The Doubt - ספק

Bonus Part!!!

אז לפני שאתן מתחילות לקרוא אני אקדים ואומר שזה לא פרק שלם.
אבל לא יכולתי להתעלם מכמות התגובות שלכן על הפוסט ומרמת האהבה שלכן!!
כל הודעה בפרטי, כל תגובה, כל שיחה איתכן בתגובות מעלה לי חיוך בלתי נתפס.
אני אוהבת אותכן. תודה שאתן כאן. תודה שאתן אוהבות את הסיפור שלי!!
זה לא מובן מאליו בכלל, והכבוד כולו שלי!!
וכמובן, שלא יכולתי להתעלם מכמות האהבה שלכן לרועי.
אז (תופים תופים תופים) -
לכבוד החג החלטתי לפנק אותכן באחד מהזכרונות האהובים עליי של אלה ורועי, שישב אצלי די הרבה זמן והיה מתכונן להכנס בעתיד לאחד הפרקים.
אבל, אם אפשר לפנק אותכן וליצור זכרונות חדשים במקביל - למה לא?
אז תהנו אהובות שלי, וחג שמח🖤

אגב, ראיתי שהרבה ממכם ביקשו את הפלייליסט של הסיפור - כמו שאתן מכירות אותי הוא כבר רשום בצורה מסודרת אצלי.
אשתף לכן אותו בהמשך 🖤

- מצטערת מכל מי שחשבה שזה פרק ורצתה, מבטיחה זה בא יהיה מוכן בקרוב ויעלה כבר בשבוע הבא !!

—————————————

זמזמתי לעצמי את המילים של השיר In The End של Linkin Park כשהדלת של החדר נפתחה ורועי נכנס ממנה, סוגר אותה אחריו.
הוא הגיע עד אליי וחיבק אותי, מניח נשיקה על ערפי ואז על ראשי ולבסוף מתיישב לצידי.
״מה את עושה?״
הוצאתי את האוזניות מהאוזניים שלי וסובבתי אליו את המסך, ״עובדת על טבלה של תכנית העבודה החדשה, יש לי המון עבודה ולפעמים נראה לי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל״.
״שוב פעם משאירים אותך לעשות את כל העבודה לבד?״
חייכתי במבוכה, ״כן, התחלתי גם לעבוד על פקודת ההקמה של המבצע, אבל אני לא יודעת באמת מה אני עושה כי אני מקימה את כל זה מ0״.
הראיתי לו את כל החלומיות הפתוחות שהיו לי במחשב, כולן באמצע העבודה כי כל רגע התחלתי משהו חדש שצץ לי בראש.
הדף שלי היה מלא היערות והרשימה בפלאפון מגיעה מפה ועד החצי השני של העולם.
״שטויות, קטן עלייך ואני בטוח שאת עושה את זה טוב יותר מכולם״.
חייכתי וסובבתי את גופי אליו, ״מה אתה עושה?״
״באתי להגיד לך שלום״ הוא אמר ומשך אותי אליו לחיבוק.
התענגתי על זה.
על המגע שלו, על החום, על העובדה שהפסיק באמצע עבודה ובא במיוחד כדי להביא לי חיבוק.
הדברים האלה, הקטנים כל כך, היו הכי משמעותיים בשבילי.
אם רועי לא יכל לתת לי חיבוק כמו שצריך בגלל שהיו מסביבנו אנשים, הוא היה מחכה עד שהחדר שלו או שלי מתרוקן ומגיע להביא לי חיבוק ולהגיד לי שלום כמו שצריך.
זה תמיד היה מרחיב את הלב שלי.
והיום התעוררתי חולה בבוקר, קיבלתי מחזור, ובכלל הייתי בחופש מהבסיס.
אביב ביקש ממני להגיע במיוחד כדי לעבור על כמה דברים והבטיח שיחזיר לי את יום החופש הזה.
אז באתי לבסיס על אזרחי, ותכננתי לחזור עם רועי.
הבעיה הייתה שלא הספקתי לדבר איתו היום בכלל עד עכשיו, ובדרך התעצבנתי מעוד כמה דברים.
בנוסף לזה שרבתי עם יובל וליאור הבוקר והתאכזבתי מהם, וגם ממור שעצבנה אותי.
