The Doubt - ספק

Part 51

ביקשו פה את השמלות אז ניסיתי להביא את מה שהכי קרוב למה שדמיינתי.
מימין לשמאל: אלה, מיה, לוס, סאם.

״לדעתי הבגד ים הזה יושב עלייך פצצה, תלבשי אותו גם מחר בבוקר״.
״הוא לא יהיה מחר בבוקר״ מריאנו נהם, ושתינו הבטנו בו.
״מה זאת אומרת?״ סאם שאלה.
מבלי להסיר את עיניו מעייני הוא אמר, ״אני אשרוף אותו״.
״אתה לא יכול לשרוף לי בגד ים״ רטנתי, למרות שידעתי מה תהיה התשובה שלו.
״את רוצה לנסות?״
״לא״.
****************************
״אני חושבת שאנחנו צריכות לקחת את העבודה הזאת״.
נאנחתי ונשענתי לאחור, בוחנת מחדש את הדרישות והתנאים של אותו לקוח ומעקמת את פרצופי.
אתמול בלילה התעוררתי חצי שעה אחרי שהלכתי לישון ולא הצלחתי להירדם עוד בכלל.
אז לקחתי את המחשב שלי ויצאתי בזהירות מהחדר מבלי להעיר את מריאנו, וירדתי למטה, ישבתי בחדר המגורים כל הלילה ועבדתי על העסק שלי ושל מיה עד שסיימתי את העבודה לגמרי.
העדפתי להעסיק את עצמי בעבודה כי ידעתי שאחרי הסיוט שממנו התעוררתי, לא אצליח לחזור לישון כמו שצריך.
האמת היא, שהתעוררתי ישירות להתקף חרדה.
הפעם לא זכרתי את החלום כשהתעוררתי, אבל רעדתי במשך כמעט חצי שעה והייתי קפואה, לא יכולתי לזוז.
פחדתי כל כך להעיר את מריאנו, ופחדתי עוד יותר שהוא ידרוש תשובות.
כי ידעתי שאם הוא יראה אותי במצב שבו הייתי, הוא לא היה שואל כמו תמיד, אלה דורש.
אז נשכתי שפתיים והשתדלתי לזוז כמה שפחות, ניצלתי את הקיפאון לטובתי.
ובשביל לא לחשוב, העסקתי את עצמי בעבודה עד שסיימתי את כל המשימות הפתוחות שלנו.
העסק שלנו מוכן ועומד על הרגליים, באופן רשמי.
הדבר היחיד שנותר לנו לעשות עכשיו, זה פרסום ולהתחיל לעבוד.
וזה יקרה בכמה דרבים, מפה לאוזן על ידי עבודות שנעשה, ובעזרת מייקל.
את הפרסום הממומן הוא הבטיח שיעשה לנו ולכן זה בידיים שלו.
והעבודות, לשם שינוי יכולנו להחליט בעצמנו על כל עבודה שניקח.
ברגע שמיה התעוררה, היא ראתה אותי יושבת בבריכה והחליטה להעביר את השעות שנותרו עד החתונה בעבודה, ומאז אנחנו עוברות יחד על המייל ומחליטות איזה פרויקטים לקחת ואיזה לא, ומתחילות לקבל עבודות.
אבל הפרויקט הזה משום מה עצבן אותי, ולא התחשק לי לקחת אותו.
סאם, מיה ולוס כבר בבריכה, והגברים כמו אתמול, סגרו את עצמם בחדר העבודה.
ממבט בשעון ראיתי שנותרו כמעט עוד שעתיים עד שצוות האיפור שיער יגיעו, וזה אומר שאני עובדת כמעט.. שמונה שעות.
״אם את רוצה, אפשר, אבל אני לא אעבוד על זה״.
״אין בעיה, אני אעשה אותה״ מיה אמרה ואני הנהנתי, והתחלתי לכתוב תשובה חיובית.
״אולי תעזבי את המחשב ותיכנס למים קצת?״ סאם צעקה ואני הרמתי אליה את מבטי וחייכתי, ״בסדר״.
העברתי את המחשב למיה שסיימה לכתוב את המייל ושלחה אותו ביחד עם הפרטים שלה ותנאי העסקה, ואני בינתיים עליתי לקומה העליונה וניגשתי למזוודה שלי, מתכוונת להוציא את הבגד ים וללבוש אותו.
