"עכשיו אלו שמונה עשרה שנות חיים, את לא ילדה יותר, את לא נערה מתבגרת כמו אתמול שלשום, את אישה צעירה המוכנה לשאול כל שאלה, אבל היזהרי ילדתי, לא כל תשובה שתקבלי תהיה קשת בענן או אורות של אגם מסתורי,
חלקן יהיו כמו חרבות חדות להב שיעופו לעברך, אבל תישמעי בקולי, החרב השחורה היא המסוכנת מכולן, אל תתני לה לפגוש את ליבך שמה הוא ידמם את דם חיינו" אלה, אין לי עוד מילים לתאר את האישה העומדת מולי, שיערה שחור וארוך כמו שלי לצד גופה מונחת חרב חדה העשויה מזהב, מזהב לבן והעיניים שלה, הן ורודות, אך לעומת שלי אין זוהרות בחשיכת הלילה,
"אילו שאלות אני עלולה לשאול שיביא סכינים לעברי? ולמה הסכין השחורה תגיע לליבי? "ומה זאת אומרת דם חיינו?" שאלתי את האלה שעמדה מולי,
"הקללה שלהם היא הברכה שלנו, את תהיי מפלתם ועלייתנו..." האישה התחילה להעלם עד ששמעתי את קולה קורא ממרחק, "החרב השחורה, היזהרי ממנה כי המפגש שלך ושלה רק קרב", קולה נעלם ואני קמתי, השעה הייתה חצות בדיוק, יום ההולדת שלי התחיל, יום הולדת שמונה עשרה.
"תודה לך ילדתי, את ממש מלאך" ורנון אמר לי והתקדם לעבר הספינות, הוא השכן שלנו, גר בית לידינו עם אישתו, אני מקווה שהוא יחזור בריא ושלם, הם תמיד נהגו לעשות לי בייבי סיטר כשהייתי ילדה ואף פעם לא גרמו לי להרגיש מחוץ לעניינים, שונה, הם גרמו לי להרגיש מיוחדת, כמו מלאך,
"שמרת לי את השלושה עשר שקל, אסטריד לאפאייט?" שמעתי מישהו מאחוריי קורא, קולו היה גבוה ועשה לי פרפרים בבטן, לא הייתי צריכה להסתובב בישביל לדעת מיזה,
"גבריאל מייסון, שמרתי לך את העודף, הוא מחכה לך"
"אז למה שלא נלך להביא?" הוא שאל ואין דבר שרציתי יותר מלבלות זמן במחיצתו, אבל יום ההחלפה ואני חייבת להראות נוכחות ולהיפרד מכמה חברים שהם כבר מזמן משפחה,
"אני אשמח, אבל זה יצטרך לחכות לקצת יותר מאוחר, אם אין לך בעיה?" שאלתי אבל בתוך תוכי קבעתי
"אין לי בעיה, תוכלי אולי לספר לי קצת על יום ההחלפה הזה, אני חדש זוכרת?" אמר וגרר מימני צחוק נמשך, לבסוף התעשתי על עצמי ושאלתי,
"בכיף, מה אתה לא יודע על היום?"
"למה את לבושה בלבן, למה כולם לבושים בלבן?"
"לאחר שהשומרים שלנו חוזרים והבאים בתור עולים לספינות החלטנו לעשות מזה יום משמח, החלטנו להפסיק לבכות ולהתעצבן על זה, אז אנחנו לובשים בגדי חג לבנים ובאים עם מתנות לאלו שחזרו ומביאים ציוד לאלו שעוזבים, לפעמים זה לוקח שבוע ולפעמים חודשיים, זה תלוי לפי המצב של הבטיחות שלנו, שלא תבין לא נכון אני די עצבנית ששבוע הבא אני הולכת, היו לי כמה תכנונים לעשות אבל...." הוא עצר את דברי ומבט מופתע על פניו,
"את הולכת, מה זאת אומרת את הולכת?" שאל
"זה לפי תורות, כל מי שהופך לבן שמונה עשרה אוטומטית ברשימה של השומרים, נשים זה מי שמתנדבת אז היא נכנסת לרשימה, אנחנו לא מחוייבות, נשים יוצאות מהרשימה אם הן חולות או מתי שהן נכנסות להיריון ויולדות, אבל אז הן מחויבות לשלם מיסים כרגיל, גברים יוצאים מהרשימה אם הם חולים, התור שלי הוא מתי שהם חוזרים, ולפי המצב הבטחוני זה שבוע הבא" סיימתי את דברי,
"אז את התנדבת?"
