The Doubt - ספק

Part 5

מריאנו הוציא את האקדח מחגורת הנשק שעל מתניו ומבלי להסס, ירה בין שתי עיניו.
ואז שוב, ושוב, ואז עוד יריה אחת אחרונה, כאילו שעוד היה סיכוי שהוא חי.
רק אחרי שמריאנו הביט במהירות לכיווני, הבנתי שאנקת הבהלה שנשמעה קודם הייתה שלי.
ניסיתי להיתפס בזיכרון של מריאנו לפני יומיים, שצחק ממשהו שהערתי על הגודל של הבריכה בפנטאהוז, אבל גם זה לא שינה את העובדה שמי שעמד מולי, הוא רוצח.
*******************

אלה

ראיתי שחור.
העיניים שלי היו פקוחות, ועדיין ראיתי שחור.
ידעתי שהיריות פסקו, אבל לא הפסקתי לשמוע פיצוצים והדי פיצוצים, קולות איומים, ולא הפסקתי להריח את אבק השריפה.
עצמתי את עייני בחזקה, אוחזת בראשי ונלחמת בתמונות שידעתי שיגיעו בעוד מספר שניות, מנסה בכל כוחי למנוע את זה.
לשווא.
אחזתי ביד אחת בקיר, מייצבת את עצמי כדי שלא אפול, כשהדמעות החלו לרדת מעייני כשהתמונות חזרו אליי כמו סרט נע, עם הקולות בראשי.
לפתע הרגשתי ידיים שאוחזות בפניי, מחזירות אלי בחזרה את הראיה שלי וגורמות לי לנחות שוב על הקרקע.
פתחתי את עייני ישירות אל עיניו החודרות של מריאנו, שהביטו בי בדאגה לא מוסברת.
״תעזוב אותי״ מלמלתי ואחזתי בידיו, מסירה ממני את אחיזתו.
״אלה״.
״תעזוב אותי!״ צעקתי ״אני רוצה ללכת מכאן״.
״היי! היי! תרגעי״ הוא אמר והתקרב אליי, גורם לי להתרחק עוד.
״אני רוצה ללכת מכאן״ אמרתי, מרגישה את הדמעות ממשיכות לזלוג על הלחיים שלי.
״אני אקח אותך״ הוא אמר, קולו נשמע רך לפתע ועיניו מביעות דאגה.
״לא״ אמרתי, מוציאה את ידיי מאחיזתו ״אני.. לא רוצה איתך, תן לי ללכת מריאנו, בבקשה״.
״את לא יכולה ללכת לשום מקום לבד כשאת נראית ככה״ הוא אמר והעביר מבט על כולי ״בואי״.
הדמעות התגברו, הידיים שלי רעדו ובקושי יכולתי לעמוד על רגליי.
מריאנו רוצח, אני עובדת בשביל רוצח, אני מעצבת בתים של רוצחים - מה שמקשר את שמי לשם שלהם.
העיניים שלי הביטו בעיניו, מנסות לחפש שמץ של אנושיות, של רגש, של משהו אחר מלבד קור ואכזריות.
למרות שהיו רכות יותר, העיניים שלו עדיין היו קרות, חודרות.
אנקה נפלטה מפי, אבל אחזתי בידו ונתתי לו להוביל חזרה אל הרכב שלו.
התיישבתי במושב הנוסע והתכווצתי לתוך עצמי, משעינה את ראשי על החלון ומתרחקת ממנו ככל יכולתי, מייחלת שהנסיעה הזאת תגמר.
הוא הפחיד אותי, לראשונה מאז התחלתי לעבוד בשבילו, בעצם.. לראשונה מאז עברתי למיאמי - מישהו מפחיד אותי עד מוות.
ויותר מכך, עד שהצלחתי להגיע לימים ולילות שקטים ללא סיוטים, רעש היריה החזיר את הכל בשניה.
התעייפתי כל כך להלחם בזה, התעייפתי מלחסום את הראש שלי.
הכל התיש אותי, עד שפשוט הרפיתי ונרדמתי.

מריאנו
כמו שחשבתי, לא לקח הרבה זמן עד שאלה נרדמה.
עיניה היו נפוחות מדמעות ושפתיה אדומות וסדוקות ועדיין, מפתות אפילו יותר מבדרך כלל.
