החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: וויל

וויל הפסיק לצחוק וג'ייסון וליאו נרדמו שוב. "אז תקשיב," הוא אמר כדי לנצל את ההזדמנות לניקו, שעדיין חייך. וויל נמס. "מה?" הוא שאל. "ח-חשבתי על משהו." וויל אמר בלב דופק בבהלה. ניקו חיכה. "יש- היום יש-קבוצות תמיכה." הוא גמגם. "ל...ל...קהילה...אתה יודע מה זה הקהילה הגאה?" אלים, למה עם כל האחרים הוא בטוח בעצמו לגמרי ועם ניקו הוא ההפך הגמור? ניקו היסס. "זה אנחנו, לא?" שאל והסמיק. "ג'ייסון הסביר לי הכל על זה." וויל הנהן, גם סמוק. "כן," הוא אמר ונשם עמוק. "אז חשבתי...אתה עוד לא לגמרי בטוח בעצמך." "אני כן," ניקו קטע אותו. "לא בזה," וויל אמר ברצינות. ניקו נשם עמוק ובהה בתקרה. "מצאתי קבוצה כאן, בלונג איילנד" וויל אמר. ניקו שיחק בשמיכה. "רוצה...ללכת?" שאל ועצר את הנשימה. "אולי," ניקו מלמל. וויל חייך. "אתה הולך להתגבר על זה." הוא הבטיח וניקו מצמץ. וויל כיבה את האור. הוא הלך לישון במיטה שלו במרפאה כדי לשמור על המטופלים. ג'וש טיפל בהם עכשיו- אחריו אוסטין אמור. למחרת הוא הלך עם ניקו בהתרגשות לקבוצה, וזה נגרר אחריו באימה. "לא יכול," הוא אמר. "ניקו," וויל אמר. "יש אנשים שבאים לשם במצב גרוע ממך." ניקו הסתכל עליו בהיסוס. "כמו למשל?" שאל. וויל ניסה לחשוב. "הורים שלא מקבלים אותם. גירוש מהבית." ניקו פער את העיניים ונרתע אחורה. וויל הנהן. "אז אתה בא. המצב שלך טוב." אמר ומשך אותו בידו. ניקו חזר להיגרר בעצב. וויל צחק בליבו ופתח את הדלת. אישה- הוא קיווה לפחות שזאת אישה- מלאה יחסית קיבלה אותם בחיוך חם. "ברוכים הבאים. איך קוראים לכם?" שאלה. בפנים היה ריח של עוגת שוקולד חמה. וויל הצטער שאחרי זה הוא חוזר למחנה ולא אוכל, עד שנזכר בחדר האוכל ההרבה יותר שווה. הוא חייך לאישה וגרר אליה את ניקו, ששלח לו מבט מעוצבן. "אני וויל. זה ניקו. אנחנו גרים באפר איסט סייד, ניו יורק." הוא אמר והאישה הנהנה. "אתם זוג?" שאלה. וויל הנהן, לעומת ניקו, שהניד בראשו במהירות. האישה חייכה אליו. "יש לנו הרבה עבודה." אמרה, כמו לעצמה. וויל שוב צחק בלב