אבל לא מצאתי אותו.
הבגד ים השחור שלי נעלם.
נכנסתי לחדר האמבטיה וחיפשתי אותו גם שם, בוהה במקום שבו הורדתי אותו במבט מעט חושש, למרות שהייתי בטוחה כמעט בוודאות שייבשתי אותו אתמול בערב והכנסתי אותו חזרה למזוודה.
מתחילות לי בעיות זיכרון? מה קורה כאן?
הפכתי כל דבר אפשרי בחדר וחיפשתי בכל מקום, עוברת אפילו לחדר של סאם ומיה ולבסוף חוזרת לשלי, מחפשת בכל סנטימטר בחדר ולא מוצאת את הבגד ים.
ואז נזכרתי.
רצתי במהירות האפשרית בחזרה לאמבטיה ופתחתי את הפח, מוצאת שם חוטים שחורים ואפר.
וכשהסתכלתי טוב יותר, גיליתי שם גם שאריות בד שרוף.
רציתי מאוד להאמין שעייני מתעתעות בי ושזה לא מה שאני חושבת שזה, אבל הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שזה כן.
הרמתי את הבד השרוף, נשמתי כמה נשימות עמוקות וניסיתי לשלוט בעצבים שלי.
לא הצלחתי.
הגוף שלי התמלא בזעם שלא הצלחתי להכיל.
ירדתי למטה, פותחת את דלת חדר העבודה בזעם ומביטה במריאנו.
״משהו דחוף?״ הוא שאל, פניו קשוחות אך עיניות מביעות שמץ של שעשוע למראה הבד בידי.
״אתה רוצה שננהל את השיחה הזאת מול כולם?״ שאלתי אותו בטון נמוך.
״הו, אני לא יוצא מפה עכשיו גם תמורת שלום״ אנזו אמר ונשען לאחור בכיסאו, משתעשע.
״החוצה״ מריאנו אמר בחיוך, מרוצה מעצמו.
״אין מצב״ ריקו אמר.
העברתי אליהם את מבטי, והם קפצו מהכיסא ויצאו בריצה מחדר העבודה, נאצ׳ו ודנילו אחריהם.
״מה עשית?״ שאלתי בזעם והרמתי את הבד שהיה בידי.
״שרפתי אותו״.
״שרפת לי בגד ים?״
״אמרתי לך אלה, אני לא חוזר על עצמי פעמיים״ הוא אמר, ״הזהרתי אותך אתמול״.
״לא תכננתי ללבוש אותו היום!״ צעקתי.
״לא תכננתי שתלבשי אותו בכלל״ הוא אמר ברוגע.
אגרפתי את ידי, ״שרפת. לי. בגד. ים״.
מריאנו התרומם מהכיסא שלו, התקרב אליי ואחז בסנטרי, מטה את ראשי מעלה ומביט עמוק בעייני, ״תגידי תודה שזה נגמר בבגד ים הזה, ולא בשאר הבגדים שאני רוצה לשרוף לך״.
״באמת? אני אמורה להגיד לך תודה ששרפת לי את הבגד ים?״ שאלתי ודפקתי על מצחו, ״מה? אנחנו בתקופת המאה? אתה איש קדמון או מש-״ והוא ריסק את שפתיו על שלי.
בכוח, בתשוקה שהבעירה את הגוף שלי.
מריאנו הבעיר במגעו את כל מה ומי שאני.
שמטתי את הבד על הרצפה וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מניחה בדעתי שגם ככה לא הכי אהבתי את הבגד ים הזה ושזה בסדר.
מריאנו אחז בירכיי והרים את רגליי, כורך אותם סביב מתניו והולך, מושיב אותי על משהו ונכנס בין רגליי.
״אם לא היית מתגרה בי, זה לא היה קורה״ הוא מלמל אל תוך שפתיי ואני צחקתי.
מריאנו הוריד את שפתיו אל צווארי, מנשק, מוצץ, מלקק, גורם לי לפחד שישאיר סימנים.
״מריאנו.. יש.. יש חתונה״ מלמלתי והוא נשך את צווארי בתגובה, גורם לי לגנוח עמוקות ולהיצמד אליו.
מריאנו אחז בשולי החולצה שלי והרים אותה, פושט אותה מעליי ומשאיר אותי בתחתונים בלבד.
כשראה שאני בלי חזיה, הוא נהם, ונישק את שפתיי בתובעניות יותר, נושך אותן, גורם להם לדמם.