היא ראתה יותר מדי, היא יודעת יותר ממה שהיא אמורה לדעת, כל מה שהיא לא אמורה לזכור.
לא יכולתי לתת לה ללכת הביתה, לפחות לא עד שאבין מה בדיוק היא שמעה.
נסעתי אל הבית שלי, מחנה את האוטו בחניון התת קרקעי ומרים אותה בזרועותיי, לא מופתע מכמה שהיא קלה.
הקשתי את קוד הכניסה לפנטאהוז בפאנל המעלית וחיכיתי עד שהיא תגיע ליעדה, מרשה לעצמי לעבור עם עייני על פניה.
עיניה הגדולות עצומות, והאיפור המועט ששמה נמרח מתחתיהן, שפתיה הגדולות החלו להתנפח עוד יותר כתוצאה מהשינה.
לא היה ספק ביופי שלה, היא הייתה עוצרת נשימה.
ממבט ראשון אפשר לחשוב שהיא תמימה, עדינה, אבל כבר אחרי השיחה הראשונה שלנו הבנתי שיש לי עסק עם בחורה חזקה, שלא חוסכת באמת ואומרת כל מה שיש לה, שעומדת על שלה ויודעת מה היא רוצה.
היא הייתה שונה.
שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו, שונה מהנשים שאני רגיל אליהן במאפייה.
המעלית הגיעה, ואני יצאתי עם אלה בזרועותיי ועליתי ישירות למעלה אל חדר האורחים, מניח אותה בעדינות על המיטה ואת התיק והג׳קט שלה על הכיסא הסמוך.
נשמתי עמוק והורדתי את החצאית שלה, חושף את רגליה הבלתי נגמרות ותחתונים מתחרה בצבע אפור, שגרמו לזין שלי לעמוד כאילו לא זיינתי שנה.
התרחקתי, מעיף מבט על גופה ומתאפק לא להעיר אותה עכשיו ולזיין אותה עד שלא תוכל לנשום.
הורדתי את הנעליים שלה וכיסיתי אותה בשמיכה, יוצא מהחדר כמה שיותר מהר וסוגר אותו, יורד למטה ונכנס אל חדר העבודה.
הערב הייתה הפעם ראשונה שלא הבחנתי בכל פרט קטן בסביבה שלי.
ברגע שראיתי את מאסימו עובר דרך חלון המסעדה הרגשתי את הזעם מעוור את עייני, והייתי ממוקד מטרה.
אם הייתי יודע שאלה שם, הייתי הורג אותו מאוחר יותר, או משאיר לאנזו את העבודה.
אבל לא הבחנתי בה, לא שמעתי אותה מתקרבת.
הבוגד שהרגתי היום אל מול עיניה, חותר תחתיי כבר זמן מה.
מאסימו היה חייל שלי, העלתי אותו מעט בדרגה לא מזמן, ונתתי לו קצת יותר תחומי אחריות באבטחת המועדון.
אבל לאחרונה התגלה שהוא היה אחראי על העברת המידע על הדילרים ליפנים, הוא אחראי על החדירה למועדון, הוא אחראי על העובדה המזדיינת שלא משנה לאן האנשים שלי הולכים ברחובות בשבועות האחרונים, הם מוצאים מישהו משלהם.
הוא לא ידע הרבה, ולא היה קרוב לשום דבר שיכול לגרום לי צרות, אבל הוא ידע מספיק, ומה שידע גרם נזק.
פבלו מצא אותו אתמול בבוקר, ומאז עקב אחריו ללא הפסקה, עד שבשעות הלילה דיווח לי בזמן אמת שראה אותו נפגש עם חייל יפני ולוחץ את ידו.
לא הייתי צריך יותר מזה.
למעשה, לא הייתי צריך גם את זה.
וזאת הסיבה שהלכתי לאכול במסעדה שנמצאת באיזור, הגיע הזמן לסיים את הסאגה הזאת ולמעשה, לא היה אפילו למה לענות אותו, כל המידע שהיה לו בידיים וכל הפעולות שלו, היו עכשיו אצלי.
