The Doubt - ספק

Part 55

״את עדיפות ראשונה״ אמרתי ואחזתי בפניה, ״משהו אחד, רגע אחד שלא נוח לך, תגידי לי ואני מעיף מפה את כולם״.
היא הנהנה, ונישקה את שפתיי נשיקה קצרה.
צליל המעלית נשמע, בדיוק שסאם, אנזו, ריקו, פבלו וסנטיאגו הגיעו לחדר המגורים.
אנזו שיגר אליי מבט מלא משמעות, שניה לפני שאלפונסו, אשתו והומברטו נכנסו.
אלפונסו העביר מבט בין כולם וחייך, ״שלום קאפו״.
*********************

״התכנית היא כזאת. מאחר ומדובר בכמות גדולה מאוד של סמים שאמורים בסופו של דבר להתפזר ברחובות, אקח את כל הסחורה אליי ואמקם אותה במחסנים הקרובים למפקדה, ברגע שהכל יהיה שם אדע בדיוק לאן ואיך אני מחלק את זה. אחרי מה שקרלוס עשה, אאלץ להתגבר על ההשלכות של זה ולא יהיה לי זמן להתעסק בזה במקביל לתכנית החלוקה הרגילה, כי יש לי גם את החזית מול היפנים. בכל מקרה רגיל הייתי נעזר בבני הברית שלי אבל לאחרונה המצב של הקרטל בעצמו לא מזהיר ולא אוכל לבנות עליהם. אני חושב שאוכל להסתדר בעצמי אבל אעדיף לקחת ממך את כל העזרה שתוכל לתת לי כדי להתנהל בקלות יותר״.
הקשבתי לאלפונסו מזה שעה בשקט, אוסף את כל העובדות, שומע את השיחות בחדר ואת התשובות שענו לו ולא מצליח להשתחרר מהרצון לתקוע כדור בראשו.
״כמה עזרה אתה צריך?״ שאלתי לבסוף, אחרי כמה דקות של שתיקה שכולם מצפים לתשובתי.
״אני מאמין שסגר גודל של 30 איש יספיק״ הוא ענה.
מזווית העין קלטתי את מבטו של נאצ׳ו, נזכר במה ששמענו ובעובדה שהאנשים האלה ככל הנראה, אם המידע שבידינו נכון, לא הולכים לחזור.
לפני שהספקתי לענות נשמעה דפיקה על דלת חדר העבודה, וכעבור רגע היא נפתחה, חושפת את סאם שהביטה בי ישירות, ״אני צריכה אותך רגע״.
״אנחנו באמצע, דחוף?״
״כן זה דחוף, זאת אלה״.
״אצלי הנשים יודעות שחדר העבודה מחוץ לתחום, זה לא מקובל ההפרעות האלה, אתה ומריאנו צריכים להעמיד את הנשים שלכם במקום״ אלפונסו אמר.
״האישה שלי מחוץ לתחום אלפונסו, תחשוב לפני שאתה מדבר או שאלה יהיו המילים האחרונות שלך״ הבהרתי בחדות והתרוממתי מהכיסא, יוצא מחדר העבודה אחרי סאם וסוגר את הדלת.
״מה קרה?״
״אני.. אני חושבת שעובר עליה משהו״.
״למה את מתכוונת?״ שאלתי בדאגה.
אלפונסו הגיע אתמול בצהריים, עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה ומהבוקר מוקדם ועד עכשיו, לא יצאנו מחדר העבודה.
ביקשתי מאלה שתעדכן אותי על כל דבר וסמכתי על זה, אבל ידעתי גם שהסיכוי שהיא תנסה להסתדר לבד הוא גדול.
או שיקרה משהו שלא בשליטתה.
ולצערי שקעתי מדי בכל מה שקורה, ולא יכולתי להיות ממוקד כמו שרציתי.
״היא מהבוקר שקעה בעבודה שלה בטירוף ובקושי הרימה את הראש מהמחשב, היא לא תקשרה עם הסביבה, היא פשוט הייתה מרוכזת מדי״ היא אמרה, ״ולא שמה לב למה שקורה״.
המילים של סאם הזכירו לי את אותו ערב במשרד של אלה, שבו חיכיתי לה יותר משעה והיא לא שמה לב שאני בחדר או שהטלפון שלה מצלצל.
״לפני כמעט שעתיים היא היא פתאום קמה מהכיסא שלה ועלתה למעלה ולא ירדה במשך זמן ארוך, כשעליתי אחריה ונכנסתי לחדר ראיתי שהיא רועדת בטירוף, ניסיתי לדבר איתה אבל היא לא ענתה, וגם לא זזה כשנגעתי בה״.
התקף חרדה.
עקפתי את סאם ועליתי במהירות למעלה, מסמס לנאצ׳ו שיגיד לכולם לעשות הפסקה עד שאגיד אחרת.