היום הזה פשוט היה אוסף של אכזבות קטנות ועצבים, בנוסף לעובדה שלא הרגשתי טוב.
העיניים שלי היו רטובות מהבוקר עוד מהעייפות ומהחולי, וכל רגע הייתה סכנה שאתפרץ בבכי.
רציתי רק שקט ורוגע, רציתי מנוחה.
ומה שרועי לא ידע חוץ מכל זה, זה שבחיבוק שלו החזיר לי כמה דקות של אושר.
הוא התרומם ממני, פתח את הדלת וחזר לעמוד לצידי.
״את חוזרת איתי היום?״ הוא שאל אבל לפני שהספקתי לענות, איתי נכנס לחדר ומשך אותו, ״בוא בוא רגע, אני צריך אותך״.
שניהם יצאו מהחדר, משאירים אותי צוחקת בפנים.
חיברתי את האוזניות שלי מחדש וחזרתי לעבודה.
הפעם הבאה שהפסקתי הייתה ארבע שעות לאחר מכן, שהרגשתי שהראש שלי מתפוצץ ואני לא יכולה להמשיך לעבוד יותר.
שפשפתי את העיינים שלי ששרפו מהעבודה המרובה מול המסך ובדקתי ששמרתי את כל הקבצים לפני שיצאתי מהם.
סגרתי את המחשב, הרמתי את התיק והמחברת שרועי הניח פה לפני כמה דקות, את הדפים והמעיל שלו והלכתי לשבת עם עדי בעמדת השמירה.
הספקתי להנות ממנו רק כמה דקות לפני שרועי התקשר להגיד לי שהוא הולך.
קפצתי ממקומי ורצתי את כל הדרך עד שראיתי אותו, שומטת את הדברים על השולחן הקטן שעמד באמצע הדרך ומחבקת אותו.
הוא חיבק אותי חזק, מחביא אותי בין זרועותיו ומנשק את ראשי.
״ניפגש מחר?״
״אני באה איתך״ הצבתי לו עובדה, ״אני לא מדברת עם ליאור ויובל ואני בלי הרכב שלי היום״.
בדרך כלל לא הייתה לי בעיה לבקש מרועי.
למעשה, מעולם לא הייתי צריכה לבקש, אנחנו תמיד גרים אחד ליד השני ולכל מקום היינו הולכים וחוזרים יחד.
אבל מאז שהוא עבר דירה, הנסיעה שלו לבית ארוכה גם ככה, והעיקוף לבית שלי רק ארוך יותר.
״יאללה בואי״ הוא אמר ועזר לי להרים את הדברים לאוטו שלו, מכניס הכל למושב האחורי.
״רגע״ תפסתי את ידו, ״אתה בכלל יכול לקחת אותי? אתה לא ממהר לאימון?״
כל עניין הנסיעות המשותפות שלנו הפך מסבך מרגע לרגע.
רועי עשה פרצוף והתעלם ממני.
״נו!״
״תעלי לאוטו״ הוא אמר ודחף אותי בעדינות.
נאנחתי, מה ביקשתי? תשובה אחת נורמלית?
נכנסתי לרכב ורועי מיד התחיל בנסיעה, עד שעצר בדוכן האהוב עלינו וקנה לשתינו סנדוויצ׳ים עם שניצל וציפס.
למרות שנשארה לנו נסיעה מועטה עד הבית שלי, אבל שאנחנו נפספס הזדמנות לאכול יחד?
״יובל או ליאור בבית?״ הוא שאל.
משכתי בכתפיי, ״אני לא יודעת״.
הוא התחיל לספר לי סיפור שקרה היום בבסיס, עד שכבר לא יכולתי להחזיק בפנים את הדמעות ובכיתי מהצחוק שהוא גרם לי.
״די די״ אמרתי והוא צחק אחריי, צובט את ברכי ומדגדג אותי כדי שאמשיך להקשיב לו.
״הוא בא לעלות לעמדה ואז הסולם פשוט נשבר והוא נפל״ רועי אמר, ״את היית צריכה לראות את זה״.
״עזרת לו?״
״נראה לך? אני מחשל אותו, נתתי לו לקום לבד ולהתמודד עם הכאב״.
