"קיבלתי מכה" בכיתי בכאב תוך כדי שהחזקתי את ברכי בחוזקה ובכיתי נהר של דמעות, ג'ורג', ואיתן התכופפו לידי ועזרו לי לקום בקושי בדרכנו הביתה, זה היה יום הולדתי השישי ויצאנו לשחק ברחוב לכבוד זה, ניכנסנו לתוך המאפייה ובשנייה הראשונה הוריי קפצו לעברינו ואבי הרים אותי לדיו ובחן את פני הרטובות מדעמעות ואת גופי עד שניתקל בברכי האדומה,
"היא נפלה וקיבלה מכה בברך" אמר איתן,
"זה בסדר, תודה שעזרתם לה לבוא אבל נראה לנו שהמשחקים הסתיימו להיום" איתן הנהן ולקח את ג'ורג' ויחד הם יצאו לרחוב חוזרים לשחק ואותי הוריי לקחו לעבר הסלון בבית לאחר שסגרו את המאפייה,
"אבל זה יום עבודה, אתם לא יכולים לסגור" אמרתי להם והם חייכו ברוך,
"את היא היחידה שחשובה באמת אסטריד, היחידה שמשנה לנו" אמי אמרה בזמן שאבי בדק את המכה,
"זה בסך הכל שפשוף קטן, עוד מעט יעבור" אמר לי ואני רק הזעפתי את פניי, "מה קרה?" שאל,
"כואב לי עכשיו, אני רוצה שזה יעבור עכשיו" אמרתי,
"אז למה לא אמרת לפני כן?" הוא שאל וצחק תוך כדי שהניח נשיקות על הברך שלי וגרם לי לצחוק,
"אבא... תפסיק... אבא..." אמרתי בין צחוק לצחוק,
"ועכשיו, עכשיו זה כואב?" שאל וחייך, ואז שמתי לב שלא זה לא כואב, "בכל פעם שכואב לך תגידי לי, אני אביא לך את התרופה של אבא, או.קיי?" שאל ונשק לראשי,
"למה שלא תצאי לשחק עם איתן וג'ורג' עכשיו" אמי אמרה בזמן שקמתי מהספה ורצתי לעבר המדרגות, שומעת אותה מוסיפה לדבריה, "ותזמינו את הילד החדש ההוא, תומאס, לשחק איתכם, הוא בודד לבדו" ובכך המשיכה יום הולדתי.
כבר קרוב לשלושה ימים שבהם לא דיברתי עם הוריי למרות שאיתן, ג'ורג' ותומאס העבירו לי הודעות בשמם ובוףיקשו שאדבר איתם ואשמע מה יש להם לומר למרות שהם יודעים מה דעתי על שקרים והסתרות, הם פנו אפילו לגבריאל שלעומת כולם אמר להם שהוא לא מתכוון להעביר לי את ההודעה מפני שזוהי בחירה שלי בלבד ושאיח בכוינתו להתערב אלא אם כן אני אבקש ממני והוא באמת לא אמר לי את זה, שמעתי את השיחה ביניהם בעצמי בזמן שהייתי בדרכי לשירותי ועברתי לידם ומבלי ששמו לב שמעתי את כל השיחה, עכשיו עמדתי ליד החלון והבטתי החוצה לעבר המבנה הענק והעגול הניצב במרכז שדה דשא ענקי ופרחוני, גבריאל נכנס פנימה כבר לפני שעה ולא יכולתי לדאוג יותר אז פשוט החלטתי לחכות מול החלון עד שיצאו חזרה הנה, רציתי ללכת איתו, אפילו אם לא בשביל עדות אז בשביל תמיכה אבל הוא אמר שירגיע אותו יותר שאשאר מאשר שאבוא אז החלטתי להקשיב לו ולא להקשות עליו היום, הושטתי את ידי לעבר הכוס מים שנימצאה על השולחן ומבלי לשים לב שפכתי את כל הכוס על הרצפה ואת כל המים, לקחתי מהמגבת שנימצאה על הספה והתחלתי לספוג מים ומבלי לשים לב החלקתי אלור והכיתי את ראשי ברגל השולחן,
"אסטריד הכל טוב?" שמעתי קול דואג ומוכר מפתח הדלת ולאחר מכן ראיתי את אמי עומדת מעליי במבט מודאב ולאחר מכן את אבי,
"אני בסדר החלקתי" מלמלתי והחזקתי את ראשי הכואב,
"בואי, אני אעזור לך" אבי אמר והחזיק בידי ועזר לי לקום וללכת לספה,
"אני בסדר, אתם יכולים ללכת עכשיו" אמרתי להם,
"אסטריד, תני לנו הזדמנות לדבר ולהסביר לך, בבקשה" אמי אמרה בקול עצוב ששנאתי לשמוע מפני שבכל זאת מדובר באמא שלי,
"הייתם צריכים לחשוב על זה לפני ששיקרתם לי כל חיי" אמרתי להם והסטתי את מבטי חזרה לחלון,
"אסטריד, אנחנו אוהבים אותך יותר מאת חיינו, את יודעת את זה נכון?" לא היה לי ספק אבא, עובדה שבכל פעם שקיבלתי את המכה הכי קטנה תמיד נמצאתם שמה, אפילו עכשיו,