נכנסתי לחדר השינה וצעדתי ישירות למיטה, אל ההר הקטן שהיה במרכז.
הבטתי בה בשתיקה מספר רגעים, רואה אותה רועדת בטירוף ומפחד לגעת בה, לא יודע איך לגשת.
הטלפון שלי צלצל, רודריגז.
״מה?״
״למה אתה נובח?״
״אני עסוק״.
״ריקו אמר לי שאתם בהפסקה, במה אתה עסוק בדיוק?״ הוא נבח בחזרה.
״עם אלה, אני חושב שהיא בהתקף חרדה״.
הוא נבהל, ״מה יש לה?״
״היא רועדת ולא מגיבה״.
״היא בהתקף״.
״אני יודע, נדבר רודריגז״ אמרתי וניתקתי את השיחה, מתכופף ליד המיטה ומזיז את השמיכה מפניה.
עיניה היו עצומות והדמעות זרמו ללא הכרה, מרטיבות את הלחיים שלה, בעוד חצי גוף שלה קפוא והחצי השני רועד בטירוף.
נגעתי בכפות ידיה, נרתע אוטומטית ברגע שהרגשתי כמה הן קפואות.
אחזתי בכתפה בעדינות, מנער אותה לאט, עובר לגבה ומנסה להעיר אותה מההתקף.
״אלה״.
אחזתי בפניה, והיא יבבה, פותחת את עיניה באיטיות ומביטה היישר לעייני.
״היי, אני פה יפה שלי, אני כאן, את בסדר״.
היא נאנחה בכאב, ״אני לא יכולה לזוז״.
התיישבתי על המיטה, מוריד את חגורת הנשק ומניח אותה ברצפה לפני שאחזתי בה ועטפתי אותה בזרועותיי, מחבק בחזקה ומנסה להרגיע את הרעד שלה.
״זה נגמר״ מלמלתי אחרי כמה דקות שהרגשתי שהגוף שלה חזר להיות רגיל.
״תודה״.
״היית בהתקף?״
״כן״.
״מה קרה?״ שאלתי, מרגיש מאוכזב מעצמי על כך שלא הצלחתי למנוע אותו, שלא הגעתי בזמן.
הרגשתי את הכאב שלה וכאב לי בפנים, שרף לי רק מהידיעה שכואב לה, שהיא סובלת.
אני מסוגל להגן ולהוביל מאפיה שלמה, אבל אני לא מסוגל לשמור על האישה שלי מהתקף חרדה.
איך אוכיח לה בעתיד שאני כאן בשבילה?
״אני לא יודעת, אני מניחה שזה בגלל הטיסה״.
״יש לך עוד שלושה ימים״.
״זה מספיק קרוב״.
״כואב לך משהו?״
״לא״ היא אמרה, והיה ברור לי שזה שקר.
״למה לא קראת לי?״
״רציתי, אבל עד שהבנתי שזה מגיע היה מאוחר מדי וכבר לא הצלחתי״.
נאנחתי, מלטף בעדינות את גופה.
״אני מצטער״ אמרתי ונישקתי את ראשה.
״על מה? לא יכולת לעשות כלום״.
״שלא הגבתי בזמן״.
״זאת לא אשמתך״ היא אמרה בשקט, אוחזת בידיי.
הייתי צריך לשים לב.
״אני בסדר, אתה יכול לחזור לעבודה״.
סובבתי אותה בעדינות, מביט בפניה ומנגב את הדמעות שלה, מלטף את שיערה.
״אכלת משהו היום?״
היא נענעה בראשה לשלילה והתקרבה אליי שוב, מניחה את ראשה על כתפי, ״אני.. אני לא רוצה שתלך, אתה יכול להישאר איתי עוד קצת?״
״כן״.
״אני יודעת שיש לך עבודה ו.. ושאתה עסוק, אני מתחרטת על מה שאמרתי קודם.. אל תחזור״.
״אני איתך״.
״בטוח?״ היא מלמלה, ״אני אצליח להסתדר״.
״אני איתך״ אמרתי שוב, מנשק את מצחה ונשען לאחור, מסמס לריקו ומבקש ממנו שיביא לאלה משהו קל לאכול.
אלה התמקמה בנוחות יותר, מניחה את ידה על בטני ואת ראשה בצווארי, ״ככה טוב לי״.
נישקתי את מצחה מבלי להגיד מילה.
דלת החדר נפתחה כעבור כמה דקות וריקו נכנס עם מגש ועליו אחד מהסלטים שאלה אוהבת, וטוסט מפנק.
״יפה שלי״ ריקו הניח את המגש והתכופף, מביט בפניה של אלה.
״הבוס נתן לכם הפסקה?״ אלה התלוצצה, אבל קולה הסגיר את הרעד.
״בשבילך אני גם אעזוב את המאפיה״ ריקו אמר, ״את בסדר?״
״אתה נשוי״ נהמתי.
״אני מתעלם ממך״ ריקו אמר.