״אני בוכה ממך, אין לי כוח״ אמרתי וניגבתי את הדמעות שלי.
הוא צחק, ״הלוואי שתמיד תבכי ממני בגלל דברים כאלה״.
אני מאוהבת.
רועי החזיק את היד שלי וחיכה שארגע מהצחוק לפני שנישק את גב ידי ושאל, ״מי עצבן אותך היום?״
״איך אתה יודע?״
״אני יודע לזהות מתי הפרצוף שלך חולה ומתי הוא חולה ועצבני״.
נאנחתי וסיפרתי לו את כל מה שקרה לי היום בכותרות, מאריכה בסיפורים שידעתי שהוא ירצה לדעת ומתקצרת את הדברים הרגילים והלא מעניינים, משמיטה כמה סיפורים לא חשובים.
״ובסוף, דניאלה״.
״מה דניאלה עשתה?״ הוא שאל.
נאנחתי, ״אני שונאת אותה רועי, אני פשוט שונאת את הגישה המתנשאת והיהירה שלה, את הדיבור שלה, היא שונאת אותי ואני שונאת אותה אבל אני לפחות לא מראה את זה״.
״מה היא עשתה?״
״אולי אני צריכה להיות כמוה?״
״את לא צריכה להיות כמוה, תישארי כמו שאת״ הוא אמר, ״אל תעזי להיות כמוהה איכס, איפה היא לעומתך מה יש לך? היא מגעילה״.
״כולם אוהבים אותה״.
״כולם מפחדים ממנה״ הוא אמר, ״אם מישהו אחד יגיד משהו היא תוריד לו את הראש, המטומטמת הזאת הגיעה ממג״ב אחרי שהעיפו אותה, אין לה עצם בלשון״.
נאנחתי, ״אני לא באמת רוצה להיות כמוה״.
״את לא יכולה גם אם תרצי מאוד, את טובה ועדינה מדי, והן כולן מתות להיות כמוך״ הוא אמר, ״היא מתנהגת ככה כי היא מקנאה״.
רועי פנה שמאלה אל עוד אחד מהכבישים הראשיים שבדרך ואני המשכתי לספר.
״היא הוציאה איזה דוח אתמול במשמרת והיא הוציאה אותו כמו הפרצוף שלה, כלום לא מושלם והכל מבולגן״ אמרתי, ״היא הייתה צריכה לתקן אותו כי חיים התעצבן עליה, ובנוסף, היה פיגוע בלילה והיא לא דיווחה כלום לאף אחד״.
״מה שהיה על הכוח שלנו?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
״נו״.
״אז היא הייתה צריכה לתעד את הכל בדיעבד, הבעיה הייתה שהמחשב שלה נתקע ובגלל שהיא לא שמרה כלום הכל נמחק לה, ישבתי בערך עשר דקות עם התמיכה הטכנית עד שסידרתי לה את המחשב והצלחתי לשחזר לה את הכל״ אמרתי, ״ואחר כך היא אמרה לי לעשות את כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות״.
״את רצינית? אבל היא הייתה מול מחשב״.
״אמרתי לה שאני באמצע מלא דברים ושאני לא פנויה והיא אמרה לי ׳בסדר, יש לך עד סוף היום ואם לא תעבירי את זה למישהי אחרת׳, לא טרחתי אפילו לענות לה״.
״היא ידעה שאת לא במשמרת?״.
״כן, אבל בחרה להגיד לעצמה שכן״.
״בת זונה״ הוא קילל, ״תתעלמי ממנה״.
״בסוף עשיתי את זה״.
״זה היה ברור לי״.
״זה מעצבן אותי״.
״אני יודע, אבל תתעלמי״ הוא אמר, ״אל תעני לה, אנשים כאלה לא שווים את זה, ואמרתי לך כבר, אני בעד שתשבי לדבר איתה ותלמדי לדבר מולה גם״.
״אני לא אוהבת שיחות כאלה ואתה יודע את זה״.
הוא עצר את הרכב לצד הבית שלי וכיבה אותו, מוציא את החגורה שלו ושלי ומסתובב אלי, ״אבל את חייבת״.
״אל תכריח אותי, לא כמו שהכרתי אותי עם מור״.
