"תיראה אבא אני פיה שיכולה לעוף" אני בת השלוש אמרתי, צחקתי ורצתי אליו שירים אותי בידיו, הוא התכוף הרים אותי וסובב אותי באוויר גבוהה ואמר "הפיה הקטנה והפרטית שלי, על פיות צריך לישמור אהובתי ולכן תיצטרכי ליהשאר עם אימך בבית למשך זמן מה אוקיי,?"
"מה אם הגן אבא? או המאפייה?"
"תישכחי מזה, תראי לי עד כמה פיה טובה את ותקשיבי לדבריי" הוא נשק לראשי, קם והלך לכיוון אמי שעיניה היו מוצפות, נשק לשפתיה והלך לכיוון הדלת,
"אבל אבא חשבתי שהיום הולכים למעגן ביחד, כמו תמיד"
אמרתי אבל הוא היה כבר רחוק מדי בישביל לשמוע, לאחר כחודש חזר והביא איתו שדים ליום וסיוטים ללילה, מאז אותם ימים הבטחתי שיום יבוא ואני אהיה זאת שתלך אבל אני אחזור, וכל שד שאראה אני אקטל.
מבטו היה חודר והבנתי שאין דרך חזרה מהרגע הזה,
"זה התחיל לפני חמש עשרה שנים, הייתי אז בת שלוש ואבא שלי היה חלק מהשומרים, המצב הבטחוני היה בסדר גמור עם כל הממלכות שמסביב עד שהמלך איכשהו, אני לא זוכרת או מבינה לכדי פרטים הרס את המצב הזה, גרם לממלכה השנייה שמעבר לאוקיינוס מצד דרום, ממלכת אקווהלין, לכעוס על הסכם השלום שנהרס ומלחמה נפתחה." עצרתי בישביל לנשום לאכול ולשתות מהתה, "שאלת למה הספינות שונות? אז הספינות שונות מפני שכל אחת ממוקמת במקום אחר, יש לנו את: צפון, דרום, מזרח, מערב ומה שבינהם, שמה הספינות ממוקמות, וכשהתחילה המלחמה היא התחילה מצד דרום, מכל הצדדים, גם מדרום-מזרח ודרום-מערב, היו צריכים להגדיל את הספינות בישביל להכניס בהן יותר נשק יותר אוכל ושתייה ויותר מיטות בישביל גברים חדשים וישנים.."
"מה זאת אומרת ישנים?" גבריאל עצר אותי ושאל
"זאת אומרת כאלו שיצאו לגמלאות או פנסיה מהשמירות, כאלו ששחררו אותם, בישביל המלחמה הזו החזירו את כולם, אני זוכרת שאבי היה בספינת דרום, לפני שהוא עלה לספינה בישביל השמירות לפני הוא תמיד היה מרים אותי גבוהה לשמים וקורא לי הפיה הקטנה..." אמרתי את סוף המשפט בלחש וחיוך עצוב עלה לשפתי, "אבל באותו יום שהוא עלה לספינה הוא נשק לראשי ממש כאן, בחדר הזה ויצא, הוא לא נתן לי לצאת החוצה מפני הסכנה ואפילו לא לאמא שלי, היינו צריכות להמשיך כרגיל וזה מה שניסינו לעשות, כעבור חודש הודיעו שהספינה חזרה, אבי וורנון היו היחידים שחזרו, ושניהם יצאו לגמלאות מאז, אני לא יודעת איך אבל אבא שלי הצליח לשחרר את שניהם, אולי זה בגלל שהמלך והמלכה מכירים את המאפייה דרך האות המלכותי או כי פשוט מטוב לב אבל אני בחלט מודה על זה שהוא לא הולך לשמה יותר" עצרתי את דבריי עצמי את עיניי ונתתי לדמעות לרדת במורד הלחי שלי, שמעתי רעש של כיסא זז, כנראה הוא קם ממקומו אבל לפתוח את העיניים הייתה כמו משימה בלתי אפשרית עכשיו, אם אני אפתח אותן נהר של דמעות בטוח יגלוש החוצה מעיניי, שקט הכיסא פסק מלזוז ולפתע הרגשתי יד על הלחי שלי מנגבת את דמעותיי בעדינות יתרה, ידו של גבריאל,
"זוהי הסיבה שכולם בכו? שכל מי שעלו לספינה הזאת קיבלו צומת לב יתרה וציוד המספיק לחצי שנה" שאל, הנהנתי קלות ולחשתי,
