The Doubt - ספק

Part 49

״אתה מריח טוב״ אמרתי בטון לא מבין.
״התקלחתי והחלפתי בגדים״.
״נ.. נשאר מהם משהו?״
הוא הביט בעייני וטון הקאפו האכזרי חזר לקולו, ״את יודעת מה עושים לבוגדים אלה, ואת יודעת איך מסיימים, אל תשאלי שאלות שאת לא רוצה לשמוע את התשובות עליהן״.
*********************

הגברתי את עצמת המוזיקה ברכב, מרפה מעט את גופי על הכיסא ולוחצת על הגז כשהרמזור התחלף חזרה לירוק.
לא נהגתי לבלות יותר מדי שעות על ההגה ביום יום שלי.
אבל היו ימים בלתי נמנעים.
ידעתי שמריאנו יהיה עמוס מאוד בימים הקרובים בעקבות כל מה שקרה לאחרונה, לכן החלטתי לנצל את היומיים האחרונים כדי לסגור את כל הפינות שממתינות לי מחוץ למשרד ולמחשב שלי.
ככה אוכל להתפנות לאריאל וליאור שאמורים לנחות הערב, ולאחר מכן להמשיך בעבודה.
היו הרבה הזמנות ציוד וריהוט שהייתי צריכה לעשות, דירות שאני צריכה ללכת לראות ופרוייקטים אחרונים לסגור.
רציתי לסיים את כל מה שנשאר לי לפני החתונות של ריקו ואנזו, כדי שברגע שאחזור למיאמי, אוכל לקחת על עצמי סל פרויקטים חדש שיספיק לי לכל התקופה הקרובה.
ניסיתי לצמצמם את הכל לשבוע שנשאר לי, וזה מה שהוביל לכך שהייתי עסוקה שלשום ואתמול מבוקר עד ערב, וכשהייתי מגיעה הביתה הייתי נשמטת באפיסת כוחות עד שבקושי הייתי שומעת את מריאנו נכנס לחדר השינה.
הביתה..
זאת לא הפעם הראשונה שאני משתמשת במילה הזאת כשאני מתכוונת לפנטהאוז.
עד לא מזמן ניסיתי להלחם במריאנו על העצמאות שלי ולהוכיח גם לו וגם לעצמי שלא התרגלתי אליו ושלישון בדירה שלי זה הדבר האמיתי.
אבל התבדיתי.
לישון עם מריאנו הפך הרגל, ולא משנה מה ניסיתי לעשות, לא הצלחתי לשנות אותו.
ולמען האמת גם לא רציתי.
הסתכלתי במראה, ושוב אותו רכב שחור הופיע בשדה הראייה שלי, מתקרב הפעם עוד קצת.
הרמתי מעט, וכיווצתי את גבותיי כשאותו רכב האיץ גם הוא.
ניסיתי לזהות את הנהג אך ללא הצלחה, הם עדין עדיין רחוקים מכדי שאוכל לראות פרצוף ברור.
החזרתי מבטי אל הכביש ובהחלטה של רגע פניתי ימינה, מרגישה איך פעימות ליבי מואצות כשהרכב פנה אחריי והוכיח סופית את החשדות שלי.
״לחייג למריאנו״ פקדתי על הדיבורית ברכב וניסיתי להרגיע את הנשימות שלי, פונה שמאלה לדרך ראשית ולוחצת חזק יותר על הגז, מזגזגת בין נתיבים בנסיון לברוח מהרכב שעכשיו לא היה לי ספק שעוקב אחריי.
״אלה?״
״מריאנו״.
״מה קורה?״ הוא שאל בדחיפות כשזיהה את הלחץ בקולי.
״אני חושבת שעוקבים אחריי״ אמרתי, מרגישה את הלחץ תופס פיקוד, ״לא.. אני בטוחה״.
״איפה את?״
״עברתי עכשיו את המרכז המסחרי לכיוון הגשר״ אמרתי והוא קילל חרישית ״כמה הם קרובים אלייך?״
הבטתי במראה האחורית ונשכתי את שפתיי בפחד כשראיתי שהרכב מתקרב אליי, ונחרדתי לראות שעוד רכב נוסף הצטרף אליו.
״קרוב מאוד, הם שניים מריאנו״.
״קראחו!״ הוא מלמל ״אני בדרך אלייך, תנסי להתחמק מהם ואל תנת-״, רעש נוראי של זכוכית מתנפצת קטע אותו.
