Royal Blood/דם מלכותי

אסטריד (1)

בעולם כמו שלנו יש שני סוגים של דם, הדם הכחול המלכותי והיקר.
והדם האדום, הפשוט והמלוכלך, שנועד לשרת את בעלי הדם הכחול ולהגיד "כן" לכל מילה.
לצערי, אני שייכת לסוג השני, הדם שלי הוא רגיל ופשוט, אבל אולי אני פשוטה אבל אני ההפך הגמור מרגילה, הוריי סיפרו לי שנולדתי עם פגם גנטי נדיר בעיניים, מאז ומעולם תהיתי איך הייתי נראית אם הייתי נולדת עם העיניים של אבי, כריסטופר לאפאייט, יש לו עיניים אדומות כהות כמו של פטל יער שזה עתה נקטף או כמו תערובת מרוכזת של פלפל אדום וחריף ועגבניות שאנחנו מכינים ומכניסים לתוך מאפי הפיצה שלנו.
או אולי הייתי נולדת עם עיניים כמו של אימי, גרייס לאפאייט, יש לה עיניים אדומות אך לעומת אבי הן בהירות, כמעט מגיעות לסף הכתום, הן תמיד מזכירות לי את צבע העצים בסתיו או של השמש ששוקעת מעבר לים.
אבל העיניים שלי כמו שאמרתי הן לא רגילות, אלא שונות, יש שיגידו פריקיות ויש שיגידו מושלמות, עם הזמן הבנתי שזו התפישה של האדם לעולם, לממלכה, ולמציאות עצמה.
"אסטריד, תואילי בטובך להעביר לי את הקמח מלידך?" אמא שלי קראה לי והעירה אותי ממחשבותיי, שתינו במטבח אופות בזמן שאבא שלי מדבר עם הספקים ומכניס אותם,
"כמובן אמא" הבאתי לה את הקמח בעוד היא לקחה חופן בידה ופיזרה על הבצק,
"תירצי להגיד לי מה מטריד אותך יקירתי?" היא שאלה והסתכלה לתוך עיניי מבט עמוק, מבין, ומכיל,
"חשבתי על החיים בממלכה ושמעבר לה" אמרתי נשמתי והמשכתי, "אולי מעבר יהיו לנו חיים יותר טובים, אולי מעבר יש לי אפשרות להיות מי שאני, את לא חושבת?" עצרתי את מעשיי ודיבורי והסתכלתי על מה שיש לה לומר,
"מתוקה שלי זוהי מחשבה מאוד יפה אבל את יודעת שאין לנו אפשרות פשוט לקום ולעבור למקום אחר, יש למאפייה שלנו את האות המלכותי, המלך והמלכה בעצמם הביאו לנו את האות הזה, הולך לנו ממש טוב והנשף המלכותי בעוד כ שלושה שבועות, באוי נחכה עד אז ולאחר מכן נדבר, אם עדיין תרגישי כך נדבר, או.קיי?"
"או.קיי אמא" עניתי בחיוך אבל עמוק בפנים עניתי בתבוסה. לקחתי את התבנית עם העוגיות והלכתי לעבר התנור, סגרתי אותו הלכתי מעבר לאי שבמטבח פתחתי את המקרר ולקחתי שוקו קר מזגתי לתוך כוס ולפני שהספקתי לקחת שלוק אחד אבא שלי נכנס למטבח והורה לי לצאת לקופה ולקבל את פני הלקוחות,
"שום בעיה אבא, אבל אם עוד מישהו אחד מעיר לי על עיניי אני תוקפת חזרה"
"תהיי עדינה אסטריד" אמר אבי ונשק למצחי, יצאתי וירדתי במדרגות לעבר הקומה התחתונה שלנו, הגעתי אל המזווה ומשמה יצאתי ישירות אל הקופה, הלכתי אל הדלת ופתחתי את הדלת של המאפייה.
