המעבר שהתחיל הכל

פרק 33

אני הולכת לכיוון המטבח לראות שהכל בסדר, ושכולם עדיין בחיים, וגם כדי להראות לאדם איפה השולחן המתקפל השני. אני נכנסת למטבח ושרה מצדיעה לי בצחוק. ״משוחררת!״ אני צועקת והיא יוצאת מהטבח כששתינו מגחכות. אדם מצא לבד את השולחן והרים אותו.
״כולם עדיין בחיים כאן?״ אני צועקת אל כל השלוש-מאות אחים הקטנים של שרה שנשארו לשבת. כולם צועקים לי ׳כן׳, ואני ממשיכה ללכת אחרי אדם שיצא כבר עם השולחן המתקפל. הוא מרים אותו ביד אחת כשהשולחן על הכתף שלו. זה נראה כאילו השולחן שאני ושרה בקושי הצלחנו להרים, כל כך קל לו שהוא לא צריך להתאמץ כמעט בכלל. ״איפה לשים אותו?״ ״איפה ששמת את השולחן השני, צמוד אליו. שיצא שולחן אחד ארוך.״ ״אוקיי״
הוא מניח ופותח את השולחן והילדים מתחילים את התפקיד שנתנתי להם מקודם.
אמא של שרה ואמא שלי היו חברות הכי טובות עוד מהתיכון. אני ושרה היינו קרובות מתמיד. היא כמו אחותי ואני כמו אחותה. וככה כל שאר המשפחות שלנו. אנחנו משפחה אחת ענקית מאז שאני זוכרת את עצמי. לפני שאמא שלי מתה זה היה ככה, ושמרנו על זה במהלך השנים. אחרי שאמא שלי מתה, קייטי, אמא של שרה, עזרה לי ולמשפחה שלי מאוד. אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה.
אני שמחה שיוצא לנו לארח את אדם ואנג׳ל, אבל הדפוק יהיה איתם כנראה. אני פשוט אתעלם ממנו.
הוא חזר לבית של אדם. אני מניחה משום שאני לא רואה אותו בחצר שלנו.
שרה באה אליי, שמה את ידה על ראשי ונשענת עליי משום שהיא גבוהה ממני בראש כמעט. ״אז, עוד כמה שנים נראה לך הילדים יקשיבו לך, יעשו כל מה שאת מבקשת, ויתייחסו אלייך כמו אל מפקדת?״ ״שלוש.. אולי?״ ״כן?״
״זה ככה שנים?״ אדם מתפרץ לשיחה. ״מאז ומתמיד. לפחות ממתי שאבייגיל ורינה נולדו. והן בנות 17״ שרה אומרת. אדם מרים את גבותיו. ״הם באמת מקשיבים לגמד גינה הזה?״ ״אני מרימה אליו אצבע שלישית, והוא מחזיר לי חיוך קטן וגיחוך. ״אדם!!!, מצאתי בר עם רק זונות ג׳ינג׳יות, בוא נלך!!״ הדפוק צורח לאדם. הוא מגיע אלינו, ונעצר מיד כשראה את שרה, משום מה. אולי כי היא ג׳ינג׳ית והוא מחפש כל היום אחת? מי יודע. לא אני זה בטוח.
שרה והדפוק מחליפים מבטים, כאילו מנסים להזכר במשהו, וצועקים ביחד:
״ליאם!?״
״בילבי!?״
״וואו, מה?״ אדם אומר כששרה וליאם בשוק, עם פרצוף נגעל.
״אתם מכירים?״ ״מכירים, אדם? זו בילבי!! אתה באמת לא זוכר אותה?״ ליאם התקרב לשרה, פירק לה את הקוקו שעשתה קודם, והחזיק את השיער שלה בצורת קוקיות, כמו שהייתה עושה ביסודי. ״שיט!״ אדם צועק. ״אפשר להבין מה הבדיחה הזו, ולמה היא על חשבוני?״
אני שואלת, לא מבינה דבר מהסיטואציה המסובכת.
