The Doubt - ספק

Part 68

אהלן חברים וחברות שלי 🖤
תהיו גאים בי! הפעם העלתי לכם יחסית מהר 😂
מקווה שתאהבו את הפרק הזה🥹

והיי היי, חברים שלי - לכל מי שציפה וחיכה ורצה לדבר איתי מעבר לגבולות הוואטפד,

בואו לאינסטגרם!! כיף שם בהבטחה!
שם משתמש: ather.life

מחכה לכם ❤️

———————————————

״יש לך משאלת מוות?״ שאלתי.
״הוא לא יהרוג אותי, הוא לא יכול בלעדיי״ ריקו אמר.
״ריקו״ נאצ׳ו הזהיר.
״אני מבטיח לעצום את העיניים אם היא תחליט לעשות את הקעקוע על החזה״ ריקו אמר בשעשוע ומריאנו לא טרח לענות לו, ובמקום זה, דרך את האקדח.
״בסדר בסדר אני הולך״ ריקו אמר וברח.
מריאנו נאנח, והחזיר את האקדח למצבו ולמקומו.
נאצ׳ו וסאם נכנסו הביתה, ואני ומריאנו נשארנו במרפסת לבד.
״את באמת רוצה לעשות קעקוע?״
״כן״ אמרתי, ״אמרת לי להתגבר על הפחדים, לא?״
מריאנו נישק את ראשי, ״אקח אותך״.
***********************************
פקחתי את העיניים שלי למיטה ריקה.
לא הופתעתי ועדיין, קיוויתי להתעורר כשמריאנו לצידי.
הזזתי את ראשי לכרית שלו ושאפתי לתוכי את הריח שנשאר עליה, מסניפה מעט, מוצאת את עצמי מחייכת.
כשהתרוממתי מהמיטה, הטלפון שלי צלצל.
שיחת ווידאו מליאור.
״היי״ עניתי, מציבה את הטלפון שלי על המראה.
״היי ילדה יפה, עכשיו התעוררת?״
הנהנתי, ״אנחנו בסן דייגו, אני לא בבית, השעה כאן 9 בבוקר״.
״מה את עושה בסן דייגו?״
״נסענו לבקר את המשפחה של מריאנו״.
״את ריקו?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
״הם לא היו אצלכם עד עכשיו?״ הוא שאל בשעשוע ואני חייכתי ומשכתי בכתפיי, ״הם קשורים מדי״.
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים בזמן שליאור סיפר לי קצת ממה שהיה מאז שטסתי בחזרה, משלים לי גם את כל מה שפספסתי כשהייתי בארץ אבל לא באמת הייתי שם.
״מצטערת שלא הגעתי לשבע ברכות שלך״.
״לא עשינו יותר מדי״ הוא אמר, ״זה היה רק בשביל ההורים שלה בכל מקרה״.
התיישבתי בחזרה על המיטה, ״אתם לא טסים לירח דבש?״
״סגרנו כרטיס טיסה לפני שעתיים, עוד כמה ימים אנחנו טסים״.
״לאן החלטתם בסוף?״
״פיליפינים״ הוא אמר, ״ואולי נטוס משם למיאמי קצת, אני אעדכן אותך״.
״תבואו״ אמרתי, מתלהבת לרגע מהרעיון.
״איפה מריאנו? נראה שאת לבד״.
״הרגע התעוררתי, אדבר איתך קצת ואז ארד, מריאנו בטח עובד״.
״איך את מתאוששת?״
״אני בסדר״ אמרתי, ״אני חושבת שהתאוששתי כבר״.
״בטוחה?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
״איך היה בקברים?״
״מזעזע״ אמרתי, ״היה לי קשה מאוד ואני חושבת שגם למריאנו זה לא היה מחזה נעים לראות אותי מתפרקת״.
״תאמיני לי, הוא חזק יותר ממה שאת חושבת״.
״אני יודעת״.
״אבל מעניין אותי איך את הרגשת אלה״.
