The Doubt - ספק

prologue

                                  מריאנו

מעולם לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לאירועים שקרו בחיים שלי.
אירועים שהיו מחוץ לחיי המאפיה, ולא משנה מה הרקע שלהם.
עשיתי מה שאמרו לי, מה שהייתי צריך לעשות כדי להוכיח את עצמי, להוכיח שאני הטוב ביותר.
ואני הטוב ביותר.
אבל במידה מסוימת, האירועים האלה הביאו אותי לאן שאני היום, מתמודד ראוי ואפילו טוב יותר מהמיועד הטבעי - על המינוי לראש המאפיה הסיציליאנית.
זה מסביר למה במקום לצאת לחגוג עם אנזו אחי ועם הבחורים את יום הולדתי ה21, צעדתי בנחישות ופתחתי את דלת חדר העבודה בביתו של אבי ונעמדתי מולו, מבט חמור סבר על פניי, שלא הסגיר את העובדה שאני לא מרוצה מהעיתוי.
"מריאנו" אבא פתח בחיוך והתרומם מהכיסא שלו, מתקדם לעברי ומחבק אותי, מניח נשיקה אחת על כל אחת מהלחיים שלי.
"אבא".
"מזל טוב בן" הוא אמר ומעיניו נשקפה חמימות שלא הייתה אופניינית לגברים של המאפיה.
"תודה אבא".
"בוא נשב, יש לנו על מה לדבר" הוא אמר ואני חתמתי את פי והתיישבתי על הספה השחורה במשרדו, מנסה לחשוב מה הוא רוצה להגיד לי וכמה זמן זה יקח.
"אל תדאג, אני יודע שאתה רוצה לצאת לחגוג.. לא אעכב אותך הרבה" הוא אמר לאחר ששוב, קרא אותי בלי בעיה.
"זה בסדר אבא" אמרתי "אתה חשוב יותר".
הוא הניד את ראשו וניגש למזוג וויסקי לשתי כוסות, לפני שהגיש אחת לי והתיישב.
"אני לא אבזבז זמן" הוא אמר "קראתי לך לפה כדי להגיד לך שקיבלת את מה שרצינו בן, קיבלת את המינוי ובעוד כמה שנים, אתה תהפוך להיות ראש המאפיה הסיציליאנית".
פערתי את עייני במעט הפתעה ואז חייכתי חיוך גדול.
"וואו, עוד סיבה לחגיגה".
"ללא ספק".
"למה דון חוליו החליט שאני האיש הנכון לתפקיד? אוסקר מבוגר ממני, והבן שלו" אמרתי, מזכיר את בן הדוד שלי שיותר גדול ממני בשנתיים, ובנוסף, בנו הבכור של דוד שלי, ראש המאפיה.
הבעת פניו הפכה באחת לעצבנית ומתוחה, דבר שגרם לי לתהות מה קרה.
"אוסקר עשה טעות שעלתה לחוליו בחייהם של כמה מהטובים שבאנשינו וכמעט בחייו שלו" אבא אמר בקול קר "טעות שאני בטוח שאתה לא היית עושה".
"מה קרה?"
"תכנון מבצעי, הוא הציב רק חייל אחד מחוץ לבית הזונות הראשי של היפנים אתמול בלילה, ונכנס עם חמישה לבפנים, זאת הייתה מלכודת, ולא היה לו מספיק כוח אדם, מה שגרם לכך שהוא איבד ארבעה וותיקים שלנו, הוא ועוד אחד פצועים" הוא אמר ואני קיללתי בשקט, לא פלא שאיבדנו אנשים.
הוא היה צריך לקחת עוד חיילים ולחלק את מאזן הכוחות באופן שווה.
לפחות 10 היו צריכים להיות מפוזרים מסביב לבית, חלק ברכבים והשאר רגלי, בזמן שהוא נכנס פנימה עם עוד 5 לפחות.
בסוג מבצע שכזה - לא לוקחים סיכונים, עדיף עודף חיילים בשטח מאשר מתים.
"אני לא ידעתי מהמבצע הזה" סיננתי, לא קיים מצב שבו אני לא יודע מה קורה עם החיילים שלנו, והוא יצא למבצע קריטי מתחת לאף של כולנו.
"אני יודע בן" הוא אמר "כמו שאמרתי, טעות שאתה לא היית עושה".
"דון חוליו עשה תחקיר?"
"לא היה לו כל כך קשה לגלות את האשם" אבא אמר "אוסקר היה ממונה על כל המבצע עוד משלב התכנון, המטרה של חוליו הייתה לבדוק האם הוא מתאים לתכנן ולנהל מבצע בעצמו, ללא עזרה מהבכירים.. לפי מה שחוליו ידע, המבצע היה אמור לקרות בעוד יומיים, אבל אוסקר הפתיע את כולנו".
