החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: פייפר

הערת הכותבת:

אני מתאימה את האירועים לגורלו של אפולו

פייפר הלכה מוטרדת במחנה. מחשבות שלא מצאו חן בעיניה עלו בה. היא חשבה על הרה ועל כך שהיא וג'ייסון הכירו מקשר שיקרי, שעכשיו היה בשביל שניהם. היא ידעה מה הצעד הבא, וזה הפחיד אותה עד מוות הידיעה הזאת. היא חשבה על כך זמן רב, והגיעה למסקנה שזה הצעד הנכון. היא בת אפרודיטה. היא לא תשקר למישהו על רגשותיה, במיוחד כשהיא לא בטוחה במה שהיא מרגישה אם הוא אמת או שקר. היא רצתה מאוד לומר על כך לג'ייסון, אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה קשה יותר. וג'ייסון והיא באמת היו זוג נהדר, ונראה שהוא באמת אוהב אותה. הם עברו כל כך הרבה. ועדיין...משהו בה הרגיש שזה לא נכון לעשות לו את זה, כשהיא לא בטוחה בעצמה. וחוזר חלילה. בתפוס את הדגל הם צוות מצויין- ביתן אפרודיטה כרת בית עם ''ביתן'' זאוס והאדס. הייזל איתם גם מידי פעם, והם לפעמים תופסים את הדגל. וכל זה עבר בראשה בתחילת השיעור הרביעי. גם אבא שלה נכנס לצרות, אבל זה העציב אותה, אז היא שמרה את המחשבות עליו ללילה. ג'ייסון למד בפנימייה. זה היה טוב לפייפר, כי ככה היא יכלה להחליט. המורה הגיע ופייפר בירכה על כך. המחשבות האלה התחילו להעיק עליה. היא למדה וכשהיום נגמר חזרה הבייתה...כדי לעודד את אביה. "אבא?" אמרה והלכה אליו. הוא כרגיל היה רכון מעל ניירות משעממים, אבל חייך אליה כשהגיעה. "פייפס," אמר והלב שלה נצבט כשחשבה שגם ג'ייסון קורא לה ככה. אבל היא הצליחה לחייך חיוך שנראה אמיתי וחיבקה אותו. "מתי חברים שלך באים, אמרת?" שאל. היא חייכה חיוך אמיתי לראשונה היום. "בסוף השבוע. כולם לומדים במהלך השבוע, אז בסוף. פרסי רוצה חתימה ממך" זכרה להגיד. טריסטן חייך. "בשמחה. אז מאיפה אמרת שאת מכירה אותם?" שאל. "מחוג גלישה," אמרה את השקר שבנתה עם חבריה. "חוג גלישה ישן שהייתי בו פעם." היא נקשה באצבעותיה מתחת לשולחן כדי לזמן את העירפול. אביה מיד הנהן כנזכר. "מצויין. נארח אותם בסלון. בשבוע הבא כולכם מתארחים אצל פרסי?" הוסיף לשאול. פייפר הנהנה ופרפרים בבטן עברו בה. "הוא רוצה להכיר לנו את אחותו." אמרה. טריסטן חייך ואז נאנח. "אני צריך לעבור עוד על המסמכים האלה. איזה ארגון מוזר....שולח לי עוד ועוד. לכי לנוח בינתיים" אמר. פייפר לא ענתה, אבל חיבקה אותו שוב. 

אחרי זה היא הלכה למרפסת שלהם וצפתה החוצה בלי ממש לשים לב לנוף, שהייתה רגילה אליו כל חייה. היה עכשיו שקט משונה בגלל שרוח דלפי הייתה משותקת, ופייפר הרגישה מוזר להיות שוב בבית, כמו פעם. רק שאביה לא ידע מיהי, וכל פעם כשבאה מפלצת, פייפר שיקרה לו איפה היא הייתה- לרוב היא אמרה שחזרה מריצה. בטח. "רצתי ונפלתי בתוך איזור בנייה ובגלל זה אני מכוסה אבק צהוב, אבא" הוא לא ממש הקשיב לה והנהן כל פעם. לפייפר הייתה הרגשה שהיא הייתה יכולה להגיד גם את האמת, אבל היא פחדה שזה יגרום לאביה להזכר בכל מה שעבר. בסוף היא נרדמה בחוץ- היה קיץ אז היה חמים ונעים- בספה. למחרת היא קיבלה חופש כי אביה נבהל מכמה שנראתה חסרת אונים. היו לה סיוטים על נחש ענקי כל הלילה. לא היה לה מושג מה זה אומר. היא קיבלה חופש עד לסוף השבוע מאביה וחיכתה בחוסר סבלנות ליום שבת.