״אני בסדר״.
״הבאתי לך לאכול, תבטיחי לי שתאכלי הכל״ הוא ביקש וליטף את שיערה.
״אשתדל״.
״את רוצה שנתאמן עוד מעט?״ הוא שאל ואלה הנהנה, ״מאוחר יותר, אם אצליח לקום״.
״את תצליחי, אבוא לקרוא לך שהבוס יתן לנו הפסקה בפעם הבאה״ ריקו אמר, ״נצא לדייט״.
״ריקו, יש לך שניה לעוף מכאן לפני שאני-״
״אני אלך״ ריקו אמר ונישק את כתפה של אלה, יוצא מהחדר כשמבטו מלא בדאגה.
אהבתי לראות עד כמה הוא דואג לה, אין לי ספק שהיא נכנסה ללב שלו.
״אני לא רעבה״.
״את חייבת לאכול, אחר כך את תזיקי לעצמך״.
״לא בא לי״.
״קדימה, נאכל יחד״ אמרתי ונישקתי את מצחה ארוכות.
״אל.. אל תזוז״.
חייכתי, מנשק אותה שוב ושוב, מלטף את גבה ואת ראשה.
הופתעתי לגלות שאני נהנה מהרגעים האלה, שיש לי שקט בראש ולשם שינוי אחרי העצבים של כל היום, אני נרגע.
אלה עדיין רעדה בזרועותיי, מגבירה מעט את הדאגה שלי.
״מה אפשר לעשות?״
״כ.. כלום״.
״את צריכה שאני אקרא לרופא?״
״לא״ היא מלמלה, ״זה.. זה תכף יעבור״.
הרעד נרגע רק כעבור רבע שעה, או אפילו יותר.
אלה נאנחה במן הקלה וזזה ממני מעט, מתרוממת ונכנסת להתקלח, יוצאת כעבור כמה דקות לבושה עם שיער רטוב.
היא התיישבה מולי על המיטה, מישירה אליי מבט מעיניה הכחולות היפות.
״תודה״ היא מלמלה שוב ונישקה את שפתיי.
״על מה?״
״הפסקת את זה״ היא אמרה ומשכה בכתפיה.
״הפסקתי? את רעדת במשך שעה״.
״זה היה יכול להימשך יותר״.
״כמה זמן זה נמשך?״
היא הביטה בשעון על ידי, ״עם הזמן שאתה היית כאן.. כמעט שלוש שעות״.
״את רצינית?״ שאלתי והיא הנהנה, ״הוא.. היה אלים הפעם״.
״מה היה אלים?״
״זה״.
״מה זה אלה, צדדי״.
״הרעידות שלי״.
״איך קוראים לזה?״
״אני.. מה אתה רוצה ממני?״
״למה את מפחדת לקרוא לזה בשם של זה?״
״אני לא״ היא אמרה, ״אני לא אוהבת לדבר על זה״.
נאנחתי ומשכתי אותה אליי, מניח כל רגל בצד אחר של גופי ומלטף את ירכיה.
״את רוצה לספר לי מה קרה שהעיר את זה?״
היא התחמקה ממבטי כמה רגעים, עד שאחזתי בסנטרה והרמתי את מבטה אל עייני.
״אני.. אני לא יודעת האמת״ היא אמרה, ״התעוררתי בבוקר והדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהטיסה מתקרבת, ואז נזכרתי בכל מיני דברים ו.. וזה הלחיץ אותי״.
״מה הלחיץ אותך?״
״השנים האחרונות שלי בישראל לא היו טובות״ היא אמרה, ״אין לי זכרונות טובים מהזמן הזה, ואז עברתי למיאמי ובבת אחת ניתקתי כמעט הכל מהחיים שלי, פתאום לחזור ו.. לראות הכל.. זה מלחיץ״.
״את נוסעת לשם לחופשה״ אמרתי, ״אלו בסך הכל כמה ימים ואז את חוזרת למיאמי, למה זה מכניס אותך לחרדות?״
היא נשכה את שפתה התחתונה, ״אני מפחדת שלא אצליח להיות אני, אני מפחדת שזה יחמיר את ה.. אמ.. את הרגשות שלי בתקופה שאחרי״.
״מתי התקופה הזאת מתחילה?״
״אני לא רוצה להגיד לך״.
״אני אדע בכל מקרה״.
״תדע באותו יום או אולי כמה ימים אחרי״ היא אמרה, ״אבל אני לא רוצה שתכרכר סביבי ואני לא רוצה שתדאג ו.. למען האמת, אני גם לא רוצה שתדע״.
״למה לא?״
״כי יש לך מספיק משלך על הראש, אני לא חושבת שאתה צריך גם את הצרות שלי״.
״מה התאריך?״
״אני לא אגיד לך״.
״הצרות שלך הן לא מעמסה, אני רוצה להיות מודע לזמנים״.