"אני יודעת, אני פשוט צריכה זמן להבין למה שיקרתם לי, למה הסתרתם ממני" אמרתי,
"אז למה שלא תישאלו ונבין ביחד הכל?" אבי שאל אותי ובשלב הזה הייתי כבר חסרת כוחות שפשוט עניתי,
"או.קיי" אמי הסתכלה עליי בהלם מוחלט וחיוך והתיישבה בספה לידיה יחד כם אבי באותה השנייה ושניהם חיכו לשאלה הראשונה שלי,
"למה הסתרתם?" שאלתי את המובן מאליו שבכל זאת לא הבנתי בכלל,
"איימו עלינו אסטריד, אמרו לנו שאם נספר לך או אפילו למישהו אחד עלייך זה יחשב כבגידה במלוכה, את יודעת מהו העונש על בגידה במלוכה נכון?" אבי סיפר ושאל ואני הנהנתי כגרוני חנוק מדמעות,
"הם אמרו לנו שאם נספר לא רק שניחשב כבוגדים את תימצאי בסכנה, או שהיו שולחים אותך רחוק מכאן או שהיו מכריזים עלייך גם כבוגדת" אמי הוסיפה לדבריו של אבי,
"או.קיי, שאלה שנייה, אהבתם אותי בכלל?" שאלתי כשדמעות מציפות את עיניי מתוכן השאלה הכבדה,
"יותר מכל דבר אחר בעולם אסטריד" אמי אמרה והדמעות זלגו על לחייה, תביני אותנו בתור הורים, מה היית עושה?"
"הייתי עושה..." התחלתי לומר והתחלתי לחשוב אבל התשובה הייתה ברורה מראש, "הייתי עושה כמוכם" הם חייכו אליי ברכות ואני העפתי מבט מהיר לחלון הגדול ואחריי שגבריאל לא ניראה באופק השפלתי את מבטי לרצפה ושאלתי את שאלתי האחרונה, "שאלה שלישית ואחרונה להיום, למה בכלל הסכמתם לגדל אותי?" עכשיו היה תורו של אבי לענות לי בזמן שאמי הניחה יד על שפתיה,
"לא התברכנו בילדים אסטריד, במשך שנים ניסינו וניסינו אבל לצערינו אמך לא יכלה לשאת ילד ולכן כשהמלכה הגיעה בכבודה ובעצמה אלינו החלטנו לקחת את ההזדמנות הזו לילדה שאומנם לא תהיה דם מדמנו אבל בהחלט תהיה כל עולמנו" אמר ואימי השלימה אותו,
"ובשנייה שעינינו נפלו עלייך ידענו שעשינו את הבחירה הנכונה ולא משנה איזה שקרים נאלצנו לספר כל עוד בסופם את היית ביתנו" הלחיים שלי שמזמן כבר התייבשו נירטבו עוד פעם בשלל דמעות חדשות ועיניי חזרו לעבר החלון פעם נוספת שעכשיו זה גרר גם את תשומת ליבם של הוריי,
"מחכה שיחזור?" אבי שאל והוסיף, "אני בטוח שהוא יודע מה לעשות, תיסמכי עליו ותתני לו במה" למה הוא חושב שאני לא סומכת עליו, גם גבריאל אמר לי לסמוך עליו אבל יש לסמוך ויש הרגשת בטן שיש לי,
"אני סומכת עליו יותר מכל אחד אחר זה פשוט הרגשת בטן שיש" עניתי והמשכתי להסתכל על החלון,
"יש סיפורים על אנשים שנימצאו באי המשפט חודשים עד שהגיע פסק הדין, זה לוקח זמן" אמי ניסתה להרגיע את רוחי,
"אני יודעת אבל אני אגיד שוב, תחושת הבטן שלי אומרת אחרת" החזרתי את מבטי עליהם ושניהם הביטו אחד בשנייה ואז החזירו את מבטם אליי וחייכו את חיוכם שתמיד הכי אהבתי ושגרם לי להפסיק לבכות ולדאוג בכל פעם,
"מה אמרנו לך לעשות במקרה של תחושת בטן אסטריד?" אמי שאלה והניחה יד על ברכי,
"ללכת בעקבותיה ולראות לאן הגיעה" עניתי,
"אז למה את מחכה" היא הוסיפה והזיזה את ידה ממני, היא קמה מהספה והלכה לעבר השולחן, לוקחת ממנו את חגורת הנשק שלי ומושיטה לי אותה, נעמדתי על רגליי ולקחתי ממנה אותה, חוגרת על מותניי ומתארגנת ליציאה, התקדמתי לעבר הדלת במטרה לצאת כאשר הרגשתי כאב בראש שהזכיר לי את הנפילה ממקודם,
"מה קרה?" אבי שאל בדאגה כשקם ממקומו ובא לכיווני,
"כואב לי מהנפילה בראש" אמרתי והנחתי את ידי על הפציעה,
"תתני לי" אמר והתקרב לראשי והניח המון נשיקות שגרמו לי לצחוק כמו בדרך כלל, "ועכשיו?" שאל,
"עובד כמו תמיד" השבתי ופתחתי את הדלת יוצאת ממנה ומביטה בהוריי האמייתים פעם אחת אחרונה לפני שסוגרת את הדלת ועולה לסיפון.
התקדמתי לעבר השעריים הגדולים שעמדו שמה איתנים ותיכננתי מה אגיד לשומרים שעמדו בכניסה, 'שלום, אני עדת אופי של המלך גבריאל מייסון אפשר לעבור בבקשה?' נישמע די אמין אבל העורבים ניראים מוכנים לתקוף כל אחד שרק ינסה להיכנס בשקר, עם כל צעד שעשיתי קולותיהם צווחותיהם התגברו עד שנעמדתי מול שני השומרים והרכנתי את ראשי,
"שלום, אני עדת אופי של..." התכוונתי להמשיך לדבר כאשר השומר הימיני אמר לי,
"תרימי את ראשך כאשר את מדברת איתנו" אמר ויכולתי לשמוע חוסר סבלנות בקולו, בחוסר ברירה הרמתי את ראשי והתכוונתי לשוב לד,ר כאשר עיניו ניפתחו לרווחה והוא והשומר השני הוציאו את חרבותיהם ואני הייתי מוכנה לקרב אבל במקום זאת שניהם קרעו ברך והרימו את חרבותיהם למעלה,
"סלחי לי על ההתחצפות שלי מנהיגתינו" הוא אמר והשומר השני המשיך אותו,
"את רשאית לעבור בכל זמן שתירצי מנהיגה" שמתי לב שאפילו העורבים שתקו בזה הרגע ושהסתכלתי למעלה ראיתי שהם מרכינים את ראשם כאות כבוד, מה קורה כאן?
"תודה לכם, פיתחו בבקשה את השער" אמרתי ושניהם קמו ממקומותיהם והלכו ישירות לשער ופתחו אותו לרווחה, מרכינים את ראשם ונותנים לי לעבור בשקט,
"מישהו מכם יודע איפה מתנהל המשפט של גבריאל מייסון? מלך נוורדור?" שאלתי אותם בתקווה שלא אצטרך לחפש בכל המבנה הענק,
"כמובן, בואי אחרי" אמר אחד מהם והתקדם לעבר הדלתות הגדולות שניפתחו איך שהגענו אליהם, בתוך המבנה הייתה מבואה ענקית עם ספות לאורך הקירות, בצד שמאל וימין היו מדרגות שמובילות לקומות שלמעלה וממול לכניסה בדיוק הייתה דלת עשויה מזהב,
"מאחורי הדלת הזו מתנהל המשפט, תירצי שאפתח אותה לכבודך?" שאל,
"לא תודה, זה בסדר" עניתי, לפני שאכנס רציתי לבדוק אם תחושת הבטן שלי הייתה מוצדקת או שזו הייתה סתם דאגה רגילה, הוא הלך והדלתות הקדדמיות ניסגרו מאחוריו, הלכתי לעבר דלת המשפט ומתוכה התחלתי לשמוע קולות חזקים וברורים,
"...גבריאל מייסון, מלך נוורדור, אתה הודהת באשמה בתחילת המשפט וגל מה שעשית היה בשביל להציל את האנשים מטביעת האי אבל עקב סיפוריך המומצאים על נערה בעלת עיניים ורודות שלא נראו זה מאות שנים, המצאותך על זה שלמלך ולמכה הייתה תינוקת נוספת בשלישייה ובמקום שהיא מתה הם נתנו אותה כי לא רצו לגדל אותה מבושת עיניה, לא ביקשת את אישורו של המלך מיכאל סינקלייר, מכייון כל זאת דורך כמלך ודור ילדך כמלכים ומלכות ילקח ממך, גבריאל מייסון, מלך נוורדור בזאת נגזר עליך..." פה כבר לא יכולתי לשמוע יותר ועם כל הכוחות שהרגשתי באותו רגע דחפתי את הדלתות עם משב רוח גדול שכמעט העיף אותן מציריהן ושטרק אותן בקיר בחוזקה, כל העיניים הופנו אליי באותו רגע ואת עיניי זקפתי בגאווה אל מול הוריי הביולוגיים ובביטחון אל מול כל חמשת השופטים וכולם היו מופתעים מהגעתי חוץ מאחד שהיה נראה כאילו חיכה לי שהגיעה, גבריאל מייסון, המלך של נוורדור.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