״למה?״
״כי אני אפגע ממנה, ואין לי כוחות רועי״.
הוא נאנח, ״בסדר לא אכריח אותך, אבל את חייבת ללמוד לעמוד על שלך״.
״זה לא העניין אני יודעת לעמוד על שלי, אין לי כוח לדבר איתה״ אמרתי, ״אני מעדיפה לעשות את הדברים בעצמי מאשר להכנס איתה לוויכוחים״.
״זה לא וויכוח, את לא במשמרת ואין לך זמן לעשות את זה, את לא חייבת, זה פאשלה שלה״.
נאנחתי, ״לא נורא, עבר״.
״את חייבת להפסיק לברוח מעימותים״.
״די, גם אתה וגם חיים חוזרים על אותו פזמון שוב ושוב״.
״כי זה נכון, את נמנעת מהכל ואת משתיקה את עצמך ומתחבאת רק כדי לא להתעמת עם אנשים״.
״ומה רע בזה? אני לא אוהבת״.
״כי את מריכה להוכיח מי את, ולשבת בשקט לא יעזור לזה״.
״אני לא אשתנה״.
הוא נאנח, אבל שחרר.
״איך את מרגישה?״
״גרוע, ואני כוננית למקרה שהתוכניות לא יעבדו״.
״איזה תכניות? של המבצע?״
הנהנתי, ״אני לא מפקדת חמ״ל הפעם אבל חיים ביקש שאהיה זמינה למקרה שהם יצטרכו אותי״.
רועי נאנח וחיבק אותי.
וככה העברנו את השעה הבאה, יושבים ברכב ומדברים על כל מה שלא הצלחנו לדבר בימים האחרונים.
״אני אומרת לך! יוציאו אותו לקורס מפקדים״.
״די נו הוא מטומטם״.
״אבל הוא יודע לדבר״.
״אני שונא אותו״ הוא אמר ויצא מהרכב, ניגש לפתוח את הצד שלי ומוציא אותי לחיבוק ארוך, מהסוג שהייתי מכורה אליהם.
השענתי את ראשי בשקע צווארו ונהנתי.
״אל תזוז, אני רוצה לישון ככה״.
הוא צחק, ״את צוחקת אבל אני באמת מסוגל להרדם״.
״יש לך אימון היום?״
״יש, ויש לי אחר כך שיעור אופנוע״.
״מתי אתה מסיים את הלימודים?״
״עוד חמש שיעורים״.
״אתה צריך ללכת?״
הוא הביט בשעון, ״יש לי עוד קצת זמן, אני מעדיף לבלות אותו איתך״.
״אחר כך תתעצבן עליי שאתה מאחר בגללי״.
״אני שוקל לבטל את האימון ולהישאר איתך כאן עד השיעור״ הוא אמר ומשך אותי אליו למרות שניסיתי לזוז ממנו.
״ביי״ אמרתי, אך לא עשיתי שום דבר כדי לזוז ממנו באמת והוא צחק והידק את החיבוק שלו סביבי בחזקה, נושם את הריח שלי ואז משחרר בעדינות.
הוא נשען על הרכב ותפס תנוחה נוחה יותר לפני שמשך אותי בין רגליו, מכניס את ידו אל מתחת לג׳קט שלבשתי ומחבק את גבי ואת מתניי החשופים.
״רועי, אני ארדם״.
״מה אכפת לי״.
״אולי אני אבוא איתך לאימון ולשיעור?״
״את יודעת שאני לא מתנגד״ הוא אמר אל תוך שיערי, ״אבל את צריכה לישון ילדה״.
״אבל אני לא רוצה שתלך״ אמרתי אל תוך צווארו והוא נאנח, הידק את החיבוק שלו ולא אמר מילה.
עמדנו ככה כמה דקות אבל בפועל יכולתי לעמוד ככה שעות.
״אני צריכה עוד זמן איכות איתך״.
״דחוף״.
״אני צריכה עד יום שישי״.
״יותר״.
״עד יום שלישי הבא״.
״אני אשמח ליותר״ הוא אמר, ״זה באמת לא פייר״.
״זה קשה לי״.
״גם לי, אני מתגעגע אלייך״.