עצרתי את נשימתי כשהרגשתי את הכאבים בגבי ובזרועי.
הבנתי שזה השמשה האחורית שלי ונרעדתי בהבנה שעכשיו אני חשופה יותר.
שחררתי את חגורת הבטיחות שלי והאצתי את המהירות אף יותר, בטוחה שאני עוברת על כמה חוקים ומנסה בכל כוחי לא להתנגש באף רכב.
תוך שניה נשמע רעש של מנוע, ״אלה?״
״אני בסדר״ אמרתי, מנסה להתעלם מקולות הירי ולהמשיך בנסיעה מבלי להסתכל לאחור.
פניתי שמאלה, ואז שוב שמאלה ואז ימינה, מנסה לשווא להתחמק משני הרכבים שהחלו להתקרב אליי יותר ויותר, ונושכת את שפתיי כשהרגשתי ושמעתי את הקליעים נתקעים ברכב שלי.
היישרתי מבט אל הכביש והאצתי אף יותר את המהירות, מתרכזת ככל יכולתי ומנסה להרגיע את הלחץ בעזרת נשימות עמוקות.
זאת לא פעם ראשונה שעוקבים אחריי, אבל זאת כן פעם ראשונה שאני לבד במצב הזה.
זכרתי איך מריאנו וריקו התנהגו בעבר כשזה קרה, וניסיתי לעשות כמוהם ולשמור על קור רוח.
יריה נוספת נשמע ולפתע הרגשתי כאב חד בכתפי כשהרגשתי את הכדור קורע את עורי וחודר אליו.
נשכתי את שפתיי בחזקה, מרגישה את הטעם של הדם ומנה בכל כולי לא לצרוח, ״פאק״.
ידעתי שמריאנו על הקו ולא רציתי להלחיץ אותו ואת עצמי לפני שהוא יגיע אליי.
פניתי שוב ימינה והאצתי עוד יותר כשעליתי על הגשר של מיאמי, עוקפת רכבים ומנסה למנוע מהדמעות שלי לרדת.
״אלה?״
״אני בסדר״.
״אני מתקרב אלייך״ שמעתי בקושי את מריאנו מבעד לכל רעד היריות והזכוכיות המתנפצות.
ידעתי שהרכב הזה עם זכוכיות חסינות, מה שמוכיח את זה שהיורים לא היו חובבנים וידעו בדיוק באיזה נשק להשתמש.
היריות התקרבו ואחד מהרכבים הגיע כמעט אליי, הורדתי את ראשי בדיוק בשניה שהוא ירה אל החלון לצידי וניפץ אותו, גורם לעוד רסיסים לעוף כל גופי.
הגברתי מהירות וביצעתי סיבוב פרסה חד כמו שסבא שלי לימד אותי בעבר, מחזיקה חזק ומקווה לא להתהפך.
״אלה?״ קולו של סבא שלי נשמע מהקו לפתע אך לא יכולתי לענות לו, הייתי מרוכזת מדי והכאב בכתפי הקשה עליי לנשום.
״תמשיכי לנסוע אלה, הם כבר אצלך״ סבא שלי אמר ואני עשיתי כדבריו ולחצתי על הגז, מתחילה להתייאש למראה שני הרכבים שעדיין היו מאחוריי.
לא ידעתי איך הם יודעים איפה אני, אבל לא חשבתי על לשאול עכשיו.
לפתע רעש היריות התגבר, והייתי בטוחה שעוד רכבים באו בעקבותיי, ידעתי שככל הנראה לא אצא מכאן בחיים.
״מריאנו!״ צעקתי ״יש עוד״.
״זה אנחנו״ מריאנו אמר בטון רגוע, והבנתי שרעש היריות הנוספות ששמעתי הגיעו מהם.
הרמתי מבטי אל המראה והרשיתי לעצמי להרגע במעט כשראיתי את הרכבים של מריאנו ואנזו, מחזירים ביריות משלהם לעבר הרכבים שעכשיו מסתבר שככל הנראה היו שייכים ליפנים.
ברגע שראיתי את הרכב שלו, ידעתי שאני בטוחה, ששום דבר לא יקרה לי.
הרשיתי לעצמי להאט מעט ושחררתי את היד הפצועה מההגה, מנסה להרפות אותה ומרגישה את הכאבים מתגברים.
אם לא אעצור בקרוב ואטפל בה, אאבד את היד.