הוא אחז בתחתונים שלי והסיט אותם, ותוך שניות כבר חודר לתוכי בעצמה.
״פאק״.
״את משגעת אותי״ הוא מלמל, מגביר את קצב החדירות שלו וגורם לי להאנח, לא לנשום.
״מריאנו״ מלמלתי בחוסר נשימה, מרגישה שאני לא מצליחה למצוא אחיזה במציאות.
מריאנו אחז בפניי, מצמיד את שפתיו לשפתיי ובולע את הגניחות שלי, גורם לי לחזור לאחיזה במציאות שאיבדתי.
הנחתי את ידיי על המשטח שישבתי עליו, מטה את ראשי לאחור ומנסה לנשום, ללא הצלחה.
בעיקר בגלל שהוא לא המתין שניה לפני שהסיט את שפתיו ללסת שלי, לצווארי, לעצמות הבריח, משתדל לא להשתהות יותר מדי זמן על איזור אחד.
עד שהגיע לחזה שלי, ושם זה כבר היה סיפור אחר.
מריאנו יצא למלחמה נגד עצמו, ותקף את החזה שלי מכל כיוון אפשרי, גורם לאורגזמה שלי להתפרץ בחזקה שעיוורה אותי וגרמה לי להוציא קולות שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
והוא לא הפסיק, אלה המשיך לנשק אותי, לנשוך את העור שלי, לכסות את האיזור בסימנים שיעידו שאני שלו.
״אלוהים״ מלמלתי לאחר שהוא גמר בתוכי בשאגה, מרגישה את הראייה שלי חוזרת אליי בהדרגה.
מריאנו אחז במתניי והוריד אותי מהשולחן, צועד לספה ומתיישב, מושיב אותי עליו ומסיט את שיערי מפניי.
״יש לך מושג בכלל כמה את יפה?״
הסמקתי ממבוכה, והחבאתי את פניי בצווארו, מתמכרת לידיו על גבי ויודעת שעדינות כזאת לא תחזור.
״מתי את צריכה להתארגן?״
״מה השעה?״
״אחד עשרה״.
״עוד שעתיים״ מלמלתי והנחתי את ידי על הבטן שלו.
״תישארי כאן״.
״אתה צריך לעבוד, ואני צריכה להתקלח״.
הוא התרומם, מושיב אותי על הספה ופושט את החולצה שלו, מלביש אותה עליי וסוגר שני כפתורים.
״אני יכול לעבוד שאת כאן״.
״ומה עם השאר?״
״יתמודדו״.
נאנחתי, ״אלך להתקלח ואז אביא את המחשב שלי״.
מריאנו יצא יחד איתי מחדר העבודה אל לדר השינה, ונכנס למקלחון בזמן שאני נכנסתי לאמבטיה.
הבטתי בגבו, בוהה ללא שליטה ומרגישה כמו מהופנטת.
הגב שלו מושלם, הכתפיים שלו, השכמות שלו, הצוואר שלו.
אלוהים ישמור אותי.
כל תזוזה של היד שלו גרמה לשרירי הגב שלו לזוז וכל מה שמסביבו להיטשטש.
״את בוהה״.
אני אמשיך לבהות ואתה לא תפריע לי.
יכולתי לבהות בגב שלו במשך שעות, אני חוששת שזאת החולשה שלי אצלו.
״תהיה בשקט״.
העברתי את מבטי באיטיות לאורך גופו, מהראש ועד הרגליים, סורקת את כולו ומרגישה את הפה שלי נפתח.
הגבר. הזה. לא. חוקי. בעליל.
מצמצתי באיטיות, מרגישה באחורי מוחי שהמים נהפכו להיות קרים ומריאנו סיים להתקלח, אבל עדיין לא מזיזה את מבטי מחזהו.
פאק.
לא הייתי צריכה שייגע בי, מספיק לי להסתכל עליו בשביל להיות רטובה.
מריאנו התקרב אליי באיטיות, מרים את סנטרי כדי שאביט בעיניו.
״לא אהיה אחראי למעשיי אם תמשיכי להסתכל עליי ככה״ הוא איים בטון נמוך, שהרעיד את גופי.
מצטערת, אני עושה את זה ללא שליטה אדוני המושלם.
התעלמתי ממנו והורדתי את עייני אל ידיו, בוהה בחולמניות בשרירי הזרועות הענקיים שלו.