״אולי תסיימו את השיפוצים האלה כבר?״
״עוד כמה חודשים, אבל זה לא מונע ממני להיות כאן כל היום״.
גיכחתי, ״נכון״.
השענתי את ראשי על כתפו של רועי, מחייכת לחום של צווארו כנגד לחיי ולידיים שלו שעטפו את כולי.
שאף אחד לא יזיז אותי מכאן. לעולם.
לא יכולתי לתאר את ההרגשה, אבל זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
״כיף לי״ מלמלתי.
הוא חייך, אבל לא ענה, ורק המשיך לשאוף את הריח שלי אליו.
הידקתי את זרועותיי סביב צווארו, מסרבת לזוז ממנו.
הבטתי אל עבר הבית שלי, רואה את ליאור ויובל יושבים בחוץ עם בירה ומדברים בינהם.
הם שמו לב שאנחנו שם, אבל היו חכמים מדי כדי להפריע לנו עכשיו והסתפקו רק בלנופף לשלום.
״אתה לא נכנס חמור?״ ליאור צעק.
״אני חייב לעוף״ רועי צעק בחזרה, ״אבוא מחר״.
יובל זקר את האגודל שלו וחזר לדבר עם ליאור, ורועי החזיר אותי אל אותה תנוחה כמו קודם.
״לאן את זזה?״ הוא שאל כשניסיתי להתרחק ממנו.
״אמרת שאתה חייב לעוף, ביי״.
״ביי״ הוא אמר ולא זז, וגם לא נתן לי לזוז.
חייכתי, מחזירה את ראשי אל צווארו ועוצמת את עייני, נהנית ומחליטה להישאר ככה עד שהוא יזרוק אותי ממנו.
רועי החל ללטף את גבי, ממש כמו שאני אוהבת.
״מה אתה עושה? אחר כך אני בכלל לא אזוז ממך״.
הוא גיחך, ״שכחתי כמה את אוהבת את זה״.
״זה החולשה שלי״.
שעושים לי ליטופים עדינים בגב, זה היה ההתמכרות הכי גדולה שלי.
רועי כל הזמן היה עושה לי את זה.
צפירה נשמעה לפתע ורועי הסתובב, מביט ברכב שלא הצליח לעבור בין הרכבים למרות שהיה לו מלא מקום.
הוא התנתק ממני ונכנס למושב הנהג, נצמד אפילו יותר למדרכה ומפנה עוד מקום.
הוא יצא, ואני בינתיים נשענתי על הרכב וחיכיתי לו, מסרבת ללכת ולעזוב אותו.
ידעתי שכשאהיה לבד אשקע במחשבות, ועדיין כעסתי על יובל וליאור ולא יהיה לי כיף איתם.
אז רציתי לנצל כל זמן שאני עוד יכולה איתו, כי פשוט היה לי כיף.
רועי אחז במתניי ונצמד אליי, מוריד את ראשו ומנשק את ראשי, את לחיי, את צווארי, את כתפי, מחבק אותי חזק חזק עד שכמעט נמחצתי.
״אני מת עלייך את יודעת?״
חייכתי, חיוך עצום וענק ששיקף עד כמה כיף לי, ״גם אני עליך״.
הוא הסתובב, ונעמד שוב כמו קודם כשידיו מתחת לג׳קט שלי.
הוא הרים את חולצת הבטן שלבשתי עוד קצת למעלה, מפנה עוד מקום בגבי ומתחיל ללטף את כולו, מקו הג׳ינס ועד החולצה.
הצטמררתי מעט, ורועי צחק אבל לא עצר.
השענתי את ראשי על כתפו, והוא השעין את הלחי שלו על ראשי.
חייכתי ופשוט התמכרתי לרגע הזה, יודעת שלא משנה כמה גלגולי חיים יעברו, החיבוק הזה היום, הנסיעה הזאת, הרגע הזה, יהיו לנצח אחד מהאהובים עליי.

וצדקתי.
הרגע הזה, שידיו של רועי על גבי ושלי סביב צווארו, שווה בשבילי עולם שלם.
אהבתי לדרג את החיבוקים של רועי מה אהוב עליי ביותר ומטה, למרות שלא היו כאלה שלא אהבתי.
וזה, ללא ספק היה אחד מהאהובים עליי.