המעבר שהתחיל הכל

פרק 20

אני יוצאת מהמקלחת שבחדרי אחרי כמעט שעה. אני רואה את שרה שנרדמה על המיטה שלי. היא שוכבת באלכסון, כמו תמיד. אני מחייכת לעצמי ומכסה אותה. התגעגעתי אליה. גם אם זה אומר לנסות להוזיז אותה לצד אחד של המיטה כל לילה. אני מסדרת את השיער הג׳ינג׳י המהמם שלה ונותנת לה נשיקה על המצח. אני לובשת פיג׳מה ארוכה ויוצאת לחפש לי מקום לישון בו.
זה חסר סיכוי לנסות להזיז אותה. אני באה לצאת מהדלת כשאני רוצה פתק על מדף הספרים שלי. חסר לי ספר! אני לוקחת את הפתק.
״לקחתי את הספר ״העסקה״ שהמלצת לי עליו. אעדכן.
-אדם.״ אוקיי... הוא באמת יקרא אותו?
אני מחליטה שזה לא חשוב כרגע ואני הולכת לחפש לי מקום לישון.

לעזאזל. אין מקום באף חדר וגם בסלון ישנים על מזרונים.
אני מחליטה לעשות מעשה נועז מאוד. אני לוקחת את הטלפון שלי ויוצאת מהבית. אני אלך לבקש מאדם שישאיל לי את אחד מחדריו ללילה.

אני דופקת שלוש פעמים. חם לי כל כך. זו הייתה טעות נוראית לשים בגדים ארוכים.
הוא פותח את הדלת. ״היי נסיכה. מה את עושה כאן?״
לעזאזל הוא מושך כל כך. הוא בלי חולצה, יש לו קעקוע של דרקון שמתחיל מבטנו התחתונה, מתחת לטרנינג שהוא לובש, שמקועקע כל הדרך עד לגבו. הוא לבוש בטרניג אפור שמבליט לגמרי את ה— תשלטי בעצמך מטומטמת!
״נסיכה?״ אה שיט, ״היי״ אני אומרת מבוישת ומרימה יד לאוויר ומנופפת לשניה. ״אמ, אני יכולה לבקש טובה?״ אני שואלת, נראת מטומטמת מאוד כנראה. ״כמובן נסיכה. אני הנסיך בסוס הלבן שלך״. הוא אומר כשהוא נשען על הדלת עם ידו הימנית.
פאק הוא מושך. הלב שלי פועם מהר יותר, ולעזאזל הלב שלי הוא לא היחדי שדוהר כרגע.
אני מנסה להתעלם מהעקיצה שמציקה לי בין רגליי, וממשיכה.
״טוב, באו אלינו אורחים היום. הרבה אורחים. וטו-״
״אני יודע, ראיתי. ראיתי ושמעתי. אתם עושים כך כך הרבה רעש, ואני מזכיר לך שהחדרים שלנו קרובים מאוד.״ הוא אומר צוחק. הייתי מתה מפחד אם הוא היה אומר לי את בצורה רצינית.
״כן. מצטערת על זה.״ אני אומרת כשידי השמאלית נשלחת אוטומטית לגרד את צווארי.
״אז את צריכה מקום לישון בו?״ אדם שואל מגחך, כשאני מודה בליבי על זה שלא אצטרך להגיד את זה.
״כן. הייתי במקלחת לשניה אחת, ושניה אחרי זה, כולם כבר ישנים בכל מקום!״ אני אומרת כשאני מדברת עם היידים שלי. מנהג לא מדהים שלי.
״זה ממש לא היה שניה. זה היה כמעט שעתיים!״
״מאיפה אתה יודע?!״ בבקשה שהוא לא איזה סטוקר. נמאס לי ממטרידים.
״אמרתי לך, הבית שלנו מוצמדים. במקלחת מחוץ לחדר שלי אני יכול לשמוע את זרם המים״. הוא אומר באדישות ומושך בכתפיו, כאילו מה שאמר כרגע לא נשמע מטריד לגמרי.
טוב, הוא כנראה לא התכוון לזה ככה.
״כן בטח. בואי, תכנסי.״ ״באמתת?״
״למה זה מפתיע אותך?״
״לא חשבתי שתסכים. מי יסכים לבחורה רנדומלית לבוא לישון אצלו, רק כי היא ביקשה?״
״למה לא?״ ״למה לא? מה אם הייתי רוצחת?״
״אז אשמח שהנסיכה שלי תרצח אותי. אין לי בעיה עם זה כל עוד זו את.״
אוקיי.. חמוד.
אני מגלגלת עיניים ונכנסת. ״יאללה איפה הסכינים?״
״את מכינה אוכל??״ הוא אומר כשהוא סוגר את הדלת.
הוא מסתכן עליי כמו ילד קטן שהביאו לו גור כלבים חמוד ליום הולדת. ״לא טפשון. אני רוצחת אותך. למה? רוצה אוכל?״
״וואו כן! אני גווע!!״ הוא אומר שהוא מחזיק בבטן שלו ומכווץ את עיניו.
״אתה לא מבשל הא?״ ״נופ. אין לי שמץ ממה עשויה חביתה.״ ״לעזאזל, אתה מקרה קשה.״
״אני מקרה אבוד.״ הוא יורד על ברכיו, תופס אותי ברגליים, וממשיך. ״האם הוד מעלתה תכין לאדם פשוט כמוני, משהו לאכול?״ אני לא מצליחה להחזיק את זה יותר ומתפוצצת מצחוק. הוא עומד על רגליו וצוחק ביחד איתי.
אני מתחילה לפתוח את הארונות מדבח ואת המקרר, כמו שחשבתי, בקושי יש משהו. אבל סוכר יש בשפע. הוא לא שיקר לגבי זה. מה יש לו לעשות עם כך כך הרבה סוכר?
״אין לך כאן כלום! ממה אני אמורה להכין לך אוכל?״
״בואי נלך לקנות אז״. ״מה, איך?״
״מה מה איך? עם האוטו..?״ ״לא,דביל. אני פיג׳מה.״ ״אז?״ אני מגלגלת עיניים והולכת לחדר שלו. אני מזהה את החדר שלו בקלות. ״אני יכולה לקחת משהו?״ אני שואלת למרות שכבר פתחתי את הארון. ״כל עוד את מכינה לי אוכל את יכולה גם לכרות לי את הזין.״
״איזה כיף! יש לי זכות לכרות לאדון אדם את הזין!!״ אני מזייפת התלהבות כשחיוך אמיתי מופיע על פניי. אני לוקחת חולצת ווי לבנה. שנראית ענקית, אין צורך להגיד את זה.
״אדםם, אין לך שום דבר שקטן עלייך או משהו?״