"היי..." לחשתי בחזרה בקול צרוד מדמעות, עינייה התחילו להיעצם מחדש וגופי נדרך למראה הפצוע, אני לא אוהב את זה,
"תנווטו את הספינה אל נוורדור עכשיו, כל מי שלא צריך להיות כאן שירד מתצת לסיפון" אמרתי לכולם והנחתי יד אחת מתחת לזרועותיה ויד שנייה מתחת לברכיה של אססטריד והרמתי אותה כמו כלה על ידיי, כל אנשי הצסיעו למילותיי ועשו כדבריי, כמובן חוץ מארבעת האחים המגוננים של אסטריד, ביולוגיים או לא, התקדמתי אל מתצת לסיפון ואל עבר המרפאה כאיתן עצר אותי,
"המרפאה נמצאת בכיוון שמה" הוא אמר שוכח לגמרי שזוהי הספינה שלי ושאני מכיר אותה כמו את כף ידי,
"המרפאה בטח תהיה מלאה באנשים אז תגיד לי אתה איתן, איפה אתה חושב שאסטריד תרצה להתעורר, במקום עם פרטיות או איפה שכולם נמצאים?" פניו הראו הבנה והנהון קצר ממנו והמשכתי ללכת, תומאס פתח לי את דלת המפקדה שלנו ואני התקדמתי ישירות לספה שבסוף החדר, סיינה ראתה את אסטריד וקמה מהר משמה נותנת לי להניח אותה בעדינות במקומה ולהתיישב על ברכיי ברצפה לידה,
"מה קרה לה?" היא שאלה בדאגה בדיוק שסיימון נכנס לחדר עם תיק עזרה ראשונה והושיט לי אותה פתוחה ומוכנה לשימוש,
"תודה" הודתי לו והתחלתי לחבוש את ראשה של אסטריד שדימם מחתך על המצח, כנראה מהפגישה עם המים שמה למטה או מהרמפה שקרסה תחת רגליה, חיפשתי בייניי עוד פגיעות אבל לא מצאתי אם כי אני בטוח שמתי שתתעורר יהיו פציעות שלא מצאתי בעין, "תלכו לנוח, אני נמצא איתה" אמרתי בתקווה שיקשיבו לי ולהפתעתי הרבה זה מה שעשו,
"גבריאל?" מיכאל קרא לי וגרם לי לקום ולהסתובב לכיוונו,
"כן?"
"תודה שדאגת לה ושהוצאת את האמת לאור, תמיד ידעתי שחסר משהו לחיים שלי ועכשיו אני יודע, זו הייתה אחותי גדולה, תשמור עליה" הוא אמר לי וביקש לבסוף וכל מה שעשיתי היה להנהן בהבנה, אולי זאתי הייתה הפעם שלא רבנו בסוף השיחה, הוא יצא מהדלת ועכשיו סיימון פנה אליי,
"לפני שנכנסתי הנה אביך נתן לי להביא לך את זה, יש פה בגדים ואוכל, גם לאסטריד יש כאן בגדים, אמא שלה שמה" אמר והושיט לי את התיק שאיתו באתי לכאן בפעם הראשונה, "והוגיה של אסטריד רצו להיכנס לכאן בזמן שחבשת אותה, לא נתתי להם אבל היא תצטרך לדבר איתם מתישהו" הוא צדק בדבריו אבל זהו היה עיניינה של אסטריד בלבד,
"אני יודע אבל אסטריד תקבע את זה כאשר היא תתעורר ותרגיש יותר טוב" אמרתי ולאחר שיצא נישארנו סוף סוף לבד, התפשטתי מבגדיי הרטובים והתנגבתי במגבת מכל המים הקרים שהיו על גופי ולאחר מכן התלבשתי בבגדים נקיים וחמים, בטח קר גם לאסטריד, היא צריכה להחליף גם בגדים, הלכתי אליה וניערתי את גופה בעדינות אבל מספיק בשביל לגרות לעיניה להיפתח כמו פרח יפה,
"גבריאל, התעלפתי?" היא שאלה בקול חלש ועייף,
"היית מעולפת לקצת, וחבשתי לך את המצח" אמרתי והוספתי במהירות כאשר ראיתי את ידה נוגעת בתחבושת ואת פניה מתעוותות מכאב,
"קר לי..." היא המשיכה לדבר בקול חלש,
"קומי, אני אעזור לך להתלבש" הצעתי לה והיא נזערה בדרך שקמה, היה נראה שכל תנונה כואבת לה וכאשר באה לקום רגליה התקפלו מרוב חולשה,
