The Doubt - ספק

Part 70

הבחורה הזאת עשתה את הבלתי אפשרי וגרמה לי לאהוב.
היא נכנסה ללב שלי והפכה אותו לשלה.
הרכנתי את ראשי, מקרב את השפתיים שלי עד שכמעט נגעו בשלה ואומר בקול יציב, ״שאת החולשה שלי״.
״אתה משקר״ היא אמרה, נשימותיה כבדות ולא יציבות.
״את קוראת לי שקרן?״
״אין לך חולשות״.
״בדיוק בגלל ראית אותם המומים״ אמרתי, ״עד עכשיו לא היה לי חולשות, ועכשיו יש לי אחת״.
״אחת?״
״אחת, את אלה״.
היא פתחה את עיניה והביטה בי בדיוק כשאמרתי בטון שלא משתמע לשני פנים, ״את החולשה היחידה שלי, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות״.
****************************

אלה
הבוקר מזמן עלה.
לדעתי, הצהריים כבר הגיע.
לא יודעת, לא בדקתי בשעון.
התעוררתי יחד עם מריאנו ב3 וחצי לפנות בוקר, וכשהוא הלך לעבוד, לא הצלחתי לחזור לישון.
ניסיתי כמעט שעה עד שהתייאשתי וקמתי מהמיטה.
התקלחתי ולקחתי את המחשב שלי בכוונה להכנס לחדר העבודה ולעבוד משם.
אבל כשראיתי את הרצינות של הבנים, ואת כמות האנשים שהייתה שם, וכששמעתי על מה הם מדברים, העדפתי לא לדעת וברחתי לעבוד מהמרפסת.
מאז אני כאן.
ואין לי מושג כמה שעות עברו.
נאנחתי, מסיימת לעצב את חדר המגורים באחד מהפנטהאוזים שעבדתי עליהם, ומניחה את המחשב בצד.
הגיע הזמן לקפה מספר 2 להיום.
העפתי מבט בשעון וראיתי שהשעה כבר 12 בצהריים.
כמו שחשבתי.
בשניה שעברתי את הסף ונכנסתי אל הבית, דלתות המעלית נפתחו והגברים נכנסו מתוכן אל חדר המגורים, בגדיהם מלוכלכים מדם ועונים ורודות.
בלב דופק חיפשתי פציעות, משהו, איזה שהם צליעות, אלונקה.
לא מצאתי כלום.
ואז הבנתי שזאת הייתה ההבעה על הפנים שלהם שלא נתנה לי מנוח.
משהו קרה, ידעתי זאת בוודאות, ראיתי את הבעות הפנים האלה הרבה יותר מדי פעמים משרציתי, חלק מהם גם על פניי שלי.
מבטי התמקד במריאנו, בגדיו היו מלוכלכים אבל הייתי מוכנה להתערב שהדם לא שלו, לפחות הרוב.
הוא היה נראה בסדר... פיזית.
העברתי מבטי לריקו, ואז לאנזו ונאצ׳ו וסנטיאגו שהגיעו באמצע הלילה, כולם היו נראים בסדר באופן יחסי, גם פבלו.
״מה קרה?״ סאם שאלה בפחד והתרוממה, אוחזת בפניו של נאצ׳ו ומביטה בעיניו, מוכיחה לי שההרגשה שלה זהה לשלי ושלא טעיתי.
״מריאנו״ נאצ׳ו אמר בכאב והחווה בראשו לעבר חדר העבודה, אוחז בידיה של סאם ומוריד אותן מפניו, מנשק אותה על שפתיה והולך מבלי לומר מילה.
מריאנו הביט בעייני לכמה רגעים, ואני הבטתי בו כדי להבהיר לו שאני כאן אם הוא צריך.
אבל הוא לא היה.
לבסוף הוא ניתק את קשר העין ביננו וצעד יחד עם הגברים אל חדר העבודה.
לא נגעתי בו, ידעתי שכרגע זה יהיה כמו לגעת באש בוערת.
כרגע מריאנו לא צריך ממני שום דבר.