"אם הוא היה מתייעץ איתנו, הטעות הזאת לא הייתה מתרחשת" אמרתי.
"אין לי ספק בן".
שתקתי, מביט בו במבט שואל כדי שימשיך.
"אוסקר לא ראוי לרשת את המאפיה על כתפיו" אבא אמר וקולו נעשה תקיף "אתה מתאים יותר ממנו.. חוליו מודע לזה, ומעולם לא הסתייג מכך שאתה תהיה המחליף שלו.. המבצע הזה רק הוכיח את מה שהוא כבר ידע".
"מה?" שאלתי, למרות שבתוכי ידעתי את התשובה.
"אתה הטוב מכולם".
חייכתי חיוך קטן, נותן לשקט לתפוס מקום כמה שניות ושאלתי "הוא לא מצטער על זה שהבן שלו לא ירש אותו?"
אבא חייך ואמר "לא, בשבילו זה כאילו שבנו השני יורש אותו, הוא אוהב אותך כמו בן ומעריך אותך מאוד".
זה היה נכון, דון חוליו אהב אותי ואת אנזו כמעט באותה מידה שאהב את ילדיו.
אבא שלי והוא היו קרובים מאז ילדותם, למרות שנולדו אל תוך המאפיה, הם מצאו את הדרך ושמרו על קרבתם ויחד, על אחותם, ונשארו קרובים עד היום.
לכן היינו נחשבים בשבילו ממש כמו ילדיו שלו.
לפני 9 שנים, היפנים רצחו את סבי מול העיניים שלי כשהיינו בדרך לחתונה של אחיין שלו.
אני רציתי לנסוע איתו ברכב ולכן הייתי היחיד שראה את הרצח בזמן אמת, והיחיד שנשאר ברכב כשהיפנים התקרבו לוודא הריגה.
לא היה לי הרבה זמן לפעול, לקחתי את האקדח מהחגורה של סבי ויריתי בשניהם, הזעקתי עזרה וניגשתי לנסות לעזור לסבא שלי.
היה מאוחר מדי, הוא מת במקום.
דון חוליו ירש את מקומו כראש המאפיה, ומאז יחסו אליי ואל אוסקר השתנה.
הוא עדיין כיבד ואהב אותנו, אבל בצורה שונה, בצורה קשה יותר.
עם הזמן הוא החל לצרף אותנו לפעולות של המאפיה ולמבצעים מסוכנים שלא העזנו לחלום עליהם.
הוא חילק לנו יותר אחריות, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא בעצם בוחן את שתינו על מנת שיוכל לראות מי המועמד המתאים.
רק אז, נפל לי האסימון שיש ביננו תחרות על התפקיד הזה, ששתינו מתמודדים.
לא הייתה אמורה להיות תחרות, ומבחינתי עד אז היא גם לא הייתה, אבל אוסקר היה חלש, וזה היה בלתי נמנע.
ידעתי תמיד שיום אחד אוסקר יהיה ראש המאפיה, וידעתי שמחובתי לעמוד לצידו תמיד, מאחר שאני השני בגודל ולאוסקר לא היו אחים, אני גם הסגן שלו, ועד אז הייתי בטוח שזאת הסיבה שדון חוליו התייחס אלינו בצורה שווה.
כמעט שווה.. חלק קטן בתוכי תמיד האמין שחוליו ידע את זה מאז ומתמיד ולכן הקשה עלי קצת יותר - כדי שאוכיח את עצמי יותר.
בפנים ידעתי שאני מעדיף להיות הסגן של אחי הקטן ולא של אוסקר, מעולם לא אהבתי אותו ויתרה מכך, הוא מעולם לא היה חכם מספיק כדי להיות ראש המאפיה.
אבל זאת הייתה הוראה של ראש המאפייה הנוכחי, אז לא אמרתי מילה, ועמדתי לצידו תמיד.
כי המאפיה קודמת לכל.
עם הזמן, אוסקר עשה עוד ועוד טעויות, והוכיח כמעט לכולם שמינויו צריך לעמוד במבחן, וכך היה.
הוא נכשל בו, ולי לא הייתה כל כוונה להתנצל.
"זה אומר שאצטרך להנשא?"
"על פי החוקים של המאפיה כן" הוא אמר "קאפו לא יכול להיות רווק, בעתיד, נמצא את האישה המתאימה לך בין הרווקות של המאפיה".
הנהנתי, זה היה נושא מיותר שרק רציתי לסמן עליו וי, חיי הנישואין לא היו חשובים לי, ולא חשבתי שאי פעם אתאהב, אין מקום לאהבה במאפיה.
