"אני מכירה המון סוגי ריקודים קלאסיים, לנגן בכלי נגינה כמו: פסנתר, חלילית, כינור, ויולה, ומה אתה יודע?" סיינה שאלה אותי בעודנו צועדים בגן המלכותי, קוראים לזה שעת היכרות שבה אני וסיינה אמורים להכיר הכי טוב לפני נשף האירוסים שלנו שהוא בעוד שבועיים ומאחר ההתפרצות שלי באותה ארוחת בוקר לא בדיוק יצא לנו להיפגש שלא לדבר על להיות לבד ולהכיר, לאחר הפגישה שלי עם הוריי נישכבתי על הספה במחשבות משלי עד שנרדמתי, היחידה שהייתה במחשבות שלי היא אסטריד והנשיקה שלנו, ותוך כדי המחשבות עליה פשוט נרדמתי שמה על הספה וזה לא היה לי אכפת,
"אתה מקשיב לי?" סיינה העירה אותי ממחשבותי,
"כמובן"
"או.קיי, שאלתי מה אתה הצבע שאתה מעדיף שיהיה בנשף שלנו?" היא שאלה
"לא בחרת כבר צבע?"
"בחרתי צבע שאני אוהבת אבל אתה אמור לבחור צבע שאתה אוהב וביחד זה שתי צבעים" אמרה,
"שחור, אני אוהב שחור" עצרתי והסתכלתי על פני של סיינה, היא הייתה נראית מופתעת וראו שהיא מנסה לחשוב איפה השחור יוכל להיכנס, ושזו חתונה לו לוויה, "אבל אם זה לא מסתדר עם תוכניות העיצוב אפשר להסתדר גם עם כחול" פניה נרגעו לתחושת הקלה,
"בהחלט אפשר להסתדר עם זה" אמרה בשמחה
"את נראית שונה היום אני חייב לציין" אמרתי מאחר שבארוחה היא הייתה בנאדם שונה לחלוטין, היא אולי הסבירה לי על החתונה ומה שהיא ארגנה אבל עיניה אמרו שזוהי טעות בדיוק כמו שאני צועק את זה בראשי כבר יום שלם,
"מה זאת אומרת?"
"בארוחה את היית נראית יותר נגד כל רעיון החתונה ופתאום את קופצת משמחה כשאני בוחר צבע" היא הייתה נראית כאילו נתפסה בשעת מעשה,
"א..ני ממש שמ..חה מזה" ענתה בגמגום
"אז למה את מגמגמת?"
"כי...." עצרתי אותה באמצע ואמרתי
"אם הורייך מכריחים אותך לחתונה תדעי שזה שגוי, אני לא אתחתן עם מישהי שלא רוצה זאת" קיוותי שתגיד שהיא לא רוצה את זה, קיוויתי שאשתחרר מהחתונה כי שנינו, גם סיינה וגם אני יודעים שזה רעיון לא טוב, אפשר לקבוע הסכם שלום גם בלי חתונה,
"הם לא מכריחים אותי לכלום!" צעקה והגינה עליהם,
"או.קיי, בואי נתיישב בשולחן שמה, אני חושב שזה מקום נחמד לארוחת בוקר," אמרי והתקדמתי למקום, היא באה אחריי בראש מורכן ומלא מחשבות.
הגענו, התיישבו וסימנתי למשרת שכאן נאכל את ארוחת הבוקר, העברנו את הדקות הקרובות בשקט מוחשי שאפשר היה לחתןך בסכין, לא סתם שאלתי אותה על הוריה, זו אפילו לא הייתה שאלה היא לא רוצה את זה, המשרת התחיל להתקרב עם מגש עגלה שעליה היו מונחים מאפים שוקולדים פירות, הוא הגיע וסיינה לקחה נשימה עמוקה, כאילו מריחה פרח, עיניה עקבו אחרי המשרת ומעשיו, הוא הניח בפניה צלחת עם קרואסונים וידיה נגעו זאת בזאת למשך שניות ספורות אבל על פניה של ביינה עלה חיוך ועיניה נצצו,
'הוא המשרת זה לא יכול להיות, נכון?' חשבתי אבל מצד שני אני מתאהב במישהי העובדת בעיר וגרה שמה אז מי אני שישפוט, אני צריך לבדוק את העיניין הזה, זה יכול להסביר למה הוריה בעד החתונה ולמה בזמן הארוחה היא אמרה מה שאמרה ולמה עיניה היו שניה מלדמוע, ואת אחיה המגונן שהסתכל עליי במבטי מוות ושנאה טהורה,
"תודה רבה לך" אמרתי וגרמתי לשניהם לנתק את מבטיהם אחד מהשנייה, חייכתי חיוך יודע סוד והסתכלתי על סיינה, היא נראתה מבועתת והמשרת שכרגע אני יודע את שמו שאל אם אנחנו רוצים עוד משהו?