״זה הדבר היחיד שאני לא רוצה לשתף בו״ היא אמרה, ״בבקשה, אל תנסה לדעת״.
״אלה״ התעקשתי, ״מה התאריך?״
היא נשכה את שפתה התחתונה, ״לא״.
אחזתי בידיה והצמדתי אותה אליי, ״את אומרת לי לא?״
״זה שתזיין אותי לא מאיים עליי״ היא אמרה, האש המוכרת חוזרת לעיניה.
חייכתי, ״אזיין אותך, זה נכון״ אמרתי והתקרבתי אליה, לוחש על שפתיה, ״אבל מי אמר שאתן לך לגמור?״
היא התנשמה, פיה צמוד לשלי והחזה שלה נוגע בשלי עם כל נשימה, ״אתה לא תעז״.
״את רוצה לבחון אותי?״
״אני לא אומרת לך את התאריך״ היא אמרה, ״אתה תגלה לבד כשהזמן יגיע ו.. והלוואי שלא״.
״הלוואי שלא?״
״הלוואי שאצליח להישאר חזקה״.
״ואם לא?״
״אז תגלה בעצמך״.
״הזדמנות אחרונה אלה״ אמרתי ונשכתי את שפתה התחתונה בחזקה, מלקק את הדם ומוצץ אותה, מחייך למשמע הנשימות הכבדות שלה.
״לא״ היא אמרה, ״אתה תלמד לכבד את העובדה שיש דברים שאתה לא יודע״.
״יש דברים שאני לא יודע, את זה אני צריך לדעת״.
״לא״.
״למה את מסתירה את זה כל כך?״ שאלתי ונשכבתי אותה לאחור, עדיין אוחז בשתי ידיה מאחורי גבה, ונשכב מעליה, מעביר את משקלי למרפקיי ונשען עליהם.
״כי.. כי אני לא רוצה אף אחד לידי בזמן הזה, אני רוצה להיות לבד״.
״לא תתגברי על שום דבר אם תמשיכי לסבול לבד״.
״אתה יכול לשחרר אותי?״ היא שאלה, מתקשה לנהל שיחה בצורה הזאת.
״את תגידי לי מה התאריך?״
״לא״.
הבטתי מספר רגעים בעיניה, ואז הנמכתי את ראשי אל צווארה, נושם אותה, לא נוגע ורק מריח, יודע שזה מחרפן אותה.
ופאק כמה שהייתי משוגע עליה, משוגע על הריח שלה ויודע שמספיק נשימה אחת ואני אבוד.
הנחתי את שפתיי על הנקודה הפועמת בצווארה, מאגרף את ידיה ואת הסדינים מהצורך לזיין אותה חזק כל כך עד שהיא תשכח איך קוראים לה ותזכור רק את השם שלי.
אבל מתאפק.
כי העדינות הזאת חרפנה אותה, הלא צפוי שיגע אותה.
וזאת הייתה המטרה שלי.
אלה התנשמה בחדות, מנסה לברוח ממגעי ובו בזמן להצמד אליי אפילו יותר.
הידקתי עליה את אחיזתי והמשכתי לגעת לא לגעת עם שפתיי בצווארה, משאיר נשיקות עדינות, נושך מדי פעם, מוצץ, שורט את עורה הרך עם שיניי ומשאיר סימנים.
קרעתי את החולצה שלי שלבשה, גורם לכל הכפתורים לעוף לצדדים ומפשיט אותה מהחולצה הזאת, חוזר לאחוז בידיה מאחורי גבה ובכך לקמר את גופה אליי.
״איבדת את ההזדמנות האחרונה שלך״ אמרתי, נועץ מבטים בגופה ומרגיש איך אני מתעורר לחיים.
אבל יודע שחשוב מכך, זה יעיר אותה לחיים.
וכרגע כל מה שרציתי היה להעלים את העצב שעדיין שרר בעיניה.
הנמכתי את פניי והתחלתי לנשק את כל גופה, משאיר מאחור את העדינות ונותן לכוח לתפוס פיקוד.
איבדתי את הסבלנות, היא הטריפה אותי.
קרעתי במשיכה את התחתונים שלה והורדתי את פי דרומה בגופה, מחדיר את לשוני עמוק, טועם כל חלק, מתעלל בה ונהנה לשמוע את הקולות שהוציאה.
אחזתי בבטנה התחתונה, מנטרל את היכולת שלה לזוז.
המשכתי לטרוף אותה, מלקק, נושך, רוצה לגעת בכמה שיותר ומנסה להבין מה יש באישה הזאת שמצליח לשגע אותי כל כך.
היא גנחה בעדינות, נאנחת ומיבבת תחת מגעי, גופה מתפתל ומתקרב במהירות לשיא שלה.
החדרתי שני אצבעות לתוכה ישירות אל הנקודה ששיגעה אותה מבפנים, מוצץ את הנקודה הרגישה שלה באריכות ומחייך בפנים למשמע הצעקה שלה.
