The Doubt - ספק

Part 63

חברות שלי!!
קודם כל ולפני הפרק בכלל - אני רוצה להסביר משהו קטן.
אתן צודקות! הבטחתי פרק בשבוע הספר והוא באמת היה אמור לעלות, אבל איכשהו (אין לי מושג איך) הוא נמחק.
כן.
נמחק ללא אפשרות שחזור.
והוא יצא פרק מושלם.
אז העיכוב נובע מכך שבעצם ניסיתי לשחזר אותו (מקווה שיצא לי טוב).

בנוסף, זאת גם הסיבה שלא עניתי לכן כמו תמיד על התגובות וההודעות שלכן בפרטי.
ומי כמוכן יודעות שאני תמיד! משתדלת לענות לכולם.
אבל העדפתי לרכז את כל הזמן הפנוי שיש לי (ואין לי. בכלל) בפרק עצמו.
וכפיצוי - זה פרק שבמקור אמור להיות 2 פרקים, הוא ארוך.
נחשב מרתון, לא?

אז מקווה שאתן עדיין אוהבות אותי (יותר מריקו), ואת הסיפור שלי.
ותודה לכולם!! על התגובות, ההודעות, הדאגה שלכן כל הזמן.
אתן כבר לא רק הקוראות שלי, אתן חברות שלי.
וחברות - באופן רשמי - חזרתי!🖤

הגיע הזמן שנכיר ונבין את אלה ואת העבר שלה קצת יותר, לא?

