The Doubt - ספק

Part 59

״את הכי חזקה בעולם״.
״אני לא״.
״את כן״ הוא אמר ונעמד, מושך אותי אליו ומחבק אותי חזק.
״את חזקה ואני כאן איתך״ הוא אמר ונישק את המצח שלי.
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו וחיבקתי אותו, עומדת ככה כמה דקות בשתיקה ומרגישה את הרוגע חוזר בהדרגה לגוף שלי.
סוג כזה של רוגע שרק מריאנו מסוגל לגרום לו.
מריאנו זז ממני ואחז בפניי, מנשק אותי ארוכות ולבסוף מתרחק צעד אחד ומביט בעייני, ״מוכנה ללכת?״
הנהנתי, והוא חייך, ״קדימה יפה שלי״.
*************************

זרקתי חיוך אחרון לזקן נחמד שישב באחד השולחנות הקרובות ליציאה לפני שיצאתי מהאולם עם כוס היין שבידי, וצעדתי הרחק מהכניסה אל המרפסת.
הרחבה הערב הייתה מפוצצת! ושמחה פי מליון מרוב החתונות שראיתי בחיים שלי.
כל היחידה של אריאל וליאור הגיעה, והחברים שלהם מכל שלב בחיים וכולם הרימו את הרחבה על הרגליים, ולכמה רגעים אפילו הרגשתי שהם ממלאים את המקום החסר של החברים שלי.
כולם הרימו אותי, דאגו לרקוד איתי ולא השאירו אותי רגע אחד לבד.
להפתעתי, אפילו מריאנו הצטרף לריקודים מדיי פעם.
או יותר נכון, בקטעים קצרים בהם לא ישב עם סבא שלי.
נשענתי על המעקה, מביטה אל החשכה וחושבת כמה היום הזה היה יכול להיות שונה אם הוא רק היה בחיים.
אפ רק החברים שלי היו בחיים.
כי לא היה לי ספק שכולם היו כאן, ועושים פי מליון יותר שמח.
הרחבה הייתה שמחה יותר מתמיד, הרגליים שלי כבר היו חסרות תחושה כי אף אחד לא היה נותן לי לשבת.
אכל החשוב מכל היה שהשמחה הייתה אמיתית יותר.
אבל הבן אדם החשוב ביותר, הנפש התאומה שלי והחבר הטוב ביותר של אריאל.
הוא היה החוסר הבולט כאן הערב ושום דבר לא יכול היה למלא את מקומו.
בחופה כשהזכירו אותו, בזמן שבו הרימו את אריאל לרחבה, בריקודים, אפילו באוכל.

״מקודשת, מקודשת, מקודשת״.
צהלות וצעקות נשמעו בזמן שרוב האורחים נהרו והצטופפו במדרגות החופה, במטרה להגיד שלום לחתן ולכלה.
״בואו בואו נשב, הרגליים שלי מתו״ אלון התלונן ואני נהמתי והרמתי את הרגל שלי ישר למעלה, מראה לו את העקב הגבוה שעליו עמדתי בקושי, ״שלך?״
״זה בעיה שלך נשמה״ הוא אמר והחל לצעוד לעבר השולחן.
״מתנשאת, הבנו שאת גמישה, לא צריך לדרוך לאנשים על נקודות רגישות״ איתי אמר והתקדם אחריו.
אלון התיישב, וסימן לי עם העיניים לבוא לשבת לידו, אבל כמו תמיד החבורה שלנו התיישבה במקומותיהם הקבועים אפילו מבלי שתכננו.
ליד עומרי התיישב אלון ולידו התיישב עדי, לידו אני, לידי רועי, ולידו איתי ולירון בסוף.
מיקדתי את מבטי בשולחן השני בו התיישבו כל הבנות של היחידה כגוש אחד וכמו תמיד, ״שכחו״ להזמין אותי לשבת לצידם, על אף שהיה שם מקום ריק, ואפילו יותר מ1.
״הם מקנאות בך אהובתי, תראי איזה חתיכים יושבים לידך״ עדי אמר.
ידו של רועי נכנסה לטווח ראייתי, והרימה בקבוק קולה.
הוא פתח אותו בזמן שצחק ממשהו שלא שמעתי, והניח אותו לפניי, צועק באוזן שלי, ״קחי כפרה שלי, אני יודע שאת אוהבת״.