המעבר שהתחיל הכל

פרק 34

עשינו כבר קידוש שאבא שלי מתעקש שנעשה כל שבוע, ואני ושרה קמנו למזוג אוכל לכולם. אני שמה בצלחות  ושרה הולכת ומביאה לכל אחד את הצלחת שלו.
אדם וליאם יתעקשו לבוא לראות מה יש לאכול אז זה רק ארבעתנו בתוך הבית, וכל השאר בגינה בחוץ, מחכים לאוכל שלהם. השיער שלי מפריע לי למזוג את האוכל, אז אני אוספת אותו לגולגול עם הגומיה שיש לי ביד.
״מה זה, אמה?״ שרה אומרת לי אחרי שאספתי את שיערי לפקעת ענקית ומפוזרת באמצע ראשי כשהיא מסתכלת עליי כאילו רצחתי מישהו, בישלתי את הגוף שלו, והיא מצאה בפיה כמה שיניים של הקורבן המסכן. ״מה זה מה?״ שאלתי והיא מתקרבת אליי, ונוגעת לי בפרעות בנקודה בצוואר. ״מה יש לך?״
״מה יש לי?? יש לך הייקי!״
-מה?!?! אני אהרוג אותו!! אדיוט!!!
״מה על מה את מדברת, אין לי שום דבר.״
״אמ, כן יש לך!! אומייגד!!!״ ״זה מהמחליק.״ אני אומרת הכי רגועה - לחוצה שיש,  משום שזה השקר הכי טיפשי שהוצאתי מפי בכל חיי. לא עשיתי מחליק מאז כיתה ב׳. שיערי וידיי שנאו כשעשיתי מחליק. זה תמיד נגמר בזה שאני כמעט גוזרת את כל שיערי לחלוטין, וידיי לא יכולות לזוז לכמה שעות טובות.
אני רואה את אדם מגחך בצד.
הוא מתקרב אלינו, מסתכל עליי ואז על צווארי,
״הווו, בהחלט יש הייקי.״  אני מסתכלת עליו במבט שאומר ׳אתה מת׳.
הוא קורץ אליי, לוקח חתיכת מלפפון בידו מכניס לפיו, ויוצא לבחוץ.
״מי זה?!״ ״אף אחד!״ ״את הזדיינת? פליז שכן!, זה מגיע לך סוף סוף להנות מסקס!״ ״שרה!״ אני אומרת בטון מאיים והיא שותקת ישר. היא יודעת שלא מדברים על זה. בטח לא שיש כאן אנשים אחרים. ובכללי העניין הביך אותי כשהאורח הקטן שלנו הבין מה הולך כאן. ״טוב, נראלי שאני מפריע. אני אלך לראות למה החבר הכי טוב שלי משקר לי כבר ימים״.
יופי, עכשיו הדפוק יודע וזה הרס את כל התדמית המטומטמת שבניתי לעצמי. לעזאזל, מה חשבתי לעצמי שנתנתי לו להתקרב לצוואר שלי?
מה חשבתי שנתנתי לו להתקרב אליי בכלל? ממתי אני נותנת לזרים להתקרב אליי? מה נסגר איתי ליד הגבר הזה?

זונה. זה למה את מרשה לזרים לגעת בך.
כי את פשוט זונה.

המחשבה הזו עלתה בראשי ומיהרתי להדחיק אותה. עמוק בליבי ידעתי שהוא תמיד השפיע עליי.
אבל לא עוד. הוא לא הולך להפריע לי עכשיו.

היה ברור שהוא השאיר סימן, אוף. הלוואי ושום דבר מזה לא היה קורה. הלוואי ולא הייתי נמשכת לאדם אף פעם.
אני די בטוחה שאדם עדיין לא ירד מהקטע של ה׳אונס׳ הזה. אני חושבת שהוא באמת חושב שהוא אנס אותי, או משהו כזה. חבל שאין לו שמץ כמה רציתי את זה וכמה התחננתי לזה בליבי כל הערב. לא, בעצם לא חבל. אני ממש לא מתכוונת שזה יקרה שוב.
לעזאזל המשיכה הזו אליו לא צריכה להתקיים. אני שונאת את זה כל כך.
הוא יאכזב אותך בסוף, גם אם לא עכשיו, אז בהמשך כן. אסור לך לתת לעצמך להפגע שוב. את לא תתאוששי הפעם.
גם את המחשבה הזו דחקתי עמוק פנימה כמו תמיד.
הוא ממש לא בליגה שלך. אין לו שום סיבה שבעולם לרצות אותך, תפנימי כבר אמה!!, אני ונוזפת בעצמי.