הוא גם לא ירצה לקבל.
״משהו קרה״ לוסיה מלמלה וסאם הנהנה, מבטה עדיין מרוכז בדלת חדר העבודה.
השקט הפחיד אותי.
שקט אף פעם לא סימן טוב שהוא מגיע אחרי דברים כאלה, ועוד יותר כשהוא מופיע אצל הגברים של המאפייה.
התיישבנו בחזרה על הספות, אבל אני לא נרגעתי.
הלב שלי דפק מהר והרגשת הפחד התגברה עוד ממה שהייתה קודם.
אמנם הגברים החשובים לי נשארו בחיים, אבל אני לא יודעת מה קרה שהם לא מספרים.
אני לא יודעת כמה מתו.
אני לא יודעת מי מת.
והייתה לי הרגשה שזה משהו יותר גרוע ממוות.
כמה דקות חלפו לפני שנשמעו צעקות מתוך חדר העבודה.
צעקות שלא נפסקו במשך יחסית הרבה זמן.
סאם ואני הבזקנו מבטים מהירים אחת לשניה כשבשקט לא הגיע, והתרוממנו בדיוק שהדלת נפתחה ונאצ׳ו יצא ממנה, מבטו זועם ושבור.
״היי, מה קורה איתכם?״ סאם שאלה ונעמדה לפניו, מחזיקה בפניו.
״הוא התחרפן״ הוא אמר בזעם ושחרר ממנו את ידיה, צועד למעלית מבלי לומר מילה.
מריאנו יצא אחריו, מתעלם מכולם ועולה למעלה.
״אל״ סאם אמרה כשבאתי לעלות אחריו, ״מריאנו תמיד צריך שקט אחרי מבצעים גדולים״.
הציקה לי העובדה שהיא מכירה אותו טוב יותר ממני אבל בעצם, למה חשבתי שלא?
״אתן לו אותו, אני רק רוצה לראות שהוא בסדר״ אמרתי ועליתי אחריו, מתעלמת מכל השאר שיצאו מחדר העבודה.
הייתה לי הרגשה שהיא טועה.
נכנסתי אל חדר השינה, וישירות אל המקלחת בעקבות רעש המים שזרמו.
מריאנו עמד שם, בפנים, והמתח כשלעצמו הורגש בחדר.
הבטתי בגופו הגדול בתוך המקלחון, גבו היה מופנה אליי ומצחו צמוד לאריחים, ידיו מאוגרפות והמים זורמים עליו מבלי שהוא עושה שום דבר.
המים על רצפת המקלחת היו מלוכלכים ומהולים בדם, וכל סנטימטר שהתנקה מגופו גרם לי להבין כמה קשה הם עבדו הלילה.
״אל תעמדי כאן ככה, אם יש לך משהו להגיד תגידי אותו״ הוא אמר בטון מנוכר ואכזרי והבהיל אותי.
זה לא היה הטון הרגיל של מריאנו, זה לא היה הוא.
משהו קרה, וכל שניה שחלפה רק הרעידה את גופי יותר.
״א.. את.. אתה בסדר?״
יופי אלה, מכל השאלות בעולם, חשבת על השאלה הכי מטומטמת שאפשר.
״לא״.
״נפצעת?״ שאלתי והתקרבתי עוד צעד, הרעד ברגליי מתגבר.
״לא״.
פתחתי את דלת המקלחון והבטתי בגבו, מחפשת פציעות בעייני ולא מוצאת כלום.
״מה קרה?״
הוא הסתובב, והמבט שהיה בעיניו הפחיד אותי עד כדי כך שרציתי להקשיב לסאם ולהסתובב אחורה.
אולי אפילו לישון בחדר המגורים היום.
הוא הסתכל עליי, כאילו מתלבט מה להגיד.
״איבדנו את דייגו״.
פערתי את עייני בהלם.
רציתי לנחם אותו ולהגיד משהו שאני יודעת שיעזור, אבל לא הייתי מסוגלת.
