פרק 21

2.4K 93 41
                                    

״אדםם, אין לך שום דבר שקטן עלייך או משהו?״
אני נכנס לחדר ורואה מה יש לי בארון. ״סליחה שאני כזה חתיך עם כל כך הרבה שרירים, נסיכה״, אני אומר עם פרצוף שאומר שאני ממש לא מצטער על זה, ומושך בכתפיים שלי. ״כן. יותר מידי שרירים.״ ״סליחה? מה לא בסדר עם השרירים שלי?״ ״אין שום בעיה״. היא מושכת בכתפיים שלה. עם אותו פרצוף. לעזאזל איתה.
אני מוצא טרנינג שחור מלפני שנתיים. ״קחי. זה אמור להתאים לך. החולצה שאצלך ביד בסדר?״ ״כן. תודה!״ היא חמודה כשהיא אסירת תודה.
אני יוצא מהחדר. ליאם שולח לי הודעה.
ליאם: בא למועדון?
אני: לא יכול. עסוק.

״אדםם״ אני מרים את הראש מהטלפון לכיוון החדר שלי.
״כן נסיכה?, הכל טוב?״ ״אתה יכול לבוא רגע? אני נכנס לחדר. ״מה קרה?״ אני מתחיל לצחוק. היא נראת כמו ילדה בת ארבע שטובעת בבגדים. היא מחזיקה את המכנס עם שתי היידים שלה. ״יש לך משהו אחר?״ היא שואלת כשהיא מגחכת. ״לעזאזל אישה. בחיים לא שמעת על שרוך?״ אני שואל כשאני צוחק ומתקדם לעברה.
אני לוקח את שני קצוות השרוך בכנס שלה, ומושך אותם חזק.
וכנראה שגם אותה בטעות, אליי. היא נופלת על החזה שלי, כשהיידים שלה מחזיקות ב״יותר מידי שרירים״ העירומים שלי.
לעזאזל הריח שלה משכר. הזין שלי מתקשה. אני בטוח שהיא יכולה להרגיש את הזקפה שלי על בטנה התחתונה.
היא מרימה אליי את מבטה. פיה נפתח, היא מתנשפת. לעזאזל המשיכה הזו הדדית.
אני מסיים לקשור את השרוך. וכפי שחשבתי המכנס לא נופל יותר. ואת האמת, אני מתחרט שסיימתי לקשור את השרוך. אם לא הייתי, המכנס היה נופל.
״מה.. מה אתה רוצה לאכול?״
״עגבניה״, אני מחייך. היא נראת כמו עגבניה. היא כנראה קלטה את הרמז כי היא מאדימה אפילו יותר.
״עגבניה זה נהדר אבל אני יושב שאני מעדיף דובדבנים.
דובדבנים עסיסיים, וגדולים.״ שוב מופיע לי חיוך ממזרי, כשאני מסתכל על הציצים שלה ומדמיין אותם בפה שלי. על פניה יש הבאת שוק. גם את זה היא הבינה, היא בולעת רוק. ״אוקיי. אז נשיג לך. קדימה אנחנו צרכים ללכת. שלא יסגרו.״ היא אומרת כשהיא מסתכלת על כל דבר, חוץ ממני.
פאק, כמה שאני רוצה לנשק אותה כרגע.
היא יוצאת מהחדר לכיוון המכונית. אני לוקח את המפתחות למכונית ואת הארנק שלי. אני שם חולצה אקראית שראיתי בסלון, נועל את דלת הכניסה והולך לכיוון המכונית.
אמה מפעילה את הרדיו. השיר "somewhere only we know" מתנגן ואמה מתחילה לזמזם את השיר. אחרי כמה שניות היא מתחילה לשיר אותו כשהיא מגבירה את השיר.
אני מסתכל עליה לשניה ומחזיר את מבטי אל הכביש. אני מחייך לעצמי. היא מסתכלת עליי. ״לא מכיר?״ ״לא. כמו כל שאר השירים ששמעתי מהמקלחת שלך.״
״כן. גם אותם שמעתי.״ ״מה אתה לא שומע שירים במקלחת?? מי אתם האנשים שלא! איך אפשר שקט במקלחת!?״ היא מגלגלת עיניים. ״איך אפשר רעש במקלחת?״ ״שירים זה לא רעש! איך אפשר עם השקט? זה מחרפן אותי. אני לא מסוגלת לעשות כלום אם אין לי שירים ברקע״.
״את קוראת עם מוזיקה?״ ״יאפ. לא קוראת בלי זה.״
״מטלות בבית?״ ״כמובן. את זה אין מצב שאתה לא!״
״אממ, מקלחת גם. לימודים?״
אין סיכוי. אי אפשר להתרכז ככה.
״שוב, לא יכולה בלי.״ ״מה?! איךךך?? איך את מתרכזת?״ ״המוח שלי טוב יותר משאר האנשים מה אני אעשה״ היא מושכת בכתפיים שלה ומרימה את שתי היידים שלה למעלה.

*לרשום לעצמי: היא מדברת הרבה עם היידים.*

אני מחנה את האוטו בחניה הסופר. נסענו מחוץ לישוב כי המכולת של הישוב הייתה סגורה.
״אני כל כך מפחדת שהמכנס הזה יפול״ היא אומרת עם פרצוף מודאג וצוחק ביחד.
אני לוקח ג׳קט שיש לי באוטו ונותן לה. ״קחי, תקשרי סביבך. גם אם הוא ייפול לא יראו כלום.״
היא לוקחת את הג׳קט וקושרת אותו סביב מותניה.
היא נראת טוב כל כך בבגדים שלי.
״תודה״. ״בכיף נסיכה. מתי שתצטרכי.״
אנחנו נכנסים לסופר.
״אז.. מה בא לך לאכול?״ ״אין לי מושג אבל באלי אוכל בייתי. מבינה?״
״כן. יש לי משהו בראש. איך אתה עם נקניקיות?״

המעבר שהתחיל הכלWhere stories live. Discover now