המעבר שהתחיל הכל

פרק 3- הצחוק שלו

המלאך שיצא הרגע מהמכונית היפיפייה, מתקרב לכיוון שלנו. או של אנג׳ל, כנראה לשלה.
הוא מגיע אלינו, היה נראה כאילו לקח לו חמישה צעדים וחצי להגיע אלינו,מה שהיה לוקח לי לפחות עשרה צעדים.
״אמא, מה נראה לך שאת עושה?,למה את מרימה דבר כזה?״ הוא שאל את אמו, שהחזיקה בידה ביחד עם אבא שלי את הארגז.
ופנה לאבא שלי.
״מי אתה? ולמה לעזאזל אתה נותן למישהי בת שישים, להרים לך את הארגזים הדפוקים שלך?״ הוא צעק על אבי.
אני הייתי בשוק, אבא שלי בחיים לא יתן לאישה לסחוב ארגזים כאלה, במיוחד לא לאישה בגיל הזה.
״אדם!, דבר יפה לשכנים החדשים דבר ראשון. דבר שני, הוא לא נתן לי לסחוב, בדיוק בגלל זה אנחנו עומדים פה בחוץ, עם ארגז בידיים.״ אנג׳ל צעקה על המלאך ששמו ׳אדם׳ כנראה.
התפרצתי לשיחה שלהם ואמרתי, ״מי אתה חושב שאתה?״ ניסיתי להחזיר באותו המטבע, ולהשמיע מאיימת כמו שהוא נשמע כשאמר את זה, לא נראלי עבד. הוא לא נראה מפוחד, או שזה בכלל הזיז לו שמטר ובמבה, פונה עליו. הייתי צריכה לעמוד על קצה האצבעות שלי, כדי לעקוף את הצוואר שלו ואיכשהו, להצליח להסתכל בעיניו.
״למה נראה לך שאתה יכול לצעוק על אנשים? הוא ממש לא נתן לה לסחוב, הוא בחיים לא יתן לאישה, לעשות את זה במקומו. במיוחד לא אישה בת שישים!״. צעקתי עליו.
מי הוא חושב שהוא לעזאזל?
״היי אני ממש לא שישים, אני רק חמישים וארבע״. אנג׳ל אמרה, כמעט צעקה. אוקיי, נושא רגיש.
הבחור, ששמו כנראה אדם, לפי מה שאנג׳ל אמרה, לקח את הארגז מהיידים של שניהם והכניס לתוך הבית. לא היה נראה שמה שהיה בתוך הארגז היה כבד לו בכלל. כאילו זה היה צעצוע ילדים.
״היי אדם תעזור להכניס את שאר הארגזים, בבקשה״. אנג׳ל אמרה לאדם.
אדם השיב לה ״מה למה שאעשה את זה?״ הוא אמר כאילו לעזור למישהו אחר ידביק אותו במחלות. או לפחות הארגזים.
בא לי להעיף לו סטירה.
כמובן שהוא ממש לא צריך לעזור, אבל זה אפילו לא בא בחשבון אצלו לעזור למישהו אחר. האדם הזה, מתחיל להעלות לי על העצבים. מי הוא חושב שהוא שהוא ככה צועק, סתם ככה, על אנשים שהוא לא מכיר?

״כי אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה את זה, אני והאישה שעומדת שם" אנג׳ל אמרה בחיוך, והצביעה עליי.
היא חמודה כל כך. איך הבן שלה יכול להעלות לי את העצבים, במשפט אחד או שניים שאמר?
״ אוקיי, אני אעשה את זה, כי אני בן אדם מאוד נחמד.
אבל את חייבת תמיד להיות כזו נחמדה?, אנשים מנצלים אותך כל הזמן, תתעוררי.״ אמר אדם לאמא שלו, אבל הסתכל עליי. אני בטוחה שהעצבנות שלי הדדית.

אדם התחיל להרים שני ארגזים, אחד בכל יד.
וואו, אני בקושי מצליחה להרים אחד, ולו לא נראה שזה מזיז בכלל. כאילו הוא יכול לקחת עוד שניים, מבלי שום בעיה.
אבל זה ממש לא סותר את זה שהוא מעצבן, מסוג האנשים שאני נגעלת להיות בחברתם.
״איך קוראים לך, ילדה?״ שאל אדם בזמן שהלכנו לפזר את הארגזים בחדרים.
״אני ממש לא ילדה, יש בינינו כמה שנים של הפרש, אבל אני לא ילדה.״ השבתי
״באמת? בת כמה את?״, אמר מגחך, כמעט צוחק.
אני שונאת אותו.
״עשרים ושלוש, אתה?״  אמרתי בקלילות, למרות שידעתי שלא יאמין.
״את משקרת, אין מצב עשרים ושלוש. את נראת בת שבע עשרה ועוד הגזמתי״.
אוקיי. עכשיו, אני באמת באמת שונאת אותו.
״תסתום את הפה שלך, פשוט תסתום״. אין לי כוח להצקות המעצבנות, הן תמיד אותו הדבר.