נשפתי אוויר החוצה ברעש, ליאור מכיר את כל הטריקים שלי וידעתי שממנו לא אצליח להתחמק.
״כאילו אני לא מצליחה לנשום״ אמרתי, ״כאילו משהו יושב לי על הלב ופשוט בועט בו עם הרגליים״.
ליאור שתק ואני המשכתי, ״אתם לא מבינים, אף אחד לא יבין את ההרגשה שלי ברגע שהסתכלתי על הקברים האלה״.
״את זוכרת שגם אני איבדתי חברים בשירות הצבאי שלי״.
״אני זוכרת, אני לא מזלזלת לרגע ואני יודעת שאתה מבין אותי״ אמרתי, מנסה להסביר את כוונתי, ״אבל.. התכוונתי לעובדה שכל השנים האלה נמנעתי מזה מסיבה מסוימת, לא רציתי לראות אותם כי רצית שהתמונה האחרונה שיש לי בראש שלהם תהיה זה שהם צוחקים, למרות שראיתי את כולם מתים לי מול העיניים, את זה אני לפעמים מצליחה להדחיק״.
״ועכשיו תצטרכי להדחיק גם את הקברים״.
הנהנתי, ״אני יודעת שאני לא היחידה שחוותה אובדן, וברור לי שיש כאלה שאיבדו ועברו הרבה יותר ממני, אבל אני לא משווה את עצמי לאחרים ולי זה קשה״.
״מותר לך״ הוא אמר, ״ועכשיו, את חושבת שהיית צריכה ללכת?״
שתקתי, חשבתי על השאלה הזאת הרבה ואני לא בטוחה שהייתה לי תשובה חד משמעית.
״אני חושבת שכן״ אמרתי, ״הייתי צריכה להגיד להם ביי״.
״אני מסכים, עם כל הקושי אני חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות״ הוא אמר, ״גם אם זה לא נראה לך ככה עכשיו״.
״מריאנו סיפר לי שעשיתם יד אחת נגדי״.
הוא חייך, ״אני מחבב אותו״.
״אל תתחמק״.
״בהתחלה לא חשבתי שזה רעיון טוב והתנגדתי, אבל הוא הצליח לשכנע אותי״.
״מה הוא אמר לך?״
ליאור חייך, ״אשאיר את זה אצלי״.
״ליאור״.
״אל תנסי בכלל, לא כל דבר את צריכה לדעת״.
נאנחתי, ״תודה״.
״על מה?״
״שוויתרת על הירח דבש שלך בגללי״.
״בשבילך, לא בגללך״ הוא הדגיש, ״ולא וויתרתי, רק דחיתי אותו קצת״.
״אני אוהבת אותך״.
״אני יודע, גם אני אוהב אותך״.
״הגיע הזמן שתרפי מזה ותמשיכי הלאה, העובדה שאת מתגברת לא אומרת שאת שוכחת אותם או את כל מה שעברתם״ הוא אמר, ״ארבע שנים זה מספיק זמן, קומי על הרגליים שלך כי את יודעת שאת יכולה״.
״יעבור זמן עד שאבוא שוב לישראל״.
״אני יודע, אבוא למיאמי״ הוא אמר במבט תחמן ואני צחקתי, ״יובל כעס?״
״יובל התרגל״ הוא אמר, ״הריב שלכם היה לפני ארבע שנים והוא לא חזר על הדעות האלה שוב בקול״.
נאנחתי, אבל ליאור דיבר לפני שהספקתי להגיד משהו, ״את חייבת להבין שהכל היה מדאגה״.
״אני יודעת״ אמרתי, מודעת גם לעובדה  שזה לא ישנה את העובדה שליאור קרוב אליי קצת יותר.
״אני מודיעה לך לפני, שלא תגיד שלא אמרתי״ הזהרתי אותו, ״אני רוצה לעשות קעקוע״.
ליאור ניר בבוז, ״אני שומע את אותו משפט כבר כמה שנים״.
״עכשיו אני אומרת לך בוודאות, זה יקרה, שלא תהיה מופתע״.