שניה לפני שהיא גמרה בתוך הפה שלי, ניתקתי ממנה מגע לגמרי, מונע ממנה את השיא וגורם לה לנהום.
חייכתי, רוכן שוב ומבלי לגעת בה, מצמיד את השפתיים שלי לשלה לנשיקה ארוכה.
היא פתחה את פיה, מנסה לגעת בשפתיים שלי יותר, להתקרב.
אך ללא הצלחה.
הדרך בה שכבתי על גופה נטרלה אותה.
אלה הושיטה את ידיה לחגורת מכנסיי, מנסה לפתוח אותם בדחיפות אבל עוד לפני שהספיקה, אחזתי בשתי ידיה והרמתי אותם מעל ראשה.
״אבל.. אתה לבוש״.
״את לא נוגעת״ אמרתי בטון רך, מרגיש את הכאבים מהצורך לחדור אליה הכי עמוק שאפשר.
״מריאנו״ היא נאנחה ואני התעלמתי, רכנתי והתחלתי לנשק את צווארה, משאיר סימנים בולטים ומרוצה מעצמי למשמע הקולות שהיא הוציאה.
״אני לא יכולה יותר״.
״עוד לא התחלתי איתך״ אמרתי והיא יבבה, מנסה להשתחרר מאחיזתי.
הורדתי ביד אחת את המכנס והבוקסר שלי, מכוון את עצמי ונכנס לתוכה באיטיות, עוצר כעבור שניה ומרכין את ראשי כדי שאוכל לנשק את פניה.
אלה נאנחה, עוצמת את עיניה בהנאה.
המשכתי לנשק אותה באיטיות, עובר על כל בסנטימטר בפנים שלה ורק שהייתה רגועה סופית, בטוחה שלא אעשה שום דבר מבהיל, חדרתי לתוכה באחת עד הסוף, גורם לנשימתה להיעתק.
״פאק״ היא מלמלה, נוהמת.
נכנסתי ויצאתי מתוכה בקצב רצחני, נוהם, שואג מההרגשה שלה סביבי.
פאק, לא רציתי לצאת מכאן.
״פאק.. מריאנו״ אלה נאנחה, ואני גייסתי את כל כוח הרצון שבי כדי לצאת ממנה, נוהם מהחיסרון שלה ומתחיל לשפשף את עצמי, עד שגמרתי.
״אתה לא רציני״ היא נהמה, עיניה דומעות.
״אמרתי לך משהו״.
״בגלל שאני לא מספרת לך משהו?״ היא שאל והשתחררה מאחיזתי, אוחזת בכתפיי ומתיישבת עליי, מחדירה אותי לתוכה ויורדת באיטיות מטריפה.
אחזתי במתניה, מכתיב את הקצב, מרגיש איך המתח שלה נבנה מסביבי שוב ומגביר את הקצב לאט.
נישקתי את צווארה, עובר לחזה שלה, מוצץ את הפטמה שלה ואז עובר לשניה.
״תזהר״ היא איימה כשהשיא שלה החל להבנות ואני גיכחתי, הופך אותה בשניה ומשכיב את גבה על המיטה, קובר את פניי בצווארה ונושך בחזקה, גורם לה לצעוק ובאותה השניה יוצא מתוכה ומתרחק.
היא יללה, ״אני שונאת אותך״.
ניגבתי את הדמעות מהלחיים שלה, מנשק את פניה ושואל שוב, ״מה התאריך?״
היא שתקה, וכרכה את ידיה סביב צווארי, מושכת אותי ומנשקת את שפתיי ארוכות.
הנחתי את איברי על שלה, מלטף אותה בעדינות, מטריף אותה ואותי ביחד.
נלחמתי בצורך להכנס אליה, להוביל אותה לשיא עד שהיא תצרח.
הרגשתי שאני צריך את זה יותר מאוויר לנשימה.
״אני לא אגיד לך״ היא מלמלה.
העברתי את ידיי בליטופים עדינים על גופה, מרגיש אותה רועדת, מצטמררת.
נישקתי את צווארה, ״מה התאריך?״, עברתי ללסת שלה, לשפתיה, לאפה.
נישקתי את עצמות הבריח שלה, יורד דרומה ושורט את עורה עם שיניי.
חדרתי לתוכה בעדינות ובאיטיות, נוהם אל תוך צווארה, נושך אותו שוב, מרוצה מהסימנים.
״כל הצוואר שלי.. סימנים בגללך״.
״אני מכור לריח שלך״ אמרתי, מנשק אותה שוב, יודע שלא רק לריח שלה אני מכור אבל שומר את המידע הזה לעצמי בשלב הזה.
פאק, מה האישה זאת עושה לי?
״מה התאריך?״ שאלתי אחרי שהיא יבבה.
היא שתקה, נושכת את שפתה התחתונה ולא מדברת.