זאת הייתה טעות לקחת איתי את אלה, הייתי צריך להמציא משהו במקום ולתת לה להישאר עם החברים שלה במועדון, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי אחרי שראיתי אותה, ועוד יותר אחרי שגרמתי לה לגמור על האצבעות שלי.
עדכנתי את אבא שלי ואת דון חוליו על מה שקרה הלילה, לא מרחיב בדיבורים.
החזרתי תשובות למיילים דחופים שחיכו לי, סוגר פרטים אחרונים של מבצעים ושיתופי פעולה עתידיים עם המאפייה בסן דייגו.
חייגתי את המספר של בן הדוד שלי, אוסקר, מרגיש בעקבות האירועים האחרונים שמשהו מתרחש, ושוב, מבלי שאדע עליו.
״בן דוד, במה זכיתי לכבוד?״ אוסקר ענה מהר, ולפי הרעש ברקע היה נשמע שהוא נוהג.
״לא זכית לשום דבר״ אמרתי בקרירות ״למה לעזאזל עבר שבוע מהעדכון האחרון שלך?״
״שום דבר לא השתנה״ הוא החזיר באותו הטון.
״אתה שוכח שאני יודע הכל אוסקר?״
״מה בדיוק אתה יודע בן דוד?״
דלת חדר העבודה נפתחה, ואנזו נכנס ממנה בבגדים מוכתמים בדם, מביט בי במבט שואל.
״אין לי זין למשחקים אוסקר, איפה המבצע שלך עומד? מתי אתה יוצא לפעילות? אני רוצה פרטים״.
״שאני אסגור את הפרטים, אתה תדע״ הוא אמר וטון קולו הפך אכזרי עוד יותר ״עכשיו תקשיב לי מריאנו, זה שאתה הפאקינג קאפו לעתיד לא נותן לך זכות לדרוש ולדעת כל דבר או לפקד עליי, אתה כלום, אתה לא יותר מעוד מקרה צדקה שאבא שלי מרחם עליו״.
״סיימת?״ שאלתי בטון שקט וחסר סבלנות ״אני רוצה עדכון, אתמול. ותזהר אוסקר, אתה מזלזל בקאפו שלך״ אמרתי וניתקתי.
״מה קרה לך?״ שאלתי ישר, חרד לאפשרות שנפצע.
אנזו גיחך ״הדם לא שלי״
גלגלתי עיניים ושאלתי ״טופל?״.
אנזו הנהן ופשט את ג׳קט החליפה שלו, מתחיל לפרום את כפתורי חולצתו.
כשסיים, אחז את שתיהם בידו והתיישב על הכיסא מולי, מביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
״מה?״
״מתפוצץ לי הראש אנזו, דבר ברור״.
״אוסקר״.
״הוא מתעקש למות״ אמרתי ונאנחתי ״עוד קצת וכבר לא יעניין אותי שהוא משפחה״.
״דיברת עם דון חוליו על הנושא?״
״עוד לא״ אמרתי, ״אבל אני בטוח שהוא מעורב אפילו פחות ממני, אוסקר רוצה להוכיח שיש לו ביצים, הוא לא חושב על הסכנות שהוא גורם״.
אנזו נאנח ושאל ״רוצה שאסע לשם?״
״לא, אני צריך אותך כאן״ אמרתי, ״אם לא אקבל ממנו עדכון ביומיים הקרובים, אשלח לשם את מתאו ואיאן״.
אנזו הנהן, ושתק מספר שניות לפני ששאל ״מה עשית עם הילדה?״
״ילדה?״
״אלה״.
״בינתיים כלום״ אמרתי והחזרתי את מבטי אל מסך המחשב.
״אתה לא יכול לתת לה ללכת״ הוא אמר.
״אני גם לא יכול להחזיק אותה כאן״.
״תוודא שהיא לא תגיד כלום״ הוא ענה ״היא נראית חכמה בשביל להסתבך איתנו וגם עם החוק״.
״היא לא תגיד״.
״מאיפה אתה כל כך בטוח?״
״יש לי הרגשה״ אמרתי והתרוממתי ״לך להתקלח, אתה מסריח את החדר״.
״מצטער אהובתי, הייתי צריך לטפל בבלאגן שלך״.
״אל תתחיל איתי אנזו, לא הערב״.