״איזה קעקוע תעשי?״
״מה שחלמתי על הזמן״.
״איפה?״
״אני עדיין לא יודעת, אבל אני רוצה כאן״ אמרתי והצבעתי על הזרוע שלי, קצת מעל המרפק, ״בתור צמיד״.
״זה דומה לקעקוע שיש לסבא״.
הנהנתי, מבלי לחשוף יותר מדי.
״טוב, תעדכני אותי אחרי שתעשי אותו״.
גיחכתי, ״אתה עדיין לא מאמין לי?״
״לא״.
״עם מי אתה בוגד בי הפעם?״ קולה של עמית נשמע מאחור כמה שניות לפני שהיא נכנסה למצלמה, לבושה בפיג׳מה שקניתי לה מזמן.
״היי, יפה שלי״.
חייכתי, ״איתי הוא יכול לבגוד בך?״
״איתך אני מסכימה, קחי אותו, אם אפשר לקצת יותר זמן״.
״הרגע התחתנת איתי, את לא מתביישת?״ ליאור שאל והסתכל עליה, במבט מאוהב שגרם לי לחייך ולקוות שיום אחד מישהו יסתכל ככה עליי.
״אני אשאיר אותכם לבד, נדבר״.
״לא למה? אל תלכי״ עמית אמרה וחטפה את הטלפון של ליאור מידו, ״לא דיברתי איתך המון זמן, איך את?״
״דיברנו אתמול״.
אני ועמית מדברות כל הזמן, 24/7, אין דבר שהיא לא יודעת עליי ואין רגע שהיא עוברת כשאני לא לצידה.
עם הבדלי השעות, אנחנו מצליחות לשמור על קשר מדהים.
״אולי פספסת לספר לי דברים״.
״מה את רוצה לדעת?״
״איך את מרגישה?״ היא שאלה.
דלת חדר השינה נפתחה ומריאנו נכנס, ״אני צריך לדבר איתך״.
״לגבי מה?״ שאלתי את עמית.
״הקברים״.
״ליאור יודע הכל״.
״אבל ליאור לא מספר לי שום דבר כשזה מגיע לאחותו״ היא אמרה במבט מתלונן ואני צחקתי, ״תגידי לו שהוא יכול לספר לך הכל״.
״בטוחה?״
״בטוחה, הכל כולל הכל״.
עמית צווחה מאושר, ״לכי לחבר החתיך שלך, אנחנו כבר נדבר״ היא אמרה וניתקה.
״כן?״ שאלתי והפניתי את מבטי למריאנו, מתרוממת על רגליי בדיוק כשהוא הגיע אליי, ונצמד לגופי.
״עם מי דיברת?״
״ליאור ועמית״ אמרתי והוא נישק את שפתיי בתגובה.
״על מה אתה צריך לדבר איתי?״
״קמת לפני המון זמן ואת עדיין למעלה״.
״איך את- אתה מרגל אחריי במצלמות?״ שאלתי והטיתי את ראשי, מניחה את ידיי על זרועותיו העטופות בחליפה.
״כן״ הוא אמר בפשטות והלב שלי רעד.
אני לא יודעת למה זה ריגש אותי.
מריאנו אחז בסנטרי והיטה את ראשי מעלה, מצמיד את שפתיו לשלי, הטקס הקבוע שלוקח ממני כל אוויר לנשימה.
״אני מכור אלייך״ הוא מלמל והחביא את פניו בצווארי, שואף את הריח שלי אליו, נושך את עורי וגורם לי לצחוק.
״בעוד שעה יגיעו הנה כל הבכירים של המאפיה״ מריאנו אמר כשהיינו בדרכנו למטה ונעצרנו בחדר המגורים, ״אני לא רוצה שהם יראו אותך, אני לא רוצה שהם ידעו מי זאת אלה, זה ברור?״
״הם לא יודעים שאתה יוצא עם מישהי?״
״הם יודעים, לא כולם יודעים איך את נראית, ולא אקח את הסיכון שיראו אותך או שידעו שאת כאן איתי״ הוא אמר והטון הזה הופיע שוב.
הטון של הקאפו.
רק שהפעם, הוא לא היה בשבילי, הוא היה מכוון אליי ואל כל העולם.