"כל הילדים בממלכה קוראים לה ספינת האור ביגלל שמי שעולה עליה הולך אל עבר האור ובדרך כלל לא חוזר, ומי שכן חוזר זה מפני שהאור לא היה מוכן לקבל אותו עדיין, נשמע מוכר לא?" גיחוך עצוב נשמע מפי וידו הגיעה לעבר שיערי, "הסיבה לכך זה כי כל המבוגרים כאן החליטו להמציא סיפור לילדים, סיפור יפה יותר מאשר מלחמה ודם, אני הייתי אחת מהם גבריאל, אני הייתי אחת מהילדים שהאמינו בפנטזיה הזו, אבל לראות את אבא שלי נלחם בסיוטים שלו כל לילה ובשדים בכל יום גרם לי להבין שמשהו קרה בספינה אבל זהו לא היה אור קסום....." לא יכלתי להחזיק את זה ונתתי לדמעות לרדת יותר ויותר, הרגשתי את גבריאל עוטף אותי בשתי ידיו ומושך אותי ליותר קרוב,
"את לא חייבת לענות על זה אסטריד, אבל אני חייב לדעת, הספינה שאת עולה עליה היא של.." ראיתי את התחינה לידע בעיניו, אז עניתי, בכאב אבל עניתי,
"דרום-מזרח, זוהי הספינה שלי, היום היא לא הייתה במעגן כי היה להם מקרה פתע, אז הרווחתי עוד שבוע להתכונן" חייכתי בעצב ושמחה בשביל לנסות להקליל את האווירה אבל מבטו של גבריאל חדר לתוך עיניי וגילה את סודותיי ופחדיי באחת,
"ממה צבע עינייך? זה בתורשה?" שאל, אני לא יודעת אם יותר הופתעתי או הודתי על כך שהוא עבר לדבר על עיניי,
"פגם גנטי" עניתי,
"אולי.." לחש, הסתכלתי עליו כלא מבינה ולפתע שמתי לב עד כמה עינינו קרובות, עד כמה שפתינו כמעט נוגעות שאני מסוגלת להרגיש את נשימותיו על שפתיי בזמן שידיו סביב גופי מהדקות את אחיזתן, "או שאולי זוהי מתת שהיא רק שלך..." סיים את לחישתו והתקרב עם שפתיו לשלי, לעומת הליכתו והאנרגיה הקשוחות שלו נשיקתו הייתה עדינה, שפתיו נגעו ולא נגעו בשלי, הרגשתי שהוא מחכה שאני העשה את הצעד האחרון וכך עשיתי, הנחתי את ידי על לחיו וקירבתי בין שפתינו, וזהו, כל החומות השתחררו לרגע ונסחפנו לתוך עולם משלנו, עם יד אחת החזיק את המותן שלי ועם היד השנייה החזיק את הלחי ספק עדין ספק חזק, כאילו מפחד שאברח לו, לאחר כמה רגעים התנתקנו במטרה לנשום ולהבין מה עשינו, לאחר רגעים נוספים הוא בא לקרב בינינו אבל אז הבנתי שחוץ מבן מלוכה וזה שהוא יודע ממש לנשק אני לא מכירה אותו כלל ושכרגע פתחתי בפניו את ליבי, הוא כנראה מכיר אותי כרגע יותר מכל אחד אחר מפני שהוא מכיר את פחדי, הנחתי את ידי על החזה שלו והדפתי אותי בעדינות אחורה,
"מה אנחנו עושים?" שאלתי ללא אוויר
"מה זאת אומרת?" מבט מבולבל הופיע על פניו
"אני מתכוונת שלמרות הרצון שלי להמשיך את הנשיקה אנחנו מכירים רק כמה ימים, כרגע פתחתי את ליבי בפניך אבל חוץ מבן מלוכה אני לא יודעת עליך שום דבר"
"זה מה שמפריע לך? אז את לא מתחרטת על הנשיקה?" שאל
"הנשיקה הייתה טובה, מאוד, אבל אני רוצה להכיר אותך יותר טוב מזה, אתה מוכן להיפתח אליי יותר?" שאלתי בתקווה אמיתי שתעזור לי לפצח את הפאזל שנקרא גבריאל מייסון,
"מה את רוצה לדעת?" ציפיתי שיגיד הכל אבל זה, ככה ישר,
"מהו הפחד הכי גדול של חייך גבריאל מייסון?"שאלתי, היה נראה שהוא לא ציפה לשאלה הזו, הוא ניסה לשמור על דמות קשוחה אפילו מולי, יכולתי לראות את המאבק שמתחולל בינו לבין עצמו לספר לי אז החלטתי להקל עליו,
"אתה לא חייב אם...." ולפני שסיימתי קטע אותי בעזרת מילה אחת וארבע אותי,
"אהבה" אהבה, הוא מפחד מאהבה אבל למה?