ואולי לא הייתי מסוגלת כי ידעתי ששום דבר באמת לא יעזור.
הייתה לי הרגשה שזה לא הכל.
הייתה לי הרגשה שזה, עם כמה שזה גרוע, לא היה מה שגרם לגברים לריב קודם.
שזה לא מה שגרם להבעות הפנים שלהם.
שזה לא מה שגרם למריאנו להיות... ככה.
משהו קרה במבצע הזה, ולא ידעתי מה.
״אני מצטערת״ אמרתי, בלי לדעת למה מהדברים אני מכוונת.
״אני יודע״ הוא אמר והמשיך להתקלח, מתעלם ממני.
סאם צדקה, מריאנו צריך את השקט שלו.
אבל מצד שני, אף אחד לא צריך להיות לבד ברגעים כאלה.
הרגשתי שרגלי רועדות בעת שהורדתי את החולצה שלי, מתפשטת לאט ונכנסת מאחוריו במקלחת, מניחה את ידיי על גבו בעדינות ומקווה בכל ליבי שהוא לא ידחה אותי.
פאק.
גופו היה מתוח, גבו היה חד והרגשתי שלמשוך את היד עכשיו יהיה הדבר הנכון.
אבל לא זזתי.
״לא חכם אלה״ הוא אמר בטון נמוך והסיט את ראשו הצידה, לא זז, לא מסתובב.
התעלמתי למרות הפחד שהתמקם בבטני, וחיבקתי אותו מאחור, מצמידה נשיקות רכות על גבו ועל כתפו.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, מריאנו הסתובב והצמיד אותי לקיר בחבטה, אוחז במתניי ומרים אותי, כורך את רגליי סביבו.
״הזהרתי אותך״.
״שמעתי״ אמרתי והורדתי את פניי, מנשקת את שפתיו עמוקות ואוחזת בצידי פניו.
הוא נישק אותי בחזרה.
״יש לך הזדמנות אחרונה לברוח, אם אמשיך לא אעצור״.
״אל תעצור״.
״אני אפגע בך״ הוא אמר, קולו טעון.
יש לי רק חולשה אחת.
את.
״אתה לא יכול לפגוע בי״.
מריאנו נהם אל פי, ונצמד אליי אף יותר, מעמיק את הנשיקה ונושך אותי, פוצע את שפתיי.
״אני לא יכול להיות עדין״ הוא הזהיר, טון קולו התרכך מעט.
״לא ביקשתי ממך להיות עדין״ אמרתי ונשכתי את שפתו התחתונה לאט, ״תהיה אתה״.
״אני אפגע בך״ הוא הזהיר שוב.
אשקר אם אגיד שלא פחדתי.
מריאנו גבר מאיים, וכשהוא במצב כזה הוא הכי מסוכן שיש, וידעתי שיש סיכוי גבוה שהוא באמת יפגע בי.
אבל רציתי להוכיח לו שיש כאן מישהו בשבילו ושהוא לא צריך להתמודד לבד כמו כל הזמן.
גם החזקים ביותר צריכים מקום לפרוק.
״אתה לא״.
מריאנו נהם אל פי והעמיק אפילו יותר את הנשיקה, מפשק את רגליי עוד קצת ובלי הכנה מוקדמת חודר לתוכי, מאגרף את ידו ומכה בקיר.
הוא הטיח את גבי על האריחים ונצמד אליי, מחזיק אותי בעזרת מתניו באחיזה חזקה, שהראתה לי כמה כוח יש לגבר הזה בגוף.
צעקתי, והרמתי את ראשי מעלה בנסיון למצוא מקור שאוכל לנשום דרכו.
מריאנו אחז בסנטרי, מחזיק את ראשי למעלה ומנצל את הזמן לנשק ולנשוך את צווארי, ולחדור לתוכי בקצב מטורף, כמעט באלימות.
הוא שרף את גופי.
הידיים שלו, הגוף שלו, השפתיים שלו, כל דבר בו כמעט הרג אותי לבד.
אחזתי בפניו, מצמידה את שפתיי לשלו, גונחת אל תוך פיו.