עברו כבר כמה שעות של עבודה אנשים נכנסים יוצאים מסתכלים וקונים יש כאלה שמזמינים עוגות לאירועים שבוע מראש ויש כאלה שמזמינים קייטרינג שלהם,
"סליחה כמה זה עולה?" כמו תמיד חייב להיות מישהו שקוטע את המחשבות שלי, סובבתי את ראשי מדלת המאפייה לעבר גבר נאה, הסתכלתי עד קו כתפיו, לא היה לי כוח לעוד הערות נוספות על צבע עיניי אז החלטתי שהכי טוב שמעכשיו לא היראו אותן, כל מה שראיתי היה את גופו הרחב מה שמראה על התעמלות, ואני לא אתפלא אם גובהו הוא 1.90, הוא החזיק חבילה של ימי ראשון, כל יום ראשון אנחנו מכינים חבילות מיוחדות לפתיחת השבוע, כל שבוע מאפים אחרים, השבוע המאפים הנבחרים היו קאפקייקס, אהובים עליי,
"עלמתי?" הוא שאל שוב,
"אני מצטערת, זה יעלה לך 7 דולר" אמרתי בחיוך והוספתי, "תירצה שאארוז לך אותם?" שאלתי בחיוך כנה,
"אני אשמח שתיסתכלי לי בעיניים כשאנחנו מדברים, אלא אם כן זוהי לא אפשרות בישבילך" היה משהו בקולו, משהו רך ומבין, הוא לא פקד עליי כמו כולם, הוא ביקש ועם זאת בקולו הייתה נימה של ציווי,
'אל תעשי את זה אסטריד, אל תיסתכלי עליו, הוא התגלה בדיוק כמו כולם, אחד שחושב שהעולם שייך לו,'
הרמתי את הראש לאט ופגשתי את פניו, שיערו היה חום ותווי הפנים שלו היו בוגרים, אבל מה שתפס את עיניי היו עיניו, הן היו כחולות! כמו של כל בן מלוכה עם דם כחול, וזה היה הרגע שבו זה הכה בי, בן מלוכה, אולי אפילו יורש עצר, מלך לעתיד, עומד מולי, מביט בעיניי, ובעיניו מופיעה חמלה? הכלה? יופי?
"7 דולר אמרת עלמתי" הוא חייך והוציא מחגורתו ארנק קטן והוציא שטר של 20 דולר "מה שמך?"
"אני לא חושבת שזה הכרחי אדוני" אמרתי בכנות והשפלתי את עיניי אל הקופה והוצאתי עודף,
"אני חושב שזה הכרחי, אני רוצה לדעת למי להודות על שירות נדיב" אמר ויכולתי לשמוע את הכנות בקולו אז נכנעתי
"אסטריד לאפאייט אדוני, ההורים שלי הם הבעלים של המאפייה, בעצם זהו עסק משפחתי בלבד"
"נשמע נחמד, שמי הוא גבריאל מייסון, ולא אדוני"
"אם תסלח לי אני מעדיפה לקרוא לך בשם כבוד, אני לא ארצה להסתבך בגין חוסר כבוד למלוכה"
"אז אם כך הסירי דאגה מליבך מפני שאני לא קשור למלוכה הזו אלא לזו שנמצאת מעבר לאוקיינוס"
"גבריאל מייסון, שם המתאים למלכות יש לציין" אמרתי וצחקתי צחוק אמיתי מזה המון זמן, אולי מעייפות ואולי מזה שיש לי בן מלוכה במאפיה ואנחנו מדברים כמו חברים ותיקים שלא נפגשו זמן רב, עצרתי לצחוק והסתכלתי עליו, עיניו היו מקובעות בשלי וחיוך יפה נמתח על פניו,
"יש לך צחוק יפיפה" אמר ואני האדמתי, הוא לא הזיז את עיניו משלי ופרפרים התחילו להתפזר בבטני, לפתע שמענו נקישות על הדלת והוא היה הראשון לנתק את המבט והיסתכל מאחורי כתפו, עמד שמה גבר שניראה בתחילת שנות ה30 לחייו וסימן ולגבריאל שהזמן ללכת הגיעה,
"שמחתי להכיר אותך העלמה לאפאייט" אמר לקח את החבילה והתקרב לעבר הדלת,
"שכחת את העודף שלך" אמרתי לגבו, הוא הסתובב עם חיוך על פניו ואמר "תישמרי לי אותו לקנייה הבאה שלי" סיים את דבריו והלך, אבל הפרפרים שגרם להם נשארו במקומם.