״תעדכן אותי שתהפוך להיות הומו״ הוא ענה ויצא מחדר העבודה, משאיר אותי לתהות האם אנחנו באמת אחים או שאבא שלי החליט לאמץ אותו?
הטלפון שלי צלצל, מנע ממני לעלות ולשים סוף סוף את הראש.
״הלו?״ עניתי לדון רודריגז, תוהה מה הוא יכול לרצות ממני בשעה הזאת.
דון רודריגז היה אחד מהבכירים בצמרת המאפייה, הוא היה קרוב מאוד לסבא שלי, ועכשיו אחד מהאנשים הכי קרובים לאבי ולדון חוליו, וכמובן גם אליי.
״בן, מה שלומך?״
״אני בסדר גמור, קרה משהו?״
״שמעתי שתפסת את מאסימו״.
״תפסתי״ אמרתי, ״הוא קיבל את מה שמגיע לו״.
״מעולה בני״ הוא אמר ״אני מתקשר אליך בעניין אחר, דון חוליו דיבר איתי ואמר שאוסקר מתכנן מבצע נקמה משל עצמו, לא אמרת כלום אז הנחתי שאתם לא מתואמים״.
״לא, הוא החליט שיש לו את האומץ ועכשיו הוא נחוש להראות לכולם״ אמרתי בטון נמוך, זועם, ״אני לא סומך עליו ומחכה לעדכון ממנו כדי לשלוח אנשים שלי, לא אתן לו להרוס את הכבוד שלנו פעם נוספת״.
״כדאי שזה יקרה בשעות הקרובות״.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי בחדות.
״אוסקר מתכנן לצאת למבצע הנקמה בעוד פחות מ24 שעות״.
״בן זונה״ סיננתי בין שיניים חשוקות ״דיברתי איתו קודם! הוא אמר שזה עדיין לא קורה״.
״הוא שיקר לך בן״ דון רודריגז ענה בייאוש, אך לא מופתע, ״הוא אסף אנשים, הרבה מדי לטעמי, התכנון שלו לא מדויק בכלל ואני חושב שהוא מוביל את עצמו לכישלון״.
״איך אתה יודע את כל זה?״
״יש לי את האנשים שלי״ הוא אמר ״אני לא צריך אותו כדי לדעת מה מתנהל באיזור״.
״מה אתה יודע?״ שאלתי והתיישבתי בכיסא שלי בחזרה.
במשך כמעט שעה, דון רודריגז העביר לי כל מה שהוא יודע אודות המבצע שאוסקר מתכנן, פרטים מדויקים ככל שיכל, והזהיר אותי לגבי סכנות שאוסקר לא חשב עליהם אפילו, בעוד שלי ולו היו ברורות מאליהן.
״תראה, תמיד היית הטוב מכולם, שום דבר לא ערער את זה וזה מה שהוביל אותך להיות היורש הבלעדי של דון חוליו״ הוא אמר ״אבל אתה צריך להזהר, אסור לך להפריע, תן לו להכשל בעצמו, תתערב רק אחרי שהמצב יוצא מכלל שליטה״.
״ברור, תודה על הכל״ אמרתי, הוא ביקש שאעדכן אותו ואני הבטחתי שאעשה זאת.
ניתקתי את השיחה וחייגתי לאנזו, מבקש ממנו לעדכן את הבחורים ולהגיע לכאן בהקדם.
ניצלתי את הזמן ועליתי למעלה, נכנס לחדר השינה ואל המקלחת, מזדרז ולובש גינס וטישרט, מכין את עצמי נפשית לעוד לילה חסר שינה.
אוסקר יוביל את כולנו לכישלון, הייתי צריך לחשוב על משהו שימנע את זה.
לא צריך להיות גאון כדי לקבל תחושת דז'ה וו מהפעם הקודמת שבה הוביל את אנשיו היישר אל תוך מלכודת.
יצאתי מחדר השינה, ונכנסתי אל חדר האורחים, מוודא שאלה עדיין ישנה.
״מה קורה אחי?״ אנזו שאל ברגע שנכנסתי לחדר העבודה.
״איפה פבלו?״ שאלתי בדיוק שדלת חדר העבודה נפתחה ופבלו נכנס ממנה עם דייגו, איאן ומתאו.
״הכל תקין בוס?״
״לפני שנתחיל, מתאו, אני צריך שתברר לי על מישהי״.