אני ושרה סיימנו לחלק לכולם את האוכל ואנחנו מתיישבות בשולחן. אדם וליאם מולנו.
אני כמובן פיזרתי את השיער שלי. אני ממש לא צריכה שעוד מישהו יראה את מה שאדם עשה לי. אני ממש לא צריכה שמישהו איכשהו יקשר ויבין שזה אדם. במיוחד לא שרה. וואלה, עדיין לא הבנתי איך היא לא הבינה, בדרך כלל היא חדה כמו דג חרב בעניינים האלה. ובמיוחד כשזה קשור אליי ואל סקס.  היא כנראה תהרוג אותי בשאלות אחרי זה.

״אתה מוכן להוזיז את הרגליים שלך? אין לי מקום בכלל. חוץ מזה שהרגליים שלך ממש בתוך הרגליים שלי. זה דוחה, חבוב״
״לא, אני לא מוכן. הרגליים שלי גדולות ואני צריך הרבה מקום. תתמודדי מותק.״.
״אמה, תגידי לו״,
״אדם, תגיד לה״,
ליאם ושרה אמרו ביחד עצבניים.
״אתם מוכנים לסתום? אתם ממש כמו שני ילדים קטנים. אח של שרה שבן 8 בוגר יותר משניכם ביחד״ אדם אומר, ואני מהנהנת. שני אלה ממש כמו חתול ועכבר. בחצי שעה האחרונה הם לא הפסיקו לריב. ריבים מטומטמים כל כך ממש כמו ביסודי. הנה כמה דוגמאות,
״תביא לי את המלח״ ״לא רוצה״ ״נו!״ ״לא, תקחי לבד״
או כמו, ״תאספי את השיער שלך, יש לי שיערה ג׳ינג׳ית באוכל״ ״אתה מבין שלחצי מהאנשים בשולחן הזה יש שיער ג׳ינג׳י?״ ״אולי, אבל הכי סביר שזה ממך.
תאספי.״
והריבים האלה תמיד נגמרים ב ״אמה, תגידי לו״, וב ״אדם,תגיד לה״. היתה פעם שהם יתבלבלו מכל הפעמים שאמרו את המשפט הזה וליאם אמר, ״אמה, תגידי לה״, ושרה אמרה, ״אדם, תגיד לו״.

״מי הכין את זה?״ ליאם שאל לפתע והצביע על הדג הסלמון שאכל. ״אני״ אמרתי. ״זה ממש טעים! ואת זה?, זה מדהים!!״ הוא שאל והצביע על המרק שהיה לו בצלחת ליד. ״אני״ אמרה שרה. ״אה, אז זה דוחה. חסר לזה טעם.״
אני ואדם החלפנו מבטים וגלגלנו עיינים.
״זה טעים מאוד, עכשיו סתום לפני שהראש שלך יהיה במרק הזה שאתה שונא כל כך.״
שרה אמרה לו וליאם החזיר לה פרצוף ילדותי שאומר, ׳לא אכפת לי ממה שאת אומרת׳. ואני נשבעת שהוא כמעט הוציא לה לשון. והיא כמעט החזירה לו!.
לעזאזל, זה כאילו הם נתקעו ביסודי.
אני ואדם המשכנו לגחך.
הטלפון של אדם צלצל לפתע, אדם הוציא אותו מהכיס כדי להשתיק אותו, הוא הסתכל על הצג, עשה פרצוף מרוכז, כאילו מנסה להבין מי מתקשר, וענה.
״הלו?״ עיניו נפתחו לרווחה, הוא הוזיז את הטלפון מהאוזן קצת ואמר, ״סליחה, אני חייב ללכת.״
הוא נכנס לביתו ויצא תוך מספר שניות עם המפתח של מכוניתו, נכנס אליה, ונסע במהירות.