נשכתי את שפתיי, מנסה בכל כוחי להסתיר שכואב לי קצת למרות שידעתי שזאת הולכת להיות אחת מהאוגרזמות הכי טובות שהיו לי בחיים.
ידעתי שהוא לא רואה בעיניים, שהוא לא חושב על הסקס בכלל, אלה רק על מה שכואב לו.
אבל זה לא מנע מהאורגזמה שלי להתפרץ בחזקה, גורמת לי לצעוק, לנשוך את כתפו הרחבה.
ראיתי שחור, הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
מריאנו נשך את כתפי, הרים את ידו וצבט את הפטמה שלי לפני שהגביר את הקצב בתוכי, מתפוצץ גם הוא אחרי כמה שניות ומרסק את שפתיו על שלי, לוקח את מעט האוויר שהיה לי.
״אל תעשי את זה יותר״ מריאנו אמר בטון רגוע יותר לאחר שנרגע מהאורגזמה והוריד אותי לעמוד על הרצפה.
הידקתי את אחיזתי על גופו, כי הרגשתי שזה הדבר היחיד שמחזיק את גופי הרועד.
הגב שלי פעם וירכיי רעדו, וידעתי שמאוחר יותר אראה שם סימנים.
״אתה רגוע יותר״ אמרתי במלחמה לנשום, פניי עדיין קבורות בשקע צווארו וידיי סביב כתפיו.
״אני יכול לפגוע בך אלה״ הוא אמר, ידיו אוחזות בגבי, מצמידות אותי אליו.
״אבל לא פגעת״ אמרתי והרמתי את פניי כדי שאוכל להביט בפניו.
הן היו מיוסרות, וכמעט הכאיבו לי פיזית.
״הכאבתי לך״ הוא אמר, מביט בי במבט שלא משאיר לי מקום אפילו לנסות לשקר.
״אני בסדר״ אמרתי, מתרוממת על קצות אצבעותיי ומנשקת בעדינות את שפתיו, מוכיחה לו במעשים שאני באמת בסדר כדי שיאמין לזה, אם לא למילים שלי.
מריאנו נישק אותי בחזרה, מלטף את שפתיי בלשונו, עושה אהבה עם שפתיי ומנסה לפצות אותי.
הוא אחז במתניי, הצמיד אותי אליו, מחמם את גופי בחום גופו.
״אתה בסדר?״ שאלתי אותו, מביטה בעיניו ומחפשת אמת.
בעיניו היה.. משהו.
משהו שלא הצלחתי להבין, שלא ראיתי מעולם.
הוא הסתכל עליי כאילו.. הייתי מרכז עולמו.
״לא״ הוא אמר, קולו מוכיח את מה שידעתי.
למרות שהיה יציב ובטוח, הוא לא היה הוא.
גם החזקים נשברים.
מריאנו אחז בידי, מוציא מגבות מהמתקן וכורך אחת מהן סביבי, ואז כורך סביבו אחת נוספת מבלי לטרוח לנגב את שאר הגוף.
הוא יצא מחדר האמבטיה חזרה אל חדר השינה, בודק כמה דברים בטלפון שלו ואז נשכב על המיטה.
״בואי הנה״.
״אני צריכה להתלבש״.
״אלה, בואי״ הוא אמר, לא דורש, מוכיח לי שגם הוא אנושי וצריך אותי.
נשכבתי על המיטה, והוא משך אותי אליו.
השענתי את ראשי על החזה שלו, מקשיבה לפעימות ליבו המהירות ומלטפת את הבטן שלו עם ציפורניי.
״אתה רוצה שאלך?״
פחדתי לנשום, פחדתי שהוא ירצה את השקט שלו בחזרה ויחליט שהוא רוצה שאלך, פחדתי שהוא ינסה להתמודד לבד.
״לא״.
הרמתי את ראשי באיטיות, פוגשת בעיניו החומות, שלפתע היו העיניים הכי יפות שראיתי בחיים שלי.
״אני אוהבת אותך״.