״מישהי?״
״אלה אלון״ אמרתי והתעלמתי ממבטו השואל של אנזו, ״אני רוצה לדעת עליה הכל, יותר ממה שהיא יודעת על עצמה״.
״אין בעיה בוס״ הוא אמר.
״דון רודריגז התקשר״ שיניתי נושא , מביט באנזו ״אוסקר מתכנן לצאת למבצע הקטן והמזדיין שלו מחר בלילה, האנשים, הרכבים, הכל מוכן אצלו וכולם מחכים שהוא יגמור לזיין את הזונה שתפס הלילה״.
״אתה רציני?״
״אני נראה לך צוחק?״ נהמתי והוא קם, מעביר יד בשיערו ונאנח ״דיברת עם דון חוליו? עם אבא?״
״דון רודריגז מעדכן אותם״ אמרתי ״אין לי זמן לזה״.
״מה התכנית?״
״איאן, מתאו, תהיו בכוננות, אנחנו נוסעים לשם הלילה״ אמרתי והם הנהנו והתיישבו מסביב לשולחן.
״אתם?״ אנזו שאל בתגובה.
״אני נוסע לשם״ אמרתי מבלי לתת לו אפשרות להגיב.
״מה גרם להחלטה הזאת פתאום?״
״אני רוצה להסתכל לו בעיניים כשהוא נופל״ סיננתי ״איאן ומתאו יסעו הלילה, אני ופבלו ניסע מחר בבוקר״ אמרתי ופבלו הנהן.
״מה אתה מתכנן לעשות אחי?״
״לא להתערב״ אמרתי, מביט במפה הענקית שמראה את היקף השטחים שלנו במיאמי ״אני נכנס רק אחרי שהוא מכשיל את עצמו״.
״למה אתה כל כך בטוח שהוא יכשל?״ פבלו שאל ואני נאנחתי, ״שמעתי מספיק על התכנית שלו, ואני יודע עם מי יש לי עסק, אני לא צריך יותר מדי כדי לדעת״.
״אסור לך לעשות טעות קטנה אחת מריאנו״ אנזו אמר באזהרה ואני הנהנתי.
הטלפון שלי צלצל, דון חוליו.
״כן?״
״מריאנו, דון רודריגז דיבר איתי״.
״ידעת מזה?״ שאלתי בתקיפות, שוכח מהיררכיה ורק רוצה לקבל תשובות.
״לא״ הוא ענה, תקיף גם הוא, ״הייתי אומר לך ברגע שהייתי מגלה, אני רוצה שתגיב מריאנו״.
״אגיב״.
״אני לא סומך עליו שיצליח במבצע שאליו הכניס את עצמו, מה התכנית שלך?״
״אשלח נוכחות מטעמי, אצטרף בעצמי מאוחר יותר״.
״מה התכנית?״
״אני עובד על זה, אעדכן אותך״.
דון חוליו היה מסוגל להכל, אני זוכר בתור ילד ואפילו עד עכשיו, הוא היה הבן אדם היחיד שכיבדתי, היחיד שאני עדיין מכבד.
הייתה לו שליטה על הכל.
חוץ מהבן שלו.
מגיל קטן הוא ידע שאוסקר לא ראוי מספיק לקחת את המאפייה על כתפיו, והחליט להחמיר איתו קצת יותר, לנסות לראות צד אחר שיוכיח לו שהוא בנוי ומתאים לתפקיד.
אוסקר היה טוב הרבה פחות ממנו ומאחרים, אבל הרבה יותר חסר הגיון, וזה הוביל אותו להרבה כשלונות.
אפילו שהיה אכזרי מכולם, אוסקר סבל את האכזריות וספג את המכות, אבל לעולם לא השתנה.
דון חוליו סיכם את השיחה וניתק אותה, משאיר אותי להמשיך לעבוד ללא שום פיתרון מהותי.
״אין לנו זמן לבזבז״ אמרתי, מתרומם על רגליי ומתיישב לצידם בשולחן העבודה הגדול, מתחיל לעבוד ביחד איתם ולחשוב על הדרך הטובה ביותר לסיים את היום הזה ולהשיג את כל המטרות שלנו.
בלי בלאגן, בלי תשומת לב, בלי בעיות.