יצאתי מתוכה באיטיות, וחדרתי לתוכה שוב במהירות, מחייך למשמע הצעקה שלה.
״אני לא.. לא אגיד לך״ היא אמרה אבל הרגשתי שההתנגדות שלה הולכת ונחלשת.
״אחרי הפעם לא יהיה עוד הזדמנות בשבילך לגמור״ אמרתי, יוצא מתוכה באיטיות ונכנס שוב במהירות.
״פאק״ היא צעקה, שורטת את גבי, את צווארי, משאירה סימנים משלה.
״מה התאריך אלה?״ שאלתי, מגביר את הקצב כי ידעתי בוודאות שלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן בתוכה.
אני צריך לראות אותה גומרת, ועכשיו.
הרמתי את ראשי מצווארה, אוחז בידיה מאחורי גבה וגורם לגופה להתקמר אליי, מביט בפניה היפות.
היא הפנתה מבט ישיר לעייני, ״תתרגל לעובדה שיש דברים שאתה לא אמור לדעת, קאפו״.
נהמתי, ואחרי כמה שניות הובלתי את שתינו לשיא, הפעם נותן לה לשחרר ומאריך את העונג שלה ככל האפשר, עד שהיא איבדה את הקול שלה.
כשנרגעתי, נישקתי את השפתיים שלה ארוכות, מוצץ את שפתה התחתונה אליי ויוצא מתוכה לאט, נשכב על המיטה ומושך אותה בין זרועותיי.
אם הייתי שומע לפני שנה שזה מה שאעשה באמצע יום עבודה ובמצב שאני נמצא בו, סביר מאוד להניח שהייתי צוחק.
לא לשבתי מעולם שזה יקרה, אבל הרגע הבנתי שלא חשבתי פעמיים ברגע שסאם אמרה לי שמשהו לא בסדר עם אלה, פשוט קמתי והלכתי.
״אין לזה תאריך מדויק״ אלה החלה לדבר לפתע, ממלמלת אל תוך צווארי, ״בדרך כלל זה מתחיל בתחילת מרץ ונגמר בסוף מאי״.
״בדרך כלל?״
״המבצע עצמו קרה בתחילת אפריל״ היא אמרה, ״אבל היו הרבה דברים לפני וכל שנה זה משהו אחר״.
״מה יהיה השנה?״
״אני לא יודעת, אני מפחדת לדעת ומשתדלת לא לחשוב על זה״ היא אמרה, ״אבל כמו שכבר שמת לב, יש תאריכים וימים מסוימים שמזכירים לי דברים, אלה לא דברים שאני שולטת בהם״.
נאנחתי, ״זה אומר שהתקופה כבר התחילה?״
היא נענעה בראשה לשלילה, ״השנה הייתי עסוקה מדי בחתונות של אנזו וריקו, היו לי נפילות מתחילת החודש אבל לא כמו שנה שעברה״.
״היה לך רק אחד, היום״.
היא שתקה כמה רגעים, וידעתי מה היא הולכת להגיד עוד לפני שהיא דיברה.
״היו לי עוד, אתה פשוט לא יודע מהם״ היא אמרה.
״אלה״.
״זה לא כמו שנה שעברה, אני בסדר, באמת, הנפילות האלה קטנות אבל אני עדיין לא מרגישה צורך לברוח״.
״מה זאת אומרת?״
״בדרך כלל אני מוצאת לעצמי תעסוקה כלשהי בזמן הזה, ובורחת מהכל ומכולם עד שהתקופה הזאת נגמרת ואני מרגישה שאני משתחררת מהעול הזה״ היא אמרה, ״השנה הצורך הזה עדיין לא הגיע״.
נישקתי את מצחה, מנסה להבין אבל לא מצליח.
על מה היא מדברת? איך זה נראה? למה?
לא ידעתי אם אני רוצה להבין למה היא מתכוונת, או שלא.
כעבור כמה דקות של שקט, היא התרוממה והשעינה את ידיה על חזי, ״אתה לא צריך לחזור לעבודה?״
הבטתי בשעון, הייתי כבר כמעט שעתיים מחוץ לעבודה והיו דברים דחופים יותר שהייתי צריך לסגור.
״את בסדר?״ שאלתי וליטפתי את פניה.
היא חייכה והנהנה, ״אני בסדר״.
״תאכלי משהו, בסדר?״
״אוקיי״ היא ענתה, ״תודה ש.. שהפסקת את ההתקף שלי״.
״הייתי צריך להגיב מוקדם יותר״.
״עשית מספיק״ היא אמרה.
התעלמתי ממנה ומשכתי את פניה לנשיקה, מתרומם ונכנס להתקלח בזריזות.
״תעדכני אותי אם יש משהו״ פקדתי שיצאתי, מתלבש בזריזות ומסמס לאנזו שיכנס בחזרה את כולם.