"אני גאה בך מריאנו".
"תודה אבא, זה חשוב לי".
"המינוי בפועל יקרה בעוד כמה שנים, אבל חוליו יגיע מחר כדי לעדכן אותך בעצמו".
הנדתי בראשי לאישור והוא התרומם, כמו תמיד, קצר ולעניין.
"אתה משוחרר, לך תחגוג עם הבחורים".
"אני יכול לספר לאנזו?"
"כמובן בן, אתה יכול" הוא אמר וחייך, מאושר מכך שבניו, המשיכו מאוחדים כמוהו וכמו אחיו.
התרוממתי גם אני, מחבק אותו פעם נוספת ופונה אל היציאה, יורד בזריזות את המדרגות ומקווה להגיע לבר לפני שאנזו יספיק להשתכר.
"נו אחי?" אנזו שאל ברגע שירדתי והכניס את הפלאפון שלו לכיס, שואף פעם אחרונה מהסיגריה שבידו ומעיף את הבדל אל הרצפה, דורך עליו עם רגלו ומישיר אליי מבט.
"לא יצאת עם כולם?" שאלתי, מופתע לראות אותו כאן.
"חיכיתי לך" הוא אמר וחייך חיוך חשף שיניים בזמן שהתחיל לצעוד לצידי לעבר הרכב שלו.
גלגלתי עיניים ונכנסתי למושב הנהג, שנאתי להיות ברכב ולא לנהוג בו, גם אם לא מדובר ברכב שלי.
"מה הוא רצה?"
"חוליו החליט להעניק לי את המינוי לראש המאפיה".
"וואו אחי!"
הנהנתי בחיוך קטן והפניתי אליו את מבטי בשעשוע "אתה מוכן להיות תחתיי אח?"
"תמיד אחי" הוא אמר ברצינות שלא אופיינית לו "חוליו הבין סוף סוף שאתה טוב יותר מאוסקר?"
"אני לא טוב יותר מאוסקר" אמרתי "אני יותר טוב מכולם".
הוא גיחך בציניות ואמר "אין לי ספק אחי, אתה המתאים ביותר לתפקיד".
חייכתי, הוא צדק, והוא ידע את מקומו, ולא היה שמח ממני שהוא עתיד להיות הסגן שלי.
"הוא אמר לך מתי?"
"עוד כמה שנים, אבל ההחלטה נפלה" אמרתי ופניתי אל המועדון שלנו, עוצר לאחר כמה שניות על המדרכה ויוצא מהרכב, לא טורח לנעול אותו.
"חבל על הרכב" אנזו אמר בצער מעושה וצעד לצידי.
לא טרחתי לענות, ידעתי שאף אחד לא יעז להתקרב אל הרכב.
הנדתי בראשי אל המאבטחים בכניסה ואמרתי לאנזו "אקנה לך שתיים כאלה".
"אל תטריח את עצמך" אנזו אמר וניקה לכלוך דמיוני מג'קט החליפה שלו לפני שהניח את ידו על עורפי ואמר "בוא נחגוג אחי, יש לנו מספיק סיבות לכך".
חייכתי, אבל בחיוך שלי לא היה שמץ לאושר שהייתי אמור להרגיש, זה היה חיוך קר שהעיד שהתרחש בי שינוי.
מעכשיו, אין מקום למשחקים, אין מקום לשטויות.
אין מקום למחשבות על משפחה שאולי אוכל להקים עם מישהי שמחוץ לחיי המאפיה.
המשפחה היחידה שתהיה לי, תהיה משפחה שאקים עם מישהי מתוך המאפיה, מישהי שמבינה את החובות שלי, שמבינה שהמאפיה קודמת לכל ושהמאפיה היא אני.
העברתי מבטי על אנזו והשאר שהחלו לשתות במטרה לאבד את הראש וכנראה להזדיין עד אור הבוקר, ולגמתי לאיטי מכוס הוויסקי שהייתה בידי.
כבר לא יכולתי לתת לעצמי לאבד את הראש, זאת טעות.
מעולם לא עשיתי טעויות, וזה לא היה הזמן להתחיל לעשות אותן.
ידעתי שמעכשיו אצטרך להוכיח את עצמי פי שתיים ממה שהוכחתי כבר.
כי לא היה מקום לשום דבר אחר, זה היה הדבר האמיתי.
ומאות היו מוכנים להתחלף איתי.
ידעתי שמעכשיו אצטרך להוכיח לכל מי שעוד יש לו ספק - שאני יותר טוב מהטוב ביותר.
שאני הטוב מכולם.

---------------

לכל הקוראות שהוכיחו את עצמן וחזרו, הנה הפרולוג לסיפור החדש שלי!
אני מקווה שתאהבו אותו.
אוהבת אותכן❤