החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: ג'ייסון

ג'ייסון הלך במחנה ונתקל בפרסי. הם עפו אחורה שניהם בבת אחת מניגוד כוחותיהם האלוהיים. הם התקרבו חזרה, מתנשפים. "מצטער," התנשף פרסי. "רק הייתי בדרך לביתן ש...אתה בסדר?" ג'ייסון שיקר והנהן. כל גופו צרח: 'תיזהר מפרסי! אל תחשוף כלום!' הוא מעולם לא שמר על סוד כזה, והיה קצת בהלם. "אני בן יופיטר. אתה נפ...פוסידון. כדאי שניזהר אחד מהשני." אמר והצליח לחייך. פרסי צחק. ג'ייסון חשב בצער שיכלו להיות חברים טובים, אלמלא פחד כל כך לחשוף משהו בטעות. "האמת....רציתי לדבר איתך." פרסי נהיה רציני וג'ייסון הפסיק לחייך. "מה?" שאל. פרסי הסתכל לו ישר בעיניים. ג'ייסון נהיה נבוך. על מה הוא רוצה לדבר איתו? "איך התחברת לניקו? זאת אומרת...לא קל להתחבר אליו." שתיקה נבוכה השתררה בינהם. ג'ייסון התאמץ לא להרתע לאחור וקימט את המצח, מעמיד פנים שהוא מנסה להיזכר. "בספינה, אתה יודע. הוא היה בה תקופה." אמר. פרסי משום מה הניד בראשו. "אני...כשהייתי בטרטרוס...הזכירו לי שלא התייחסתי לכמה מחברים שלי. אני רוצה לתקן את זה. ניקו בינהם. יש לך רעיון איך אני יכול לעשות את זה?" שאל. ג'ייסון היה המום, אבל ניסה לחשוב. "זה... יהיה קשה," הודה. פרסי נהיה מודאג. ג'ייסון הבין שהוא לא ממש עוזר. הוא שלף את המטבע שלו ושיחק איתו בחוסר ריכוז. חצויים וזה. "אני לא חושב שאתה יכול, האמת. ניקו סיפר לי..." הוא עצר את עצמו בזמן. אבל לצערו פרסי נתפס על זה כמו בגלגל הצלה. "סיפר לך מה?" שאל בקול שרמז על משהו. ג'ייסון קפא. אין מצב ש....או שאולי כן? "ש...ש..." הוא גמגם. "הוא...גר באיטליה פעם?" הוא לא הצליח למנוע מזה מלהישמע כמו שאלה. פרסי המשיך להסתכל עליו במבט כלבלב. "איטליה יפה, ו..." הוא המשיך לגמגם והבין שאין טעם. לפי המבט של פרסי, הוא הבין. עיניו שידרו לו את מה שהיה אסור לומר לפני כמה אנשים רעים. "אתה יודע." קלט. פרסי עדיין נראה מבולבל וג'ייסון חזר לפחד לרגע. יכול להיות שהוא התכוון למשהו אחר? אלים, מספיק שפייפר גילתה בגלל היותה בת וונוס. "יודע מה?" שאל פרסי. נראה שהוא רוצה לדעת גם שהם מדברים על אותו דבר. ג'ייסון הנהן ונשם עמוק, מסתכל לצדדים, אבל אף אחד לא בא לגאול אותו מהשיחה המביכה הזאת. "על...על..." הוא ניסה למצוא רמזים כמו פרסי. "וונוס. ניקו." הוא ניסה באלתור. פרסי חייך וגם ג'ייסון, בהקלה. עכשיו הם יכלו לדבר בגלויי, באופן נסתר.

"אתה צוחק עליי? ניקו סיפר לך?" שאל. פרסי הנהן וחייך. "ולא רק לי. גם לאנבת'." אמר. ג'ייסון צווח ושמח שהמחנה ריק- היה יום טיול. "אין מצב." אמר ופרסי הנהן, מחייך חיוך גדול. "טוב שדיברנו. כן, אנחנו יודעים. אתה יכול לדבר על זה גם איתנו, אם אתה רוצה." ואז הוא היסס. "הוא עדיין אוהב אותי?" שאל. ג'ייסון חייך. "לא. עכשיו הוא..." הוא שוב עצר את עצמו. עד כאן. אבל פרסי חייך. "בלי סודות יותר," פקד. ג'ייסון מצמץ. "אם אנחנו בני דודים, בלי סודות." ג'ייסון חייך חיוך לחוץ. הוא חשב על זה שגם ניקו בן דוד שלהם, והחליט לא להעלות את זה. ואז נזכר מה החליטו רק הרגע. "גם ניקו בן דוד שלך." אמר והם צחקו. "מזל שהצד האלוהי לא נחשב. אולי נלך לביתן שלך אבל? שנוכל לדבר בפרטיות." אמר לפתע בן פוסידון וג'ייסון קימט את המצח והסתכל מסביב. כולם חזרו מהטיול ודיברו עליו בהתלהבות. ג'ייסון לא רצה לצאת- הספיק לו המסע האחרון סביב כל העולם בהחלט. הוא הנהן עכשיו לפרסי והם הלכו לביתן אחת.

"ואוו," פרסי אמר כשנכנסו לביתן. "כן," אמר ג'ייסון והלך למיטה שלו ושל תאליה. "לא משהו, אני יודע." "לא, האמת- זה מוצא חן בעיניי," אמר פרסי והסתכל מסביב. הביתן היה חשוך כי ג'ייסון לא היה בו הרבה, וגם כשהיה בו הוא תמיד ישן. או דיבר עם זאוס הפסל. "זה אבא שלי," הוא הציג את הפסל לפרסי, שחייך בשעשוע. "מלחיץ." אמר וג'ייסון צחק. "כן. לוקח זמן להתרגל." אמר בחיוך. פרסי הנהן. "וכאן תאליה ישנה?" שאל. ג'ייסון הנהן. המיטה של תאליה הייתה מעליו. הסדינים שלה היו בארון, כי רוב השבוע היא הייתה עם הציידות ורק בסוף שבוע הם הוציאו אותם ביחד. "אז..." ג'ייסון אמר. פרסי חייך וסייר בביתן. "אז איך גילית? לנו הוא פשוט אמר." אמר. ג'ייסון התפלא. "אממ...זה די ארוך." אמר ופרסי משך בכתפיו. "יש לי זמן." ג'ייסון הנהן בחשש והתיישב לידו, והם דיברו. כשסיים לספר, פרסי הנהן בכובד ראש. "נכון. כל האירועים באמת קרו." הוא נהיה עצוב וג'ייסון שם לו יד על הכתף. "עכשיו הוא בסדר. הוא עם וויל." אמר ופרסי חייך. "מגניב." אמר. הוא היסס. "גם אתה הרגשת אבוד בלי זיכרון?" שאל. ג'ייסון הנהן ולקח את היד שלו חזרה בעדינות. פרסי נראה כעומד לפרוץ בבכי, משהו שג'ייסון לא ציפה לו. עכשיו כל כבדות הסוד עברה אליו, חשב. הוא הסכים להחלפת הנושא עקב כך. "את מי אתה זכרת?" שאל. פרסי חייך, למרות שבבירור חשב על משהו אחר לגמרי. הוא קם לעמידה. "את אנבת'. ואתה?" שאל. "תאליה." השיב. פרסי הנהן. "שמע, אני צריך לצאת." אמר. "יופיטר, פוסידון..." ג'ייסון צחק והנהן. פרסי חייך ויצא.