״אל תאטי! תמשיכי לנסוע לפנטהאוז, אני אחרייך״ מריאנו אמר ברוגע, ואני עשיתי כדבריו והאצתי את המהירות, מבצעת את הפניות האחרונות ונכנסת לחניון של הפנטהאוז במהירות, עוצרת את הרכב באמצע החניון ונושמת עמוק, שומטת את ראשי לאחור ונותנת לדמעות לזלוג.
חריקת בלמים נשמעה לצידי ואחרי שניה הדלת שלי נפתחה ברעש ומריאנו הופיע לצידי, מושך אותי מהרכב ומחבק אותי חזק.
נאנקתי בצעקה, גורמת לו לשחרר אותי ולראשונה להביט על כולי.
הוא פער את מבטו בפחד כשראה את היד שלי ונהם בזעם ״למה שיקרת לי?״
״זה לא הזמן מריאנו, היא צריכה טיפול״ אנזו אמר כשהגיע לצידנו לפתע, ״אזעיק עכשיו את הרופא״.
מריאנו סגר את הדלת של הרכב וסימן לאנזו לפני שלקח אותי אל המעלית בזריזות, מקיש את קוד הפנטהאוז בפאנל ומצמיד אותי אליו, מתעלם מהדם שלי שלא הפסיק לזרום.
הוא אחז בצידי פניי בידיו הגדולות והרים את מבטי אליו, מרסק את שפתיו על שפתיי ומעביר לי את כל הפחד שלו.
דלתות המעלית נפתחו ושתינו יצאנו מתוכה, צועדים לעבר חדר המגורים.
סבא שלי ודון אלחו יצאו מחדר העבודה, וסבא שלי מיהר לעברי בבהלה, מתיישב לצידי על הספה ומביט בפניי בדאגה אבל יודע טוב יותר מלהגיד משהו עכשיו.
״תבדוק איפה הרופא״ מריאנו פקד על סבא שלי והביא את תיק העזרה ראשונה לפני שקרע את החולצה שלי, לוקח מידו של אבא שלו את בקבוק הוויסקי ולוגם ממנו, מעביר לי אותו ומתחיל לחטא את הפצע.
״פאק״ מלמלתי והרגשתי את הדמעות מתגברות.
אחזתי בבד חולצתי של מריאנו ואגרפתי בחזקה את ידי, מנסה לאחוז במשהו.
הכאב היה בלתי נסבל, הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום ושהראש שלי מסתחרר.
לקחתי לגימה גדולה מהוויסקי, בתקווה שהשריפה בגרוני תעביר את הכאב מהיד שלי.
״נפצעת גם ביד ובגב מהרסיסים אבל הכדור בפנים, אני חייב להוציא אותו לפני הכל״ מריאנו אמר ברכות ואני נשכתי את שפתיי והנהנתי, מניחה את ראשי על כתפו של סבא שלי ומתכוננת לכאב.
מריאנו חפר בעורי עד שמצא את הכדור, מוציא אותו וגורם לי לפלוט צעקות, הכאב היה בלתי נסבל והראש שלי החל להסתחרר.
״אני מצטער יפה שלי״ מריאנו אמר והחל לנקות את הפצע ולחבוש אותו, והכאב רק התגבר מרגע לרגע.
״אני צריך שתשכבי על הבטן, את מסוגלת?״ מריאנו ששאל כשסיים עם ידי, וניגב את הדמעות מפניי, לוקח מידי את בקבוק הוויסקי ומעביר אותו לאנזו.
הנהנתי, ובעזרתו נשכבתי על הספה בזהירות, נוהמת מהכאב שהתלווה לכל תזוזה ומחביאה את פניי בכרית.
מריאנו התיישב לצידי, ועבר לנקות ולטפל בגב שלי ובשאר המקומות שבהם נפצעתי מרסיסים.
״זהו״ הוא אמר כשסיים, עוזר לי לקום בעדינות מהספה ומביט בעייני, מנגב את הדמעות מהלחיים שלי.
״את בסדר?״ הוא שאל כשניגש שוב את הדמעות שלי, ואני הנהנתי.
״איבדתי כמה שנים מהחיים״ הוא אמר ונשף בהקלה, מצמיד את שפתיו למצח שלי ומנשק ברגש שלא ידעתי שהוא מסוגל אליו.
״פחדתי כל כך״ מלמלתי רק לאוזנו והוא חיבק אותי, מתעלם מכולם ולוחש ״אני יודע, אבל התנהגת בקור רוח והצלחת להתחמק מהם״.
