החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

חלק ללא כותרת 53

"אז מה..." ניקו אמר לדממה המעיקה. "זה...אממ..." הקול שלו נשבר. "כן" האדס אמר. "יום אחד גם אתה תהיה פה." ניקו ניסה לדמיין את זה ואז הפסיק, כי זה הלחיץ אותו יותר מדי. הוא תהה איפה הוא יהיה. במקום חדש לגמרי או בין אמא שלו לביאנקה, שיזוזו? האדס השתעל. "בכל אופן, הסיבה שאתה כאן - אתם מנסים לחבר בין תרבויות שונות עכשיו. טוב לא יכול לצאת מזה." "למה?" ניקו שאל וחזר לשתות ולבחון את התמונות. "מספיק מחנה יופיטר," האדס אמר. זה הזכיר לניקו שאלה. הוא הסתובב להאדס שוב. "אתה ידעת על התוכנית של הרה, נכון?" הוא שאל בלחץ. האדס הנהן ונופף בידו בביטול. "האלה הזאת חושבת שהיא מסתורית כל כך. היא לא." ניקו לא השיב. "ועל פרסי." הוא מלמל בלב דופק. לדבר על זה עם אבא שלו..."ברור שכן," האדס אמר. "ידעתי מה לעשות. ידעתי לכוון אותך." ניקו גלגל עיניים עכשיו. "למה כולם יודעים את זה?" הוא רטן והמשיך לתמונות אחרות. "כן," האדס אמר. "תברח. זה לגמרי מה שיביא לפה את וויל." ניקו נעצר. בנס הוא לא נפל שוב. הפה שלו התייבש. הוא הסמיק ורצה להתעורר. "מ..מה?" הוא אמר.  "אני...לא רוצה - וויל גם ככה חושב ש..." "שמה?" האדס שאל. "לא יודע," ניקו אמר בלחץ. "שזה מפחיד. כמו כולם, אני מניח." "אתה חושב יותר מדי" האדס אמר והתקרב אליו. "זאת הבעייה שלך. אתה מקשה על עצמך." ניקו נחר. "קל לך להגיד. אתה אל -" הוא עצר את עצמו. "ואיך העובדה שאני אל קשורה?" האדס אמר. ניקו לא ענה ונשען על הקיר העתיק. "אין לך תשובה. יופי, זה לא. אתה סתם אומר. אתה מפחד, ניקו. " "לא אני לא," ניקו אמר ברוגז והאדס חיכה. "תפסיקו להחליט בשבילי מה אני מרגיש, אולי? זה לא נכון, בסדר? אני לא מפחד. אני לא רוצה את זה. אני פשוט... מאו...מאו..." הוא הכריח את עצמו להמשיך ותפס במעקה המדרגות בכוח. זה אבא שלו...הכל בסדר. "הב." הוא רעד כולו והיה אדום לגמרי עכשיו, אבל המשיך לדבר, למרות שהפה שלו היה רדום. "זהו. למה אתם חושבים ש -" הוא ניסה לדמיין את עצמו ו וויל הולכים יד ביד ברחוב והשתתק, נבוך. 

אין ספק שאם יתקלו באנשים הלא נכונים... שהוא יברח שוב... שהוא לא ירצה את זה...הקיר קיבל צבע לבן קצת בגללו עכשיו. לא פלא שוויל אמר שגם הוא מפחד. הוא השתתק. האדס גם לא דיבר, עד שתומס ילל ונשען על ניקו.  "נכון, אתה מאוהב. ואני רוצה שתלך לבית של וויל, להכיר את משפחת סולאס. ושוויל יבוא גם לפה, במציאות, כמובן." האדס אמר ושילב ידיים. "הגיע הזמן, ניקו." הוא הוסיף, כי ניקו הניד בראשו באימה. "אז שיהיה בוקר טוב" האדס אמר וניקו התעורר, מטושטש.