אותך״ אמרתי, ״היה לי קצת קשה בזמן האחרון״.
״למה?״ הוא שאל.
״הייתי בלחץ כשהייתי בחול עם הבנות, ובבסיס והכל ו.. לא יודעת, פשוט היית חסר לי״.
״אני מקשיב, למה היית בלחץ?״
״אתה לא רואה את הפנים שלי?״ שאלתי והצבעתי עליהם, ״כולי מלאה פצעים״.
חיפשתי את האור בתקרת הרכב, כדי שאוכל להמחיש לו למה בדיוק התכוונתי, אבל משום מה הסתבכתי ולא מצאתי.
רועי הושיט את ידו וליטף את הלחי שלי, כאילו מחפש את הפצעים עליהם דיברתי, עד שהוא עבר עליהם עם אצבעו ואני חייכתי, ״אתה רואה? ויש עוד אחד כאן שלא רואים בחושך״ אנרתי והצבעתי על הגבה שלי.
הוא נחר בבוז, ״סתמי כבר, את עדיין יפה״.
״כן בטח״ אמרתי וגלגלתי עיניים, ״ספר לי אתה, מה חדש?״
״את יודעת כבר הכל, לא הפסקנו לדבר לרגע״.
״נכון, אבל עדיין לא היינו יחד״.
״את צודקת״.
הסתכלתי עליו כמה רגעים, ולבסוף התקרבתי לחבק אותו שוב, ״היית צריך לבוא איתי לחול״.
״לגמרי״.
״אבל גם עכשיו אני לא אראה אותך הרבה!״ התלוננתי, ״אתה בקושי בבסיס ובקושי בבית״.
הוא חיבק אותי חזק, מנשק שוב את ראשי, ״למה? אני איתך רוב השבוע הזה ורוב השבוע הבא, ואז חוזרים למתכונת הרגילה״.
״שיגיע כבר, משעמם לי בבסיס בלעדיך ולא כיף לי״.
רועי נישק את ראשי, ״מסכים איתך, לא כיף בכלל״.