״בסדר״ היא אמרה, עדיין שוכבת על המיטה עירומה, רק הסדין מכסה חצי מגופה שקורא לי לחזור למיטה ולשים זין על הכל ועל כולם.
״פאק״ מלמלתי, רוכן ומנשק את כתפה, את גבה, עובר עם שפתיי על כל סנטימטר, מתקשה להרפות וללכת ממנה.
נשכתי בעדינות את כתפה וסובבתי את פניה, מנשק את שפתיה, מוצץ את שפתה התחתונה ומחדיר את לשוני לפיה, שואב דלק שידעתי שאצטרך עד השעות המאוחרות של הלילה.
אלה אחזה בפניי בידיה העדינות והעמיקה את הנשיקה, גורמת לזין שלי לעמוד מחדש כאילו לא היה בתוכה עד לפני חצי שעה.
״תעזבי אותי״ אמרתי ושחררתי ממני את ידיה.
היא צחקה, נותנת לי הצצה לכך שהעיניים שלה היו קצת פחות עצובות מקודם.
נישקתי את שפתיה נשיקה אחרונה ויצאתי מהחדר מהר, לפני שאתפתה להישאר איתה במיטה.
נכנסתי לחדר העבודה, מוצא שם את נאצ׳ו, אנזו וריקו.
״איפה כל השאר?״
״בדרך, אלה בסדר?״ ריקו שאל ואני הנהנתי, ״היה לה התקף חרדה״.
״היא הייתה נראית גרוע קודם מריאנו״.
״אני יודע״ אמרתי, ״היא בסדר עכשיו״.
הרמתי את הטלפון שלי, מנצל את הדקות האחרונות בהן היה שקט כדי להחזיר לרודריגז שיחה.
״מה איתה?״
״היא בסדר, תרגע״.
״מה היה לה?״
״התקף חרדה, אחד אלים מאוד״.
הוא נאנח, ״מה העיר את זה?״
״הטיסה״ אמרתי, ״לא דיברת איתה?״
״דיברתי, היא לא מספרת לי״.
״היא מפחדת״.
״אני חוזר למיאמי רק בעוד יומיים בערב, אספיק לראות אותכם כמה שעות לפני הטיסה״.
״מה המצב שם?״ שאלתי והעברתי את השיחה לרמקול כדי שגם נאצ׳ו ישמע.
״רגוע, נאצ׳ו יכול להישאר במיאמי עוד כמה ימים ברוגע, אין שום דבר משמעותי״.
״מה מצב החלוקה של הנשקים?״ נאצ׳ו שאל.
״עברה חלק״ רודריגז עדכן.
דלת חדר העבודה נפתחה, פבלו וסנטיאגו נכנסו ממנה, ומיד אחריהם נכנסו גם אלפונסו והומברטו.
״נחזור לעבודה?״ אלפונסו שאל.
התעלמתי מנימת הזלזול בקולו וניתקתי את השיחה.
״איפה היינו?״
״לפני זה, איפה היית לפני חודש כשכל זה קרה?״ נאצ׳ו שאל, ״איך דבר כזה הצליח לחמוק ממך?״
״הייתי בשיקאגו, נסעתי על מנת לסדר את היחסים ים אנטוני והתעכבתי שם יותר מהצפוי״ אלפונסו ענה בביטחון ולא מצמץ.
״והיחסים הסתדרו?״ שאלתי.
״הסתדרו״.
הטלפון של אנזו צלצל, הוא הביט בצג וסימן לריקו, ושניהם התרוממו ויצאו מחדר העבודה.
״כמה זמן היית בשיקאגו?״ שאלתי.
״אני בחקירה? או שהגעתי הנה כדי לעבוד?״ אלפונסו שאל בטון נמוך.
״שאלתי אותך שאלה, אם היית בחקירה לא היית כאן״ הבהרתי.
״במשך שלושה ימים״.
״איך עזבת את מקסיקו אם היא במצב נורא כמו שאתה מתאר?״ סנטיאגו שאל.
״השארתי הכל בידיו של הומברטו״ אלפונסו אמר, ״היה לי חשוב יותר לסדר את היחסים עם שיקאגו ולשמור על אחדות״.
״מה בדיוק סידרת עם אנטוני?״ נאצ׳ו שאל.
במשך כמעט חצי שעה, אלפונסו ענה ללא היסוס על כל אחת מהשאלות ששאלו אותו לגבי שיקאגו.
כל התשובות, ללא יוצא מן הכלל, תאמו את מה שאנטוני אמר שהוא יגיד.
אני רק שתקתי והקשבתי מהצד, מכניס שאלה פה ושם ומשתדל בעיקר לבחון אותו ואת הומברטו, מזהה סימנים רבים לשקרים שלהם.
אלפונסו חייך, ״אז איפה היינו לפני שדיברנו על שיקאגו?״
״היית באמצע להסביר למה אתה צריך סיוע של אנשים למקסיקו״ אמרתי ונשענתי לאחור, מנער בעדינות את כוסית הוויסקי שלי.
