המעבר שהתחיל הכל

פרק 38

״אי פעם רצית משהו כזה?״ אדם שואל אותי, ואני מסיטה את המבט מהטלוויזיה, מסתכלת עליו ומגלה את עייניו על עייני.
״רציתי מה?״ ״אהבה כמו בסרטי דיסני״ ,״אתה רצית?״,
אני מחזירה לו באותה השאלה ששאל אותי.
״לא״, הוא עונה בלי לחשוב. ״אני לא מאמין באהבה.
אז לא, אף פעם לא רציתי, וגם לא ארצה משהו שכזה.״
״לדעתי, אהבה קיימת. היא לא קלה, היא כואבת. אכזרית, וקשה מאוד למצוא אותה. אבל, כל היופי באהבה זה ללמוד לאהוב ביחד את החלק הקטן הזה שהוא חיובי. לרצות לעבור את המכשולים האכזרים ביחד, כדי להגיע לחלקים הטובים יותר שבדבר. לאהוב זה אומר להתמודד עם הכל ביחד. לרצות לעבור ולהתמודד עם הכל ביחד. לרצות להתמודד ביחד באש ובמים״, אני אומרת בקלילות מושכת בכתפיי. ״החלק האכזרי אכזרי מידי בשבילי. לעולם לא ארצה לגרום למישהי מסכנה לעבור איתי את הבעיות הדפוקות שלי.״  ״כשאתה אומר את זה ככה.. זה נשמע הגיוני.״
״כל מה שאני אומר נשמע הגיוני. כזה אני.״
״פחח, הצחקת״, ״סליחה? את מזלזלת בדברי?״ הוא אומר כשהגבה הימנית שלו קופצת להגיד שלום לשיערו השחור הארוך.
״מה..? אני..?, מה פתאום״, אני אומרת בטון שמסגיר את זה שאני לגמרי צינית. ״את לגמרי מכשפה, ידעתי שהייתי צריך לקרוא לך ככה.״ ״אם אני מכשפה אני רוצה להיות מכשפה שווה לפחות. כולם יודעים שמכשפות הן שוות״.
״כן, כן. את מכשפה שווה. טוב לך עכשיו?״ ״מעולה לי.״
״טוב, אני פורש לישון. את רוצה להשאר כאן או ללכת לחדר?״, כמה חדרים יש לו בבית שארבעה אנשים יכולים לישון בחדר לבד? ואם יש לו כל כך הרבה חדרים, למה ישנו אתמול ביחד, לעזאזל? למרות שישנתי יותר טוב מכל לילה אחר.. אני עדיין לא מאמינה שעשינו משהו כזה אתמול. מעניין מה הוא חושב עליי כרגע, ומה הוא חשב אתמול. הוא חשב על זה יותר מפעם אחת כמו שאני חשבתי על זה?

״אין לי שום בעיה עם לפרוש״. אני קמה מהספה ולוקחת את הצלחת שלו שעדיין הייתה על השולחן, אני שופכת את הגמבה שבצלחת לפח, ומתחילה לשטוף את הצלחת.
״מה נראה לך שאת עושה?״, אדם אומר כשהוא לוקח את הצלחת מיידי ושוטף אותה בעצמו. ״אויש, אתה מגזים. זו רק צלחת.״ ״צלחת שאני אכלתי בה, לא את״. אני מגלגלת עיינים עם חיוך כי לא יכולתי להתנגד, הוא כבר סיים לשטוף את הצלחת.
הוא מנגב את ידיו במגבת ומוביל אותנו למסדרון שבביתו.
״איפה אני יכולה לישון?״ אני אומרת בלחש כי עברנו ליד החדרים שליאם ואנג׳ל ישנו בהם.
״אם לא מפריע לך, איתי.״
-מפריע לי. מאוד.
עם כמה שהייתי רוצה לישון כמו שישנתי אתמול, זה פשוט מביך מידי. מה אם אעשה משהו לא בסדר בלילה? מה אם אני אתפס עליו מתוך שינה? או אשים את הרגל שלי בפה שלו? מה אם אראה כל כך מגעיל בבוקר, שהוא לא ירצה להתקרב אליי? מה אם אפליץ מתוך שינה? או אקיא עליו? מה אם אני אמות מתוך שינה?, הוא יהיה האחרון שיראה אותי בחיים, ואז אני אסבך אותו עם המשטרה, כי בטח יחשבו שהוא רצח אותי כי זה הכי הגיוני, אבל אף אחד לא ידע שמתּי בגלל החרדות הדפוקות שלי! הו.. ואם יגלו שמתּי בגלל חרדה, זה יהיה כל כך מביך!!
אוי אלוהים, אני לא מוכנה לזה.
״הלו?, כדור הארץ לאמה?״ אני רואה את אדם מנופף בידו מול עייני, ואני ממצמצת, ואז שוב, ושוב, ורק אז אני מצליחה להחזיר את עצמי למציאות. אוקיי, מוחי הבריח אותי מהמציאות פעם נוספת. תודה מוח יקר, עכשיו אני נראת כמו אדיוטית גמורה מול אדם.
״הכל בסדר?״ ״כן כן, בטח.״ ״אז איפה את רוצה לישון? סתם צחקתי מקודם. יש לי עוד חדר פנוי, אם את רוצה.״
-אני רוצה.
״אמ.. אני אשמח. תודה.״
אדם נכנס לחדר שלו, איפה שליאם ישן,  ויוצא עם שמיכת פוך וכרית לבנים. הוא הכניס את זה לחדר הריק האחרון שנשאר בביתו.
לעזאזל הבית הזה רק נראה קטן, הוא ענק!
״כמה חדרים בן אדם אחד צריך? אמאלה״,
״עובדה שעכשיו יש לי הזדמנות להשתמש בכולם״, אדם אומר מושך בכתפיו. ״יש בזה משהו.״