"לא זה בסדר, מה שמך?" שאלתי ושלחתי את ידי ללחיצת יד, והסתכלתי עליו, שיערו היה חום כהה על גבול השחור הוא היה נמוך ממני בכמה סנטימטרים ועיניו היו כמובן אדומות כהות אבל הן שידרו טוב לב ואהבה, לא הייתי צריך לדעת הרבה בשביל לדעת שאהבה הזו שייכת לסיינה, הוא היה רזה אבל לפי לחיצת ידו החזקה ידעתי שהוא מתאמן,
"סיימון לאפאייט הוד מעלתך" ענה לי ושיחרר את ידו מהלחיצה, "אני צריך לחזור עכשיו לעבודתי אז...."
לאפאייט?" עניתי מופתע וסיימון הסתכל עליי כלא מבין, "שמך הוא לאפאייט?"
"כן הוד מעלתך" ענה, החלטתי שאני חייב לחקור על זה אבל אני אשאל את אסטריד לא אותו,
"אתה יכול ללכת עכשיו" אמרתי והוא הסתובב ללכת לא לפני שגב ידו נגעה בטעות בכתפה של סיינה שישבה וחיכתה שנחזור לארוחתנו ושיחתנו או שחיכתה שנסיים והיא תוכל ללכת אליו, לאחר שהלך התיישבתי חזרה במקומי וקבעתי בפניה, "את מכירה" עיניה הופנו אליי וחיוכה דעך והזוהר שהיה בעיניה נעלם כלא היה,
"כמובן שאני מכירה אותו, הוא משרת בביתי" היא ענתה, ועיניה שידרו פחד, כל גופה שידר זאת, אם היא מתאהבת במישהו אחר, אם היא אתו בזמן ההכנות לחתונתנו זוהי עילה מספקת לסיים את הקשר של האיחוד, לסיים את החתונה, אני יכול לספר זאת להוריי והאיחוד ינתק אבל מלחמה יכולה להיפתח ולפי מה שראיתי הראשונים שייפגעו אלו יהיו עובדי העם שגרים מחוץ לשערי הארמון ושמחויבים ומוכרחים לשמור בתורות, ואני גם לא אעשה זאת לסיינה, עם כמה שאני לא רוצה את החתונה אני לא אפגע בה בדרך הזאת, היא כמו אחות קטנה שיכלה להיות לי והיא צדקה, אולי לא נהיה אוהבים בעתיד שלנו אבל זה לא אומר שלא נוכל להיות חברים טובים,
"ראיתי סיינה, המבט בעינייך שהתקרב, המגע הקטן" עניתי אבל ניסיתי להיראות ולהישמע כמה שפחות מפחיד וקר לב,
"זה היה בטעות, הוא לא שם לב לידיו" אמרה במהירות וקול מפוחד ורועד
"אם כך הוא צריך להיענש" אמרתי וקמתי לעבר הכניסה לארמון,
"לא... לא" סיינה קפצה ממקומה והחזיקה בידי בתחינה, "אני מתחחנת ממך לא להגיד דבר, בבקשה.....אני אוהבת אותו" את הדבר האחרון היא לחשה וקיוותה שלא השמע, אבל שמעתי, ואני לא יודע למה אבל תחושת הקלה הציפה אותי מהידיעה שגם היא התאהבה במישהו ושהוא לא אני, ששנינו נגד החתונה אבל בעד שלום, וששנינו יורשים לכתר, היא בתור מלכה של המדינה שלה ואני בתור מלך לשלי נוכל לעשות שלום מבלי לחתן אף אחד,
הסתכלתי לשמיים וראיתי שהשמש מתחילה כבר מתחילה לרדת, יש לפחות שעה עד השקיעה, אסטריד, הדייט, אני צריך ללכת עכשיו, "יש לי משהו לעשות עכשיו הוד מעלתך, סודך שמור איתי אבל השיחה הזו לא הסתיימה" עניתי וראיתי הקלה על פניה מפני שאני לא מתכוון לספר לאף אחד את זה, היא שיחררה מידי מלמלה תודה והלכה רחוק ממני אל עבר הארמון, כנראה בשביל לראות את סיימון, סיימון לאפאייט, עוד דבר שעליי לברר, בדרך כלל המשרתים הם עובדים ביחד עם המשפחה שלהם, אחים, דודים, אחיינים, ילדים, זה עובר מההורים לילדים העבודה, אלא אם הם מתפטרים או מפוטרים וזו בדרך כלל התשובה העיקרית, אז למה משפחתה של אסטריד עובדים כעצמאיים בעיר שמחוץ לשערים ומשפחתו של סיימון בתוך שערי הארמון ובתור משרתים של לא יותר ופחות ממשפחת המלוכה, יש לי כרגע יותר שאלות מאשר תשובות,
דבר ראשון, האם יש בין אסטריד לסיימון הזה קשר מלכתחילה?
למה המשפחות נפרדות, משפחה עצמאית ומשפחת משרתים?
האם אסטריד מודעת למשפחתה שמשררת כאן?
ואם יש למאפייה שלה ושל הוריה את האות המלכותי אז אולי הם מכירים את המלוכה?
אולי הם בעצמם ההיו משרתים כאן?
והשאלה האחרונה שלי היא למה רק עיניה של אסטריד ורודות מכל משפחת אם זהו פגם גנטי נדיר?
את התשובות אני אקבל בדרך זו או אחרת אבל מה שבטוח שהן עומדות לשנות את כל פני המשחק.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