"תתני לי" אמרתי והושבתי אותה בחזרה, משכתי את קצ המכנס שלה למטה ולאט לאט הוא ירד, על רגליה ניגלו לעיניי סימנים כחולים וסגולים ועוד בשלל צבעים, הורדתי גם את חולצתה ואותם סימנים ניגלו,
"אני יכולה את השאר לבד" אמרה, מתכוונת לחזייה ולתחתון, הנהנתי בראשי והסתובבתי אליה עם גבי אבל נישארתי קרוב ככה שתוכל להישען עליי למקרה שתקום מה שהיא עשתה, ידה הונחה על ידי ןלאחר כמה דקות היא התיישבה בחזרה, "סיימתי" אמרה ואני חזרתי להסתכל עליה, לקחתי את התיק שלי והוצאתי ממנו שני כריכים ומים לשתייה והושטתי לה, היא לא חיכתה שנייה אחת וכבר סיימה חצי מהכריך, התיישבתי לידה על הספה ובהיתי מה אוכלת בשתיקה שהתקבלה בברכה, לאחר שסיימה הגשתי לה את הכריך שלי והיא לא חיכתה לפני שאכלה גם אותו, רק לאחר שאכלה חצי ממנו והיה נראה שמרגישה יותר טוב ורגועה היא הסתכלה עליי וכיווצה את עיניה במבט מבולבל,
"למה אתה לא אוכל?" שאלה ולקחה עוד ביס,
"כי הבאתי לך לאכול ראשונה" עניתי,
"מה זה קשור, יש לשנינו אוכל..." היא עצרה את משפטה והביטה על הביס האחרון שנשאר מהכריך שנתתי לה ואז הסתכלה על השקית של הכריך הקודם, "נתת לי את האוכל שלך?! גבריאל אתה צריך לאכול! תיקח" אמרה והושיטה לי את מה שנישאר ולקחתי בביס אחד הכל, "סליחה, הייתי רעבה" אמרה והסיטה את עיניה לחלון הספינה שהראה את הסערה שמתחוללת בחוץ,
"הכל בסדר, אנחנו עוד מעט נעבור את הסערה, בסדר?" ניסיתי להרגיע אותה,
"אני מקווה" החזירה רת מבטה שלי וחייכה בעצב ואושר בו זמנית "עשינו את זה" היא הרימה את ידה ללחי שלי וקירבה אותי אליה,
"עשית את זה" אמרתי ונשקתי לשפתיה בצורך רב וגעגוע גדול שמעורבבים עם פחד, פחד שכמעט איבדתי אותה לים הסוער, היא נישכבה אחורה בזהירות, נזהרת על ראשה ואני נישכבתי מעליה נשעןן על ידי משתי צידי ראשה וממשיך לנשק אותה, ירדתי אל עבר צווארה מניח גם שמה נשיקות קטנות שמלאות ברגש ועולה מחדש אל עבר ראשה ומניח גם נשיקה על מצחה הפצועה, ידה עתה על עבר לחי וליטפה אותה בעדינות בזמן שכיווצה את עיניה בעצב,
"למה את בוכה?" היא שאלה ושמתי לב שדמעות התחילו לזלוג במורד לחיי,
"חשבתי שאיבדתי אותך" עניתי בכנות, "לראות אותך נופלת לתוך היום היה..." עצמתי את עיניי בחוזקה כאשר הזיכרון תקף אותי והתעוררתי ממנו לאחר שהרגשתי זוג שפתיים רכות על שלי,
"הצלת אותי, אני בסדר עכשיו" אמרה בכנות שכמעט שברה את ליבי מפני שהיא לא מודעת לכך שהצילה אותי הרבה לפני, משכה אותי למקום מואר עם רגש שלא הכרתי ועל זה אני הודה לה עד סוף ימיי חיי,
"גבריאל אתה כאן?" שמענו לפתע מחוץ לדלת ומיד לאחר מכן היא נפתחה תוך כדי שקמתי מאסטריד במהירות כשאבי עומד בפתח עם מבט חמור סבר על פניו, "אתה צריך לראות את זה בן" אמר לי וחיכה שאבוא, נעמדתי על רגליי והתקדמתי לכיוונו כאשר אסטריד קמה גם כן,
"את צריכה לנוח, תישארי כאן" אמרתי לה,