״נכון, את כל הסיבות שלי כבר הסברתי, אוסיף ואומר שלא הייתי מבקש אם זה לא היה דחוף״.
״כמו ששמעת ביומיים שאתה כאן, הרחובות במיאמי בוערים״ אמרתי לאחר שתיקה של כמה שניות בהם הראיתי לו שאני שוקל את הבקשה שלו.
״אני רואה, מיאמי לא שקטה וללא ספק מחכה לכם הרבה עבודה בקרוב״ הוא אמר ובעיניו היה ניצוץ של שעשוע, הבעת פניו שומרת סוד.
״הבעיות שלי לא נגמרות רק עם היפנים, אני צריך כל חייל בשטח״ אמרתי, ״אז לא, לא אוכל לסייע הפעם״.
״אתה יודע מה מעניין אותי?״ אלפונסו שאל, ״אם נאצ׳ו היה צריך עזרה האם התשובה הייתה זהה״.
חייכתי, ״לא, התשובה הייתה שונה״.
״מה לגביך?״ אלפונסו שאל את נאצ׳ו אחרי כמה שניות של מתח.
״אראה מה אני יכול לעשות״ הוא אמר, ״אולי אצליח לשוח לך עשרים איש״.
״זה גם יעזור״ הומברטו התערב הזמן שמבטו של אלפונסו עדיין היה נעוץ בעייני, ״מקסיקו היא כבר לא מה שהייתה פעם, המעשים שלנו פתחו הרבה חזיתות עם אויבים שלא ציפינו להם והמצב הסתבך״.
״השאלה היא מה אתה עושה שגורם להם להגיב בצורה כזאת״ נאצ׳ו אמר, ״מקסיקו הייתה שקטה עד לא מזמן״.
״לכל מלחמה עם המאפיה יש סיבה?״
״כמו שנאצ׳ו אמר, המצב היה שקט״ אמרתי, יודע ובטוח שאני לא מאמין לשום מילה שלו.
״הם רוצים את השטחים שלי, את הסחורה שלי״ אלפונסו אמר, ״המלחמה ביננו מעולם לא נגמרה״.
״חשבתי שחתמת על הסכם שלום עם הקרטל״.
״הבעיות שלי הן בעיקר עם היפנים, הקרטל בצד שלי״.
״מה הטענה של היפנים כלפיך?״ נאצ׳ו שאל.
״אני לא מסתפק בשטחים שלי״ אלפונסו אמר, ״אני רוצה ויכול להגדיל את הכוח שלי, אז למה להסתפק במועט?״
״זה בא על חשבון חפים מפשע״ סנטיאגו אמר.
״בעיה שלהם שהם בחרו לגור ולחיות במקום כזה״ הומברטו אמר, ״לכל אחד יש את זכות הבחירה שלו, מי שבוחר להיות בצד שלנו נשאר בחיים״.
״אנחנו לא הורגים חפים מפשע״ אמרתי, ״ואנחנו לא נגיד לאף אחד איפה לחיות״.
״אני ואתה לא באותה דעה, אני לא מסכים איתך וזאת לא הדרך שלי״ אלפונסו אמר.
״זאת המאפיה״ נאצ׳ו הדגיש.
״המאפיה״ הומברטו ענה בזלזול, ״פיתחה גישה סלחנית מדי״.
״סלחנית או לא, זה מה שהקאפו שלך החליט״ פבלו אמר, ״אין לך סיבה להרוג חפים מפשע אם הם לא עשו לך כלום״.
״כמה בתי עסק שרפת?״ נאצ׳ו שאל, ״אתה חושב שזה הדרך שמור על אנשים בצד שלך?״
״השיטה שלי שונה משלכם״ אלונסו אמר, ״אני לא מאמין בדרך השקטה שלכם, מקסיקו קטנה עליי, הגיע הזמן להתרחב״.
״לאן אתה חושב להתרחב בדיוק? כל מקסיקו סיטי שלך״ פבלו שאל.
״האיים״ אלפונסו אמר.
״האיים במקסיקו מלאים בתיירים, הדבר האחרון שאתה יכול לעשות זה לפתוח שם במלחמה״ פבלו אמר.
״אני יכול לעשות הכל״ אלפונסו אמר.
״האיים מכניסים את כל הכסף, סמים, נשק, הכל הולך שם״ הומברטו אמר, ״והשטח הזה כרגע בשליטת הקרטל המקסיקני״.
״וככה זה צריך להישאר״ אמרתי באיום, ״אל תפתח במלחמות מיותרות כי הן לא משפיעות רק עליך״.
״אתה מפחד ממלחמות מריאנו?״ אלפונסו אתגר אותי.
נשענתי לאחור ושתקתי, יודע שהוא יודע בעצמו את התשובה.
״אני לא מפחד ממלחמות״ אמרתי בטון מאיים, ״ולא משנה עם מי״.