"למה? אהבה היא יפה, היא מוציאה ממך את הצדדים הטובים ביותר שלך וגורמת לך לשכוח מהפגמים" אמרתי בכנות , "אני יודעת שככה אני מרגישה כשאני איתך" אם הוא חלק איתי את הפחד הגדול שלו אני אחלוק איתו את הסוד הזה,
"כולך טוב אחד גדול אסטריד" אמר והזיז קצוות של שיער סורר למאחורי האוזן, "ואני לא יודעת על מה את מדברת, אני לא רואה שום פגם בעיניך, רק יופי טהור" פתפתי את פי לענות אבל הוא פשוט משך אותי לנשיקה סוערת יותר מהקודמת, הפרפרים בבטני לא איחרו לבוא וכל הגוף שלי היקצץ ועלה בלהבות שהוא הדליק, לאחר רגעים ספורים גבריאל עצר את הנשיקה,
"אז, עכשיו לך יש שאלה לישאול אותי?" צחקתי אבל מבטו היה רציני,
"את אסטריד, את גורמת לי לאהוב אותך, חשבתי שלא לבוא הינה היום אבל זה היה קרב אבוד מראש ואם להיות כנה זה מפחיד אותי" אמר בכנות מלאה וגרם לעיניי לפעור, ואז לחייך, נישקתי לשפתיו בעדינות רכה ואמרתי,
"אתה יכול לפחד מאהבה אם אתה רוצה, אבל תהיה בטוח שאני אהיה מספיק אמיצה בישביל שנינו" לחשתי
"כבר מתחיל להיות מאוחר, אני צריך לחזור או שהישלחו משלחת חיפוש" זה היה הרגע שהתחלתי לצחוק עד שהבנתי את הרצינות שלו, וואווו אני באמת חייבת לזכור ליותר משתי שניות שהוא בן מלוכה, נסיך ושמעמדו יקר ערך "תצאי איתי לדייט? מחר בשעות אחר הצהריים בשקיעה" הוא התכונן לקום וספק שאל ספק פקד, הוא ממש מנסה להיות משוחרר לידי אבל למה לידי, מה מייחד אותי ככה, וכאילו קרא את מחשבותיי קירב אותי לחיבוק ולחש לאוזני "את יותר ממיוחדת אסטריד לאפאייט, תיהי בטוחה שכל היופי שלך מגיעה מזוג עינייך" סיים את דבריו ונישק את צווארי, מתחת לאוזני, זה היה נעים וגרם לצמרמורות בכל גופי, הוא המשיך להניח נשיקות קטנות וגרם לי להיאנח ולנשום בכבדות, הוא התרחק והסתכל לתוך עיניי המבולגנות מרגשות ושאל שוב,
"דייט?"
"דייט, אני מעדיפה פיקניק, יש לי מקום נחמד שאני יכולה להראות לך או.קיי?"
"שום בעיה, תהיי מדריכת הטיולים שלי בעודי כאן" אמר נשק לשפתיי והלך לכיוון היציאה מהמאפייה, ופעם ראשונה מזה שנים שבאמת התרגשתי ליום המחרת.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