מסתבר שיש לי שתי חולשות.
מריאנו הרים את פניי בכוח וריסק את שפתיו על שלי בנהמה, מצמיד אותי אל הקיר וגורם לשפופרת המים ליפול בחבטה על הרצפה.
הוא הרים אותי בקלילות, מצמיד את גבי לקיר וחודר לתוכי מחדש באחת, גורם לי להרים את פניי ולצעוק.
מריאנו שאג והידק את אחיזתו על ירכיי בזמן שנכנס ויצא מתוכי בקצב קדחתני.
״אני.. אני לא יכולה.. לנשום״.
מריאנו גיחך ונישק את צווארי, מגביה אותי מעט ועובר לנשק ולשרוט בשיניו את חזי, את עצמות הבריח, מוסיף שם עוד סימנים מלבד אלה שכבר היו.
״יראו אותם״.
״מצוין״ הוא אמר והמשיך לחדור לתוכי, ״ככה לא יהיה ספק לאף אחד למי את שייכת״.
״כולם..״ התחלתי לדבר ונעצרתי כשגניחה עמוקה נפלטה מתוכי בזמן שמריאנו שינה זווית וחדר אפילו עמוק יותר.
״כולם?״ הוא שאל, מנשק את הלסת שלי, את התנוך, מעביר את ידיו על גופי ומשאיר שובל של אש אחריו.
״כולם יודעים ש.. שאני שלך״ מלמלתי בחוסר נשימה, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומנשקת את שפתיו בכוחניות, נושכת את השפה התחתונה שלו וגורמת לו לשאוג.
מריאנו היכה באגרופו בקיר לידי, אוחז בלסת שלי ומשאיר את פניי צמודות לשלו, את שפתיו על שלי, לוקח גם את הנשימות הבודדות שהצלחתי לחטוף וגורם לאורגזמה שהתפרצה בגופי לבסוף להיות אכזרית.
ראיתי שחור, לא הרגשתי כלום מלבד גופו של מריאנו, הרגשתי שאני מרחפת באוויר.
כשנרגעתי לבסוף, מריאנו הוריד אותי בזהירות על רגליי הרועדות, לא משחרר את אחיזתו ומנשק בעדינות את פניי.
״הרגת אותי״.
״הזהרתי אותך״ הוא אמר.
״אני לא אשמה ש.. שאתה נראה ככה״ מלמלתי בעייפות, משעינה את ראשי על החזה שלו ומתענגת מהדקות הבודדות האלה שבהן חיבק אותי.
בזמן הזה, מריאנו היה רק שלי, העולם והמאפיה לא עניינו אף אחד.
הוא גיחך והמשיך לנשק את פניי, שוטף את גופי ומסבן באיטיות מבלי לזוז ממני.
״איך אצליח לעמוד על הרגליים? מה עשית לי?״
מריאנו סגר את המים וכרך סביבי מגבת, כורך אחת נוספת סביב גופו ומרים את סנטרי באצבעו, ״תנוחי בינתיים״.
״לא״ מלמלתי וחיבקתי אותו, ״אם אתה עובד גם אני אעבוד״.
״לא יזיק לי שעה של מנוחה״ הוא אמר.
יצאנו מהמקלחת והתלבשנו בשתיקה, ואז מריאנו אחז בידי ויצא אל המרפסת הענקית, מתיישב על מיטת השיזוף ומושך אותי עליו.
הוא הרים את חפיסת הסיגריות שלו מהשולחן והדליק אחת, מניח אותה בין שפתיו ומביט בי.
״מה?״ שאלתי.
״מה קרה בלילה?״
הלב שלי החל להאיץ את פעימותיו, יכול להיות שהוא ראה?
אין מצב, הוא היה רדום.
״מה קרה בלילה?״ חזרתי אחרי השאלה שלו.
״אלה״ הוא אמר בטון מאיים.
״לא קרה שום דבר״.
הוא הביט בי בשתיקה, מבטו מבהיר ללא ספק שהוא יודע שאני משקרת.
״עלינו לישון, אחרי חצי שעה התעוררת רועדת, אחרי שעה כבר לא היית במיטה, וכשהתעוררתי מצאתי אותך עובדת בבריכה, אפילו לא שמת לב שעמדתי מולך״.
״עמדת מולי?״ שאלתי בהלם והוא הנהן.