״אמה, זה ליאם!״ שרה צורחת אליי. ״כן, אני יודעת איך קוראים לו, עדיין לא הבנתי איך אתם מכירים.״
״ליאם מהיסודי, זה שתמיד היה יורד עלינו ומתעלל בנו ואז זה יתגלגל לזה שאני הייתי מתעללת בו ובעוד איזה ילד, את באמת לא זוכרת?״ שרה אומרת בהיסטריה כאילו סוף העולם הגיע והוא היחיד שיכול להציל אותנו.
״אין סיכוי. הייתי זוכר את אמה, אתם מתבלבלים.״ אדם אומר, ואני מסכימה. ״כן, הייתי זוכרת את האידיוט הזה״, אני מצביע על ליאם. ״אדם, אמה עזבה באותה השנה שאתה הגעת, בגלל זה אתה לא מכיר אותה.״ ליאם אומר ואז נופל לי האסימון. ״אין סיכוי! אתה הילד הזה שליאם נדחף אליו?? היית לוזר אז, איך כל זה״ שרה מצביעה על גופו של אדם ופניו. ״קרה?!״ ״המון שנים עברו, היום אני בליונר בייבי.״
שרה מגלגלת את עיניה, ואני עדיין לא מבינה מה הולך.
״זאת אומרת שאתה״ אני מצביעה על ליאם ״ואת״ אני מצביעה על שרה ואז גם עליי, ״ואני, אותם הילדים מהיסודי הדפוק, כולנו מכירים, ואדם הוא הלוזר הדוחה שכולם שנאו בגלל ליאם?״ ״יאפ״ ליאם עונה. ״רגע, כולם שנאו אותי בגללו?!״ אדם צועק ״אמ, כן. שנאתי שרצית להיות עם אדיוט ובריון כמוהו, אז עשיתי לך ולליאם את כל מה שהוא היה עושה לנו״. ״לעזאזל, אז הייתי הפריק בגללך!!״
״אופסי״ ליאם אומר מגחך, ואדם מחזיר לו גלגול עיניים בתגובה. הסיטואציה מוזרה ומצחיקה מידי עבורי.
״אמה, איך לסדר את המפיות? שכחתי איך את עושה את זה״ דור, האח הקטן ביותר של שרה שואל. הוא רק בן שמונה והוא כבר כל כך יפה. הוא חמוד כל כך!!
״בוא, אני אראה לך״. אני אומרת כשאני הולכת ומראה לו איך לסדר את מפיות השולחן בצורה יפה, איך שתמיד הייתי מסדרת אותן כי כך אמא שלי למדה אותי. 
״איזה מזל שלא נפגשנו אז״, אדם אומר מאחורי. ״למה?״
״כי אז הייתי שונא אותך.״ ״אז אתה שונא את שרה?״ ״היום לא. אני ממש לא ילד יותר. אבל פעם כן״ ״מצטערת, שרה היא..-״ אדם קוטע אותי וממשיך במקומי.
״אימפולסיבית, עושה כל מה שבראש שלה, חסרת טאקט?״ ״יאפ״ אני אומרת כשאני מסתכלת על ליאם ושרה מדברים, או יותר נכון, ליאם עושה לה קוקיות כדי לראות שזו באמת היא, ושרה מרביצה לו ואומרת לו לא לגעת לה בשיער.
״איך אתה ניחשת?״ ״זה נשמע בול כמו ליאם, זה הכל. הוא יכול להיות מאוד חסר טאקט ודפוק. אבל הוא היחיד שהיה שם בשבילי ברגעים קשים וגם ברגעים הטובים. באש ובמים. אז אני לא יכול לזרוק אותו לצד הדרך רק כי הוא ׳חסר טאקט׳. מאוד מאוד חסר טאקט״. ״זה נשמע ממש כמוני וכמו שרה, למען האמת.״
״אז יש לך מזל. לא כל אחד מוצא את ׳הליאם׳
או ׳השרה׳ שלו.״