״איך עשרים ושלוש?״
״תראי לי תעודת זהות״
״מה זה, אח שלי הקטן יותר גבוה ממך״
״מה, יש לך בעיות גדילה?״
״אבל זה לא הגיוני, ההורים שלך גבוהים שניהם״

אויש, ממש גיליתם לי את אמריקה עם המידע החדש הזה שלכם.

הוצאתי מהכיס את תעודת הזהות שלי והראתי לאדם, שאצטרך לסבול לזמן הקרוב. אבא שלי אדם מבוגר, לא רציתי לתת לו לסחוב את הארגזים האלה איתי, אז בזכות אנג׳ל, יש לנו עזרה. אני מניחה שהוא לא כזה נורא אם הוא עוזר לנו. אני באמת אצטרך להודות לו על זה.

אדם היה נראה קצת בשוק, אבל הוא העביר מהר את פרצוף השוק מפניו.

״עשרים ושבע״
״מה עשרים ושבע?״, שאלתי.
״רצית לדעת בן כמה אני, אני בן עשרים ושבע״.
״אה, כן אתה נראה משהו כזה״, ידעתי שהוא פחות משלושים!
״באמת?, תמיד אומרים לי שאני נראה שלושים פלוס,״ הוא אמר ומשך את הכתפיים שלו.
  ״כן, יש לי משהו עם לקרוא אנשים ולנתח אותם כשאני רואה אותם.״
וזה נכון. כשאני פוגשת אנשים שלא ראיתי לפני, אני מנתחת אותם, מסתכלת ורואה את הדברים הקטנים בבן אדם. אני לא שולטת בזה האמת. אני המוח שלי פשוט מסתכל על הדברים הקטנים שאפשר לחפש ולמצוא אצל בן אדם. מבחוץ או מבפנים.
״אוקיי, זה מוזר.״ אדם אמר, גילגלתי עיניים בתגובה.

״אוקיי עשרים ושלוש, איך קוראים לשכנה החדשה שלי?״
״אמה, אמה אלפר ואתה?״ למרות שידעתי את שמו, שאלתי, בעיקר מנימוס.
״אדם״ הוא השיב ״ו..״ שאלתי בחזרה,
״ו מה?״
״מה שם המשפחה?, כולם אומרים שנהוג לומר את השם הפרטי וגם את שם המשפחה.״
״אוקיי, אז אני לא כמו כולם, חוץ מזה למה נהוג להגיד את זה?״
״משום שככה יודעים איזה שם יותר מתאים לך. השם הפרטי שלך, או שם המשפחה שלך. יש כאלה שהם קליטים יותר וכפיים, ויש כאלה שלא, אז לא משתמשים בהם.״ השבתי לשאלתו, תשובתי סתמה לו את הפה מרוב שהתשובה שלי מטומטמת.
או יותר נכון, עיגלה לו אותו, לחיוך עקום. החיוך שלו יפה. הייתי רוצה לראות אותו מתפקע מצחוק בשלוש בלילה מאיזה סרטון מצחיק.

״טוב מקבל את זה, אני אדם, רק אדם.״
״אוקיי אדם, את הארגזים האלה שים בחדר האחרון.״
זה יהפוך לוויכוח מיותר, ומטומטם, אז וויתרתי.
״של מי הוא?״, שאל.
״הוא שלי, ותזהר עם הארגזים האלה, הם שבירים.״
בכוונה, הוא עשה כאילו הוא עומד להפיל אחד מהם, כדי להפחיד אותי.
זה עבד, זה הפחיד. הוא התחיל לצחוק עליי. גם בגלל הצרחה שיצא מהפה שלי, וגם בגלל שגם שכשניסיתי לתפוס את הארגזים כשהוא יתקופף, לא הצלחתי. הוא היה גבוהה מידי גם כשהוא מתקופף.
לא יודעת למה, אני חושבת שזו הפעם הראשונה, שלא אכפת לי שצוחקים עליי. הצחוק שלו מרגיע אותי משום מה. הוא נעים כל כך.

————————————————————————

הפרק הזה ארוך יותר משאר הפרקים, עד עכשיו. מקווה שאהבתן/םם💕