באמת לא שמתי לב, זה אחד מהתסמינים שלי כשאני שוקעת בעבודה ממש, הסביבה שלי נעלמת.
״הייתי שקועה בעבודה״.
״יותר מדי שקועה״ הוא אמר ברמז.
נאנחתי, ״מצטערת.. היה לי.. היה לי סיוט בלילה ואז התעוררתי וכבר לא הצלחתי לישון״.
״קמת רועדת״.
״היית ער? אם היית ער כל הזמן הזה למה לא עשית כלום?״
״ניסיתי לגעת בך, את לא זזת, גם שהזזתי אותך״.
״למה אמרת שום דבר עד עכשיו?״
״חיכיתי שתדברי״ הוא אמר, ״יש גבול לכמות הפעמים שאני יכול לשאול אותך ולהחסם, אמרתי לעצמי בעבר שלא אשאל אותך שוב עד שתדברי״.
״אז למה שאלת שוב?״
״כי בשאר הפעמים לא קמת בהתקף חרדה״.
״זה לא היה התקף״ ניסיתי להכחיש ללא הצלחה, המבט שלו אמר הכל.
״אם הבנת את הכל, למה לא אמרת כלום?״
״היית נותנת לי?״
נדתי בראשי לשלילה באיטיות, ״לא הייתי שומעת אותך״.
״מה זאת אומרת?״
״כשיש לי התקפים כאלה אני.. אני לא שומעת כלום״.
״ספרי לי על ההתקפים האלה״.
״סיפרתי לך כבר כל מה שאתה צריך לדעת״.
״ספרי לי מה שאני לא צריך לדעת״.
נאנחתי, ״אין יותר מדי, אתה מכיר את ההתקפים שלי, רק ש.. לא תמיד הם אותו דבר״.
״תסבירי״ הוא אמר והניח את הבדל של הסיגריה במאפרה, מניח את ידיו על ירכיי.
״ההתקפי חרדה שלי, הם לא התקפים רגילים, הם לא מתבטאים בצורך מסוים והם לא מגיעים בזמן קבוע, אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא התקף חרדה בכלל״ אמרתי, ״רוב הזמן הגוף שלי קפוא, מהרגע שמשהו מעיר את זה הגוף שלי מתקרר פיזית, עד שהוא קר ברמה כזאת שאני אפילו לא יכולה להזיז את האצבעות״.
״נכון, גם פעם שעברה היית קפואה״ הוא אמר כשנזכר.
״ההתחלה בדרך כלל היא הכי אלימה, הגוף שלי מתקרר בשניות אבל במקביל אני מתחילה לרעוד בטירוף״.
״פעם שעברה אמרת שכואב לך״.
״נכון, בנוסף לרעד יש לי כאבים חזקים בגוף, אני לא יודעת להצביע על איפה בדיוק או מה בדיוק כואב לי, אבל הגוף שלי כואב, וכל תזוזה הכי קטנה גורמת לכאב להתגבר״.
״איפה בעיקר כואב לך?״.
״כל הגוף.. זה כמו כאב כללי כזה״.
״איפה בעיקר? תחשבי״.
חשבתי לכמה שניות, ״בגב אני חושבת, וברגליים״ אמרתי, ״ובחזה״.
״מה עוד?״
״כשאני בשיא, בדרך כלל אני לא שומעת שמדברים איתי, ולא מרגישה שנוגעים בי״.
״הלכת לראות רופא?״ הוא שאל, ״או פסיכולוג?״
״ראיתי פסיכולוג, רופא ופסיכיאטר, אף אחד מהם לא עזר, גם לא הכדורים שקיבלתי״.
״הכדורים?״
״קיבלתי כדורים נגד דיכאון, למרות שלא הייתי בדיכאון״ אמרתי, ״וקיבלתי כדורים להתקף״.
״והם לא עזרו?״
״לא, הייתי אמורה לקחת אותם ברגע שמתחיל לי התקף, אבל כשהוא היה מתחיל, לא הייתי מצליחה לזוז והדבר האחרון שחשבתי עליו היו הכדורים״.
״אז איך את אומרת שלא היית בדיכאון?״
״לא הייתי בדיכאון״ אמרתי בהחלטיות, ״הפסיכולוג אבחן אותי כדיכאונית כי פשוט לא היה לו הסבר אחר, לא הייתי בדיכאון ולא היו לי נטיות אובדניות״.