כמובן, אני לא אתן לאף אחד להגן עליי ועל הבית שלי אם לי יש אפשרות לעשות זאת בעצמי" הוא היה נדהם ושקוע במחשבות על מה שסיפרתי לו שהוא אפילו לא ענה לי, לאחר דקות של שבהן באו להיפרד ממני לשלום ובירכתי כמה אנשים, פה ושמה דמעות וגבריאל שלא הוריד את העיניים שלו ממני ומדי פעם הסתכל למסביב, על המשפחות שבוכות, הוא היה נראה שקוע במראה אז עקבתי אחרי מבטו למשפחה ספציפית, משפחת לאביין, גברת לאביין בוכה על כתף בעלה מחבקת אותו בעוד הוא מחזיק בה ומנסה להיות חזק בישביל שניהם ובישביל תינוקם, הם משפחה ממש טרייה, הזוג התחתנו רק לפני שנתיים ורק השנה התינוק נולד,
"למה הספינות שונות?" הוא לפתע שאל אותי,
"למה הכוונה?" שאלתי למרות שידעתי על מה הוא מדבר, אבל כאן, בציבורי, מול כל האנשים ומול עשרות משפחות שאולי נפרדות לתמיד מיקירם אני לא אספר לו, אני לא אספר לו מולם משהו שכולם מנסים להכחיש, זוהי לא פרידה עד שבוע הבא זוהי לוויה שאומרת 'נקווה שהגופה שלי תזכה לקבורה'
"נראה לי שהגיעה הזמן שאני אחזיר לך את העודף שלך גבריאל מיייסון" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המאפייה, הוא בא בעקבותיי, לא הייתי צריכה לסובב את ראשי בישביל לדעת.
הוצאתי את המפתח מכיס השמלה ופתחתי את הדלת, נכנסנו ונעלתי אותה אחרינו, "חכה כאן, אני הולכת להחליף את החוסר אוויר הזה במשהו אחר וחוזרת" אמרתי בזמן שידי הכווינו על השמלה והלכתי לכיוון המדרגות המובילות לבית, הגעתי נכנסתי לחדר והוצאתי את הדבר הראשון שראיתי גינס קרעים שחור וחולצת טי שרט צבאית בגזרה גברים ושגדולה ממני בכמה מידות, היא הייתה שייכת לאבי כשהוא עוד היה כחלק מהשומרים, הוא היה היחידי שחזר מהאירוע הזה, אני עדיין מתפלאת שנתנו לו להישאר כאן ולא הכריחו אותו לחזור לים.
סיימתי להתלבש וירדתי למאפייה, יצאתי מכיוון הקופה ולא ראיתי את גבריאל התקדמתי יותר קדימה לכיוון הכיסאות וראיתי אותי יושב עם שתי כוסות תה, ומאפים מחבילה פתוחה,
"מה..?" שאלתי
"יש לי הרגשה שאת הולכת לספר משהו ארוך וקשה לפי המבט שלך, חשבתי שתה ועוגיות יכולים לעזור" ענה לשאלתי,
"מכל העוגיות שבחרת, בחרת אותן?" שאלתי וחיוך עלה על פני בעודי יושבת ושהוא לוקח 'עוגייה', אם רק ידע אני בספק אם היה בוחר באילו,
"מה הבעיה בהן?" הוא קירב אותן לפיו ולפני שהספקתי להגיד משהו נגס,
"אין שום בעיה איתן אלו פשוט לא עוגיות, אלו מאפיי מיני פיצה" אמרתי והוא הסתכל עליי כלא מבין מה הבעיה, הוא יבין בעוד 1..2..3... המבט הלא מבין נעלם ובמקומו הופיע מבט מבין ועוד איך, "האקסטרה פלפל טעים לך?" חייכתי ובשנייה שלקח את כוס התה לא יכלתי להתאפק יותר ופשוט צחקתי, השתחררתי,
"אקסטרה פלפל?! זה לא חוקי" פרצופו היה רציני לכמה שניות שהזכירו לי שעיניו כחולות שהוא נסיך, אולי זה היה יותר מדי, הרי אנחנו לא חברים שאפשר לעשות צחוקים כאלה אבל מצד שני מה אנחנו?
לאחר השניות האלה הוא חייך וגיחך "אני אשמח להזהרה בפעם הבאה"
"תהיה פעם הבאה?" שאלתי
"אני אשמח לכך, אבל כרגע לא התכנסנו בישביל לדבר או לצחוק על אקסטרה פלפל, נכון?" הוא צחק,
"אתה צודק" אמרתי וקמתי ממקומי, הלכתי לעבר המקרר שעומד בקצה החדר פתחתי אותו והוצאתי משמה קופסא של גבינת שמנת עם שום, שמיר, וסוכר, מליד המקרר לקחתי שתי צלחות מהמדף וחזרתי לשבת, "בבקשה, אם היית שואל היית יודע שבדרך כלל אנחנו ממליצים לקנות את המאפים אללו עם הגבינה הזו, היא מרככת את החריפות ומוסיפה טעמים חדשים" אמרתי והא עשה כדבריי,
את מתחילה?" שאל כשהגיש לי צלחת עם מאפה ושמנת עליה, לקחתי את הצלחת הודיתי לו ונשמתי עמוק, מבטו היה חודר והבנתי שאין דרך חזרה מהרגע הזה.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