"אני באה איתך, אני בסדר אוקיי" ניסתה להרגיע ועקפה אותי בעודה מתקדמת לדלת ומסתובבת להביט בפניי, "אתה בא או לא?" שאלה בהתגרות ואני התחלתי ללכת אחרי אבי והנדתי בראשי בייאוש ושעשוע שנעלם לאחר שראיתי מה חיכה במעלה הסיפון, עורב שחור עמד על ההגה כאשר יש דף מגולגל שקשור לרגלו בחוט מזהב, כבר שמעתי בעבר על השליחים של חמשת השופטים אבל לעולם לא חשבתי שאראה אחד בעצמי עד אותו רגע שהפערתי את החוק, קפטן הסיפוח ניסה להתקרב לעורב שצווח במקומו כאות אזהרה,
"לך אחורה" הורהתי לו, "אני אלך" אמרתי ולפני שעשיתי צעד אחד הרגשתי לחיצה על ידו והסתובבתי אליה, זוג עיניים ורודות ודואגות הביטו אליי וביקשו בשקט שאשאר כאן,
"היי, אם משהו יקרה את תמיד תוכלי להשתמש בכוחותיחך בשביל להציל אותי, לא?" חייכתי חיון כנה ולקחתי צעד קדימה לעבר השליח כאשר הרגשתי את ידה משתחררת משלי, התקדמתי יותר והוא עדיין לא צווח, כנראה שהמכתב באמת בשבילי אחרי הכל, השליחים תמיד מודעים למי המכתב מיועד ואם מישהו אחר מתקרב אליהם במטרה לקחת אותו... תפקידם הוא לדאוג שהמכתב יגיע בזמן ולמי שהוא מיועד לו ובכל מחיר, הגעתי לעבר העורב והושטתי את ידי למכתב ובזהירות פרמתי את קשר החוט ושיחררתי ובשנייה הזו העורב פרס כנפיים ועף לעבר ביתו חזרה, אבי התקרב אליי וגם אסטריד ושניהם הביטו במה שידיי מחזיקות בהתעניינות רבה, אף אחד לא פצה את פיו בזמן שפתחתי אותו לדף והתחלתי לקרוא בקול:
לכבוד גבריאל מייסון,
מלך נוורדור,
מצורף בזאת כתב תביעה, עליך להתייצב בעשרה הימים בקרובים באי המשפט,
יש לך את הזכות להביא מייצג משפטי, עדים שיחקרו במשפט, ועדי אופי שיעידו לטובתך,
מוקצה לך ולעדיך אגף מספר20 במזרח3,
בזאת כתב תביעה,
אי המשפט נגד גבריאל מייסון,
הנך נשפט בעברת חוק ,
פרטי העברה: לקחת תחת חסותך נתינים של מלך אחר המודע ובהכרה מלאה ובניגוד להחלטתו של המלך והמלכה סינקלייר ולמרות הידע הרחב שיש לך החלטת שלא להגיש בקשה ללקיחת הנתינים,
נתראה בעשרת הימים הקרובים באי המשפט כאשר תישפט אל מול כל חמשת השופטים העליונים,
בברכה אלואיז מור השופטת השנייה.
סיימתי לקרו את המכתב והעלתי את עיניי לעיניו של ששיפשף את עיניו בעייפות ולאחר מכן העברתי את עיניי לאסטריד שעיניה הביעו דאגה, ידעתי שעברה על החוקים תגרור תשובה מיידית אבל לעולם לא עצרתי לחשוב או להרגיש לגבי העיניין הזה ועכשיו יש סיכוי שהרסתי את כל מה שאבי לימד אותי במשך שנים אבל דבר אחד אני יודע וזה שזה לא היה לחינם ואני לא מתחרט לשנייה,
"אז, שנעשה עצירה באי בדרך הביתה?" חייכתי בניסיון להקליל את האווירה ואסטריד צחקה בעוד אבי הראה שעשוע קל מהעיניין,
"אני אלך לבקש שיכינו מסלול נסיעה חדש בעוד ששאר הספינות ימשיכו בדרכן לנוורדור" אמר והלך לדרכו,
"על מה את חושבת?" שאלתי לבסוף את אסטריד,
"על זה שהייתי שמחה לקצת שקט"
"אין לך מה לדאוג, עצירה אחת ואז נמשיך משמה ישירות לשקט שלנו" אמרתי ונשקתי לשפתיה עם רגשות שכמעט ושורפים את ליבי מרוב עוצמתם.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