ידעתי שהטון הזה, ישאר בקולו עד שאותם בכירים ילכו.
זה היה הטון של הקאפו, אבל האכזרי.
לא הקאפו שלי.
״למה?״ צייצתי.
״כל כך הרבה סיבות״ קולו של אנזו נשמע לפתע והוא הופיע לצידנו.
״לא אתן לאף אחד הזדמנות לדעת מי את, אני לא רוצה שתהיה להם תמונה של הפנים שלך בראש שלהם״.
״חוץ מזה״ אנזו אמר, ״לא ניקח את הסיכון שלעיניים של מישהו את בטעות תיראי דומה לרודריגו״ הוא אמר, ״אני רואה את הדמיון רק עכשיו אבל אני עד היום לא מצליח להבין איך לא הבחנתי בו קודם, אתם דומים אלה״.
״לא ממש״.
״קצת, אבל זה מספיק לעיניים חדות״.
נאנחתי, ״אז מה אתה רוצה שאעשה? שאשאר למעלה?״
״לא״ מריאנו אמר, ״במרפסת זה מספיק טוב, לא יראו אותכם משם, אבל אל תבואי לחדר העבודה, ואל תחפשי אותי עד שאבוא אלייך״.
״כ.. כמה זמן זה יקח?״
״אני לא יודע״ הוא אמר, ״ואם אבקש ממך משהו, תעשי אותו״.
בלעתי רוק בחזרה והנהנתי.
אם מריאנו מבקש, יש לזה סיבה.
״לך מפה״ מריאנו פקד על אנזו והוא הלך.
״אם את צריכה אותי, תסמסי לי, אם לא אוכל לצאת אלייך, אשלח אלייך מישהו״ הוא אמר ואחז בפניי.
״למה הם באים לכאן?״
״אנחנו צריכים אותם כאן״ הוא אמר, מסביר לי בלי מילים את מה שהוא ידע שיכולתי להבין.
שליטה.
הנהנתי.
מריאנו רכן, ונישק את שפתיי במשך דקות ארוכות, כמו איש מורעב שזאת הסעודה האחרונה בחייו.
כשהוא שחרר אותי לבסוף, הוא הניח נשיקה בעצמות הבריח שלי לפני שהתרחק ממני וחזר לחדר העבודה.
עוד לפני שהספקתי לעשות צעד, סאם, לוס ואלמה הופיעו בשדה הראייה שלי.
״מה?״
״נאצ׳ו ביקש שנהיה במרפסת״ סאם אמרה ואני הבטתי בעיניה, מזהה את אותו המבט שלי ומעבירה לה בלי מילים שגם מריאנו ביקש ממני.
היא הנהנה לאות שהבינה אותי, וסימנה לי בעיניה שלוס ואלמה לא מודעות לסכנה כמונו.
״אז באנו לקחת אותך למעלה לשים בגד ים״ אלמה אמרה.
״מקובל עליי״ אמרתי ועליתי אחריהם, לוקחת את בגד הים השחור שלי והולכת לחדר הארונות של סאם.
״זה אומר שגם אלפונסו מגיע?״
היא הביטה בי והנהנה בתגובה, ״לצערי, כולם יהיו כאן״.
״איך.. איך זה שמריאנו נותן לנו להישאר כאן?״
״הבית שלנו מסודר בצורה כזאת שאי אפשר לראות את המרפסת מהכניסה״ היא אמרה, ״זה לא מסוכן לנו להיות כאן, וזה לא מסוכן שיראו אותנו״.
״אבל?״
״הגברים מעדיפים לא לקחת סיכונים, במיוחד לא איתך, מעטים האנשים שיודעים איך את נראית״.
״ואם הם יראו אותי?״
״תביני, את האישה של מריאנו, הוא לא רוצה שמישהו יחשוב עלייך בכלל כחולשה״ היא אמרה, ״הוא אוהב אותך, וזה אומר שהוא מוכן לעשות המון בשבילך, אם לא הכל, הוא ייתן את חייו בשבילך״.
״את מגזימה״.
״אני לא, ואת יודעת את זה״ היא אמרה והחליפה לבגד הים, ואני אחריה, שקועה במחשבות.