״אז?״
״איבדתי הרבה סיבות לצחוק, החלום הכי גדול שלי נהרס, החבר הכי טוב שלי והחצי השני שלי מת, איבדתי אמון מוחלט באנשים, איבדתי את סבא שלי ו..״ אמרתי ונעצרתי לפני שאמשיך לפלוט דברים שהוא לא צריך לדעת, ״לא חשוב, כל מה שרציתי באותה תקופה היה שקט, ומצד שני רעש, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, השתניתי, זה קורה״.
״אובדן גורם לדיכאון אלה, אובדן גדול כמו שלך עוד יותר, עברת תקופה קשה והכל בא ביחד״.
״אני אומרת לך מריאנו, זה לא היה דיכאון״ אמרתי, ״ידעתי שרק אני אצליח להבין איך להגדיר את מה שעבר עליי, אז עשיתי קורס בפסיכולוגיה תוך כדי הלימודים, לא הייתי בדיכאון, לפחות לא דיכאון קלאסי כמו שמכירים״.
״אז?״
״זה דיכאון מסוג אחר״ אמרתי, ״אי אפשר אפילו להגדיר את זה כדיכאון אבל.. זה פשוט.. עצב, התבוססתי בעצב שלי הרבה זמן״.
״ההתקפים האלה שאת עוברת לא מגיעים מעצב, הם מגיעים מפחד, ממה את מפחדת?״
״מיותר מדי דברים״ אמרתי והסתובבתי, משנה את התנוחה שלי ונשכבת לצידו, מניחה את ראשי על החזה שלו, בעיקר כדי להתחמק מעיניו שיכלו לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
״אני מפחדת מזה שהעבר יחזור על עצמו, אני מפחדת מלהזכר, אני מפחדת לחוות שוב את אותם רגעים״.
מריאנו שתק, העביר את ידו על גבי בליטופים עדינים.
״מה עוד קרה בתקופה הזאת?״
״למה אתה מתכוון?״
״אני יודע שהיה את המבצע, אני יודע שהיה את הסיפור עם טום ומור, מה עוד?״
״סבא שלי נפטר בתקופה הזאת״ אמרתי, ״ו.. עוד הרבה דברים״.
״כמו?״
נאנחתי ונשמתי עמוק, מבינה שהפעם ההרגשה שלי שונה משאר הפעמים בהם אני מדברת על העבר שלי.
הפעם לשם שינוי, רציתי.
״החברה טובה שלי בגדה בי״.
״מה היא עשתה?״
״זה לא רלוונטי״ אמרתי, ״ו.. אף אחד לא יודע, אבל בניתוח שעשיתי אחרי המבצע הרופא אמר שהרגל שלי עברה משהו שגרם לה לנזק בלתי הפיך ושלא אוכל לרקוד יותר״.
״את רוקדת״.
״נכון״ אמרתי, ״לא סיפרתי לאף אחד, חיכיתי שלא ארגיש כאבים ושכרתי סטודיו בישראל, רקדתי פעם אחרי פעם ובכל יום נפלתי אחרי כמה דקות כי לא הצלחתי, במשך יותר משלושה חודשים הצלחתי לרקוד בקושי עשר דקות״.
״את רצינית?״
״אחרי קצת יותר משלושה חודשים הצלחתי לרקוד קצת יותר, עד שלבסוף הגעתי לכמעט שעה״.
״ומה עם הרגל?״
״באחד מהפעמים שרקדתי, עשיתי סיבוב לא נכון ונפלתי עליה, הייתי צריכה לעשות עוד שני ניתוחים בשביל שאוכל בכלל לחזור ללכת״.
״אלה..״
״המזל היחיד שלי היה, שהניתוחים האלה סידרו את הבעיה הקודמת ברגל שלי, ואחריהם יכולתי לחזור לרקוד כמו שאהבתי״.
״אז שאמרת שהיית בורחת לרקוד כל הזמן..?״
״בהתחלה ברחתי רק לסטודיו״.
״נפצעת קשה במבצע?״
״הייתי מוגדרת פצועה באורח בינוני, החלמתי די מהר״.
״איפה נפצעת?״
״ברגל, בכתף וביד, ובגב״.
״הצלקת שיש לך בכתף..״
״משם״.
״ממה היא נגרמה?״
״רסיסים״.
״רסיסים של מה?״