״לא הצלחתי, הגעת בזמן״.
״היית מצליחה גם אם לא הייתי מגיע״ הוא ענה בביטחון.
הנחתי את ראשי על כתפו, מנסה להרגע מהכאבים ביידי אך לא מצליחה, הדמעות לא הפסיקו לרדת והרגשתי את הכאב בכל חלק בגוף שלי.
״איך זה קרה?״ סבא שלי שאל בתקיפות.
״אלה היו היפנים?״ דון אלחו שאל ואנזו נד בראשו לשלילה, ״ככה חשבנו, אבל לא״.
״מה זאת אומרת?״ סבא שלי שאל.
״הם לא היו יפנים, וזה לא היה הרכבים שלהם״ אנזו אמר, ״אני עובד על זה, בקרוב יהיו לי תשובות״.
״תזדרז אנזו״ מריאנו פקד.
״קחי קטנה״ אנזו אמר והושיט את ידו עם שני כדורים, ״משככי כאבים״.
בלעתי אותם בעזרת כוס המים שהגיש לי, יודעת שהם חזקים מאוד אבל בכל זאת מחליטה להגזים בכמות בשביל שהכאב ירגע ולו במעט.
ועוד לפני שהספקתי לנשום שוב החזרתי את ראשי אל חזהו של מריאנו.
״את בסדר ילדה?״ סבא שלי שאל והרים את פניי כדי שאביט בו.
הנהנתי, מתמסרת לחיבוק שלו ומרגישה בפעם השניה היום שהגעתי הביתה, מרגישה בטוחה.
״מצטערת.. על הרכב״.
״אני לא רוצה לשמוע אלה״ הוא ענה ״העיקר שאת בסדר״.
״היא עדיין צריכה את הרופא?״ דון אלחו שאל ומריאנו נד בראשו לשלילה, ״אגיד לו לבוא מחר בבוקר״.
הוא הביט בפניי ואחז בידי, ״בואי, את צריכה לנוח״.
״אנזו, רודריגז.. תבדקו מי אלה היו היורים ולמה הם ירו עליה״ מריאנו פקד והפנה מבטו לפבלו ״תבקש ממתאו שיעיף את הרכב ותצטרף אליהם, תפעיל את כל הקשרים שלך, אני רוצה תשובות היום״.
״קיבלתי בוס״.
״אל תספר לליאור ולאריאל״ ביקשתי מסבא שלי והוא הנהן, ״אל תדאגי״.
״אבדוק עם איש הקשר שלי במשטרה, אבקש גישה למצלמות האבטחה ברחובות ונראה מה אפשר להשיג מהם״ אבא של מריאנו אמר.
מריאנו הנהן ואחז ביידי, עוזר לי לעלות בעדינות למעלה ונכנס אל חדר השינה.
״כואב לך?״
״פחות״ מלמלתי וכיווצתי את פניי כשהוא החל להפשיט אותי בעדינות שלא אופיינית לו.
מריאנו הכניס אותי בעדינות למקלחת ונכנס אחריי, עם בוקסר לגופו, והחל לסבן את גופי בעדינות מבלי לגעת ביד יותר ממה שצריך, ולחפוף את שיערי.
״איך אפגוש ככה את ליאור ואריאל?״ שאלתי חצי אותו וחצי את עצמי.
״מתי הם נוחתים?״ הוא שאל ואחז במתניי, מקרב אותי אל בין רגליו.
״עוד כמה שעות״.
״תשני קצת, עד אז את תרגישי טוב יותר״ הוא אמר ונישק את מצחי.
הנחתי את ידיי על חזהו הרחב, מתמכרת לתחושה הזאת של הביטחון בין זרועותיו, מתמכרת לשפתיים שלו על העור שלי.
מתמכרת אליו.
אני מכורה למריאנו ולצערי, אני לא בטוחה שאוכל להגמל אי פעם.
מריאנו הוביל אותי אל המיטה וניגש להביא לי תחתונים ואת אחת החולצות שלו, עוזר לי להתלבש בזהירות מבלי להזיז את היד שלי.
״אני מצטער קטנה״ הוא אמר כשראה שאני מתכווצת.
נשכבתי לאחור במיטה והוא התיישב לידי, רוכן כדי לנשק את פניי לפני שהתרומם, התלבש, ויצא מהחדר.
משככי הכאבים החלו להשפיע, ויחד עם צניחת האדרנלין, הרגשתי איך העייפות משתלטת על גופי ונרדמתי.