החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: וויל

"אז המצב חמור, מה?" קיילה שאלה אותו שעה שטיפלו במישהו. וויל הנהן בשתיקה. "אבל אבא באמת אל," אמרה קיילה בזמן שלבשה כפפות לבנות של רופאים. "הוא יהיה בסדר. ניקו צודק. אל תדאג יותר מידי. תתרכז בחברות." היא אמרה ו וויל הצליח לחייך. "לא סיפרת למישהו, נכון?" שאל. קיילה צחקקה והנידה בראשה. "ככה אתה מכיר אותי?" אמרה בחיוך. וויל הניד בראשו בהקלה. "יופי." אמר. קיילה חזרה למטופל ו וויל הלך לנוח בטיול בחוץ. הוא חשב שניקו התקדם מאוד מאז שרק התחילו להיות ביחד. הוא חייך לעצמו. אבל עדיין צריך לקדם אותו. ורעיו מבריק עלה לו. הוא רץ למרפאה בחזרה ושמח שניקו ער עכשיו, אבל לצערו גם ליאו וג'ייסון היו ערים. היום הם משתחררים. וויל ניסה להירגע וחייך אליהם. לא הרבה מכירים אותו כאן במחנה, ועכשיו הוא החליט להתבלט קצת. אבל נראה שניקו חושב ההפך. "אתם מרגישים יותר טוב?" שאל. ליאו, ג'ייסון וניקו הנהנו. קיילה הגיעה וחייכה אליהם. "מצויין. היום תלכו הבייתה." אמרה וקרצה. ג'ייסון צחק. וויל חייך לקיילה. הוא זכר את היום שאמר לה את זה: צחוק- תרופה מספר אחת. "הבייתה." ג'ייסון אמר בחיוך. ליאו בהה בקיר מולו. "מה?" וויל שאל אותו. ליאו נשך שפתיים. "רק חשבתי ש..." הוא היסס. "אתם יודעים, באמת יש לנו בתים, איפושהו, בעולם הזה, איפה שגדלנו." הוא הסמיק וזז באי נחת במיטה. "אז חשבתי...רוצים...ללכת אליהם?" שאל ונשם עמוק ואז הסתכל עליהם. וויל בהה בו וגם ניקו וג'ייסון. "אני לא חושב שנשאר משהו מהבית שלי ושל תאליה," אמר ג'ייסון. "בכל זאת, עברו שש עשרה שנים." "אבל בטח יהיה נחמד לנסות, לא?" התעקש ליאו. "אפשר לשפץ." ג'ייסון הנהן לאט. "ליאו, אתה...חלמת על זה או משהו?" שאל ג'ייסון. ליאו הניד בראשו. "חשבתי על זה לגמרי בעצמי." אמר. "מהבית שלי בטוח לא נשאר משהו," מלמל ניקו. ג'ייסון חייך. גם וויל. "אפילו משלך בטוח יש משהו עדיין" ליאו אמר וזיק מוזר היה בעיניו. ניקו מצמץ. "אולי. אבל היו אז טילים ופצצות ו-" "אפילו," שוב התעקש ליאו. ואז הוא מצמץ. "טילים?" שאל. ניקו הנהן. "נולדתי בתקופת מלחמת העולם השנייה." אמר. ליאו בלע רוק. "ע..עדיין נשאר משהו, בטוח," גמגם. ניקו חייך. וויל לא היה בהלם- ניקו כבר אמר לו את זה וגם על הייזל. הם החליפו סיפורי חיים.

"כן," אמר וויל. ניקו הניד בראשו. "כלום. ברחנו מאיטליה בדיוק בגלל זה." אמר, ואז השתתק בבת אחת וגם הם. ליאו בהה בניקו בעניין. "איטליה...בגלל זה אתה יודע איטלקית?" שאל. ניקו זז באי נחת. וויל רצה להזהיר את ליאו שלא ימשיך לדבר, כי ניקו לא אוהב לדבר על עברו- אבל בינו לבין עצמו, גם הוא היה סקרן עדיין. הוא קפא במקומו בציפייה להמשך, או לא. הוא היה מבולבל. המילים נתקעו לו בפה. ניקו הנהן בינתיים באי חשק. "כן. ואז-אני..." הוא השתתק שוב. "אתה לא חייב לדבר," ג'ייסון אמר לשמחתו של וויל. ניקו לא אמר כלום. ליאו מצמץ וקימט את המצח. "זה בסדר," אמר ניקו להפתעתם, ונראה שגם להפתעתו, אם לשפוט לפי המבט ההמום שלו. וויל בלע רוק ועודד אותו בליבו. ג'ייסון שתק וחזר לישון. "אבא שלי מחק לי את הזיכרון בנהר לתה לפני קזינו לוטוס." הוא גמגם עכשיו בפנים בוערות בסומק. "אני לא יודע איך, אבל אני עדיין יודע איטלקית ואני מתחיל להיזכר גם בשאר הדברים." "באמת?" ג'ייסון שאל ופתח שוב את העיניים. ניקו הנהן. "זה כמו עם יונו? הזכרונות שבים אליך?" שאל ג'ייסון. ניקו משך בכתפיו. "אני לא יודע." ג'ייסון חייך, מסיבה שוויל לא הבין. "אולי." אמר ניקו. ג'ייסון הנהן בהבנה וחזר לישון סופית. ליאו חייך אל ניקו. "רגע, אז, תגיד לי משהו באיטלקית." אמר. ניקו שלח לו מבט זועף. "תהיה בשקט." רטן. ו וויל ידע שליאו עבר את הגבול הוא שוב קפא ושלח לליאו מבט נוזף. ליאו מצמץ. אבל אז לתדהמתם ניקו חייך לעצמו. "גרציה."  ליאו גירד בראשו ואז הם צחקו. ניקו חייך במבוכה.