החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

מתחילים מחדש

אנבת' ופרסי התיישבו בחשש והחליפו מבטים, שהיו אמורים לעודד אחד את השנייה. אבל הבטן של אנבת' רק התהפכה יותר והיא ראתה שגם פרסי נהיה ירקרק. היה זה היום הראשון שלהם באוניברסיטה ברומא החדשה, והשנה הראשונה שלהם זה המון זמן(בלשון המעטה) בלי נבואות או מסעות חיפושים מטורפים. אז כן, הם די חששו. הם התיישבו בכיסאות כחולים והחזירו את המבט ללוח כחצויי אחד כשהמורה הגיע וכחכח בגרון כשהניח את היומן וכל הדברים שלו על השולחן ועל הכיסא. "שלום לכם. אני מר ברנס ג'ייסון." אנבת' הבליעה חיוך. הבטן שלה נרגעה קצת, אבל פרסי עדיין נראה לחוץ למדי. היא קיוותה שהוא לא יגרום לבקבוקי המים שלהם לעשות צרות- אחת הסיבות שמהן היא חששה ללמוד איתו. רק חששה, כמובן. שום דבר לא יפריד בינהם יותר. -..."אני אלמד אותכם...כל מיני דברים. אבל בואו נתחיל מסבב שמות. מי אתה?" מר ג'ייסון פנה אל מי שישב מולו בחיוך וזה ענה לו. "אנבת' ציי'ס," היא אמרה כשהוא הגיע אליה והוא הנהן. "פרסי ג'קסון," הוא אמר לידה. ברנס הנהן ועבר הלאה. כמה נחמד כשלא מכירים אותך, חשבה אנבת' לעצמה. השיעור התחיל- היה מותר להם לכתוב ביוונית עתיקה או בלטינית, כל אחד מה שהיה לו נוח, ואנבת' נזכרה שהם בתוך מחנה יופיטר ולא בעולם האמיתי, לא כמו חבריה, והדבר הרגיע אותה עוד יותר. עכשיו נראה שגם פרסי רגוע יותר והוא ואנבת' כתבו, ולאנבת' היה מוזר לראות את פרסי לא מבקש ממנה 'תרגום'. טוב, תמיד יש פעם ראשונה. השיעור נגמר והם הוציאו אוכל. תלמידה ניגשה אליהם בחיוך מהוסס. "היי. אני אנג'לינה, בת בכחוס. מי אתם?" שאלה. אנבת' הסתכלה עליה בעודה אוכלת בסקרנות. בכחוס...כלומר, מר ד'. היא הבליעה צחקוק והמשיכה לסקור אותה. השיער שלה היה חום חלק והיה לה עור לבן. היא החזיקה תיק צד קטן ביד ימין והיה לה צמיד זהב מזוייף. "אנבת'. זה החבר שלי, פרסי." היא ענתה כעבור רגע. אנג'לינה הנהנה, אבל אם אנבת' לא הזתה, היא נראתה מאוכזבת אחרי המילה 'חבר.' היא החמיצה פנים כשאנג'ילינה הלכה. אם עוד מישהו, או מישהי, יתאהב בחבר שלה...אנבת' לא יודעת מה היא תעשה. הם יצאו להפסקה והשקיפו על הנוף של רומא החדשה. "ואוו," אמר פרסי ואנבת' הנהנה.

"סוף סוף אנחנו עושים את זה." הוא הוסיף וחייך. אנבת' נאלצה להודות שהיא מסכימה איתו. האדריכלות ברומא החדשה באמת הייתה מדהימה- וזה מה שהיא למדה עכשיו לשמחתה. היא תוכל לחקור אותה המון זמן. והדבר הכי חשוב, הם היו מוגנים כאן. אחרי טרטרוס, אפילו רומא התחילה להתחבב על אנבת'. היא כבר לא כעסה עליהם על שלקחו ממנה את פרסי- וגם היא גילתה שזה לא היה ממש הם, אלא הרה...או יונו, מי שהיא לא תהיה. "לגמרי," היא אישרה והם שילבו ידיים ונשענו אחד על השנייה. "איך נראה לך שהולך לאחרים?" אנבת' שאלה אותו והוא חייך. היום היה האחד בספטמבר ודלפי מושתקת, כלומר הם חופשיים לגורלם. "נחכה," הוא אמר. אנבת' חייכה.