————————————

אביב התיישב בקצב השולחן, ואני התיישבתי על הכיסא שחיים החווה בידו, והוא התיישב לצידי.
חיברתי את ידי, מרגישה איך הן מתחילות לרעוד מעט מהלחץ בו הייתי שרויה.
החוקר במדים שישב באמצע השולחן דפדף בקלסר שאחז, ואז הרים אליי את מבטו, ״מה שלומך אלה?״
***********************
״תני לי להבין שוב-״
״את מגזימה עפרה״ אביב התפרץ, ״היא הסבירה וחזרה על אותו היום שוב ושוב, גם טיפש היה מבין, אלה לא אשמה, שום פעולה שאלה עשתה לא הובילה לפיצוץ, תעברי הלאה״ הוא נבח.
הידקתי את אחיזת אצבעותיי ונאנחתי, ״אביב, זה בסדר, שתשאל מה שהיא רוצה״.
עפרה נאנחה, ״אני אשאל פעם אחרונה, לך לא היה גישה לכפתור ההפעלה, נכון?״
״הייתה לי גישה, זה לא היה במסגרת הפעולות שהייתי צריכה לעשות״ הסברתי בפעם השביעית, ״האחריות התחלקה ביננו״.
״אז ליאל הייתה אחראית״.
״כן״.
״ספרי לי את שרשרת האירועים מההתחלה״.
״כבר סיפרתי״ אמרתי, ״התשובה שלי לא תשתנה״.
״הלאה עפרה״ חיים אמר, לסתו חשוקה ובפניו הבעת זעם.
״מה היה טיב השליטה שלך בחפ״ק במהלך כל המבצע?״
״מלאה״ אמרתי, ״היה לי חשוב לשלוט ולדעת הכל בכל רגע נתון״.
״ידעת שמה שקרה עומד לקרות?״
הבטתי בה, לא מאמינה למה שהיא הרגע שאלה.
יכולתי להישבע שהשאלה הזאת, לא במסגרת הפרוטוקול שלה.
״את באמת חושבת שידעתי מה הולך לקרות אבל לא עשיתי שום דבר כדי למנוע את זה? או לפחות להזהיר את החברים שלי?״
״אני-״
״סיימנו?״ חיים שאל והיא הביטה בדפים שמולה, מסתגלת על החוקר השני שהיה עסוק בלנעוץ בי מבטים לאורך כל התחקור.
עפרה נאנחה, ״יש לי עוד כמה שאלות״.
״נו?״
״כמה שניות בדיוק ארך הפיצוץ?״
״מאיפה היא אמ-״ חיים התפרץ אך קטעתי אותו, ״12 שניות״.
״היה דילאי בין הלחיצה לבין הפיצוץ?״
״לא״ אמרתי.
״את ראית משהו במצלמות אחרי הלחיצה?״
״שום דבר, רק עשן״.
״אז איך ידעת להגיד שאותם מחבלים התקרבו?״
״יש לי מערכת בשביל זה, משהו שפיתחתי לבד״.
היא עלעלה בדפים שלה והפנתה אליי, ״זה?״ היא שאלה כשהצביעה על השם של אותה מערכת.
״כן״.
״מישהו היה איתך ברגע הפיצוץ?״
״לא״.
״ראית פסיכולוג?״
״סיימנו?״
עפרה נאנחה, מסתכלת בדפים שמולה, ״אני מניחה ש.. שסיימנו, תודה רבה לך, אם נצטרך אותך שוב, נעדכן״.
התרוממתי מהכיסא, ״אני גרה במיאמי וחוזרת לשם מחר״.
״לצערי תצטרכי להישאר כאן עוד כמה ימים על פי צו חקירה״ אחד החוקרים אמר, ״עד שנבין לגמרי שאין בך מורך שוב״.
ההזדמנות שחיכיתי לה.
״חשבתי שאמרתי שמדובר רק במתן עדות, איך זה הפך לחקירה פתאום?״ חיים שאל בזעם.
״זה אותם הנהלים״ הוא התפתל.
״תדאגו שהצורך הזה יבוא לידי ביטוי בימים הקרובים, או שתחפשו אותי בטלפון״ אמרתי, מרימה את הדברים שלי ויוצאת עם חיים מהחדר.
חיים נאנח, ״תני לי לסגור כמה דברים ונזוז?״
הנהנתי והוא הוביל אותי לאחר המשרדים ונתן לי לשבת שם לפני שיצא.
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק, מרפרפת על כל ההודעות והשיחות שהתקבלו באותו זמן שהייתי בפנים ועונה רק לליאור ויובל.
מצד אחד, משהו בי נרגע כשהחוקרת אמרה שאצטרך להישאר בישראל עוד כמה ימים נוספים.
ידעתי שזה יתן לי מפלט, את האפשרות לעבור את התקופה הזאת לבד.
מריאנו לא יתן לי להישאר בישראל אם ידע שהמטרה שלי היא לעבור את התקופה הזאת לבד מבלי לתקשר עם אף אחד.
ובמיאמי? הוא לא יתן לי רגע אחד לברוח.
בישראל כולם רגילים לכך שבזמן הזה אני לא רוצה אף אחד לצידי, ומראש יעזבו אותי בשקט.
זה מה שהייתי צריכה.
שנאתי להישאר בישראל אבל כדי שאצליח לסיים את התקופה הזאת ולחזור לחייך - אני צריכה להיות לבד.
מריאנו לא מבין, ולעולם לא יבין את הצורך לברוח.
הוא מתמודד.
הוא יודע שיש לו בעיה והוא פותר אותה בכל הדרכים האפשריות.
אני לא כמוהו.
דלת החדר נפתחה, וחיים סימן לי עם הראש לבוא, והמשיך להקשיב למי שנמצא בצד השני של השיחה.
צעדתי אחריו, והוא הוריד את הטלפון שלו ברגע שהגענו לחניה ואמר, ״אני מסמס לך כתובת, ניפגש שם״.
הוא נכנס לרכב ונסע, ואני המשכתי להביט באותו כיוון ולא זזתי.
לרגע עלתה בי המחשבה לברוח, אבל כיבדתי את חיים מספיק כדי לא לעשות את זה.
ידעתי גם שהוא לא יניח לי, וכמו שאמרתי, רציתי שקט.
אז נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית הקפה על הים שהוא שלח לי.
הכרתי את המקום הזה, נהגתי ללכת לשם לפעמים עם איתי או אלון.
עדי ורועי לא סבלו את האוכל שם.
כשהגעתי, מצאתי את חיים בשולחן הפונה אל הים, פינתי ומעט מרוחק מהשאר.
התיישבתי מולו.
כעבור כמה רגעים, מלצרית הניחה לפניי קפה גדול.
בדיוק מה שהייתי צאיכה.
הרמתי את מבטי לחיים, והוא שתק והביט בי, ״מה קורה ילדה יפה?״
חייכתי, ״חשבתי שאתה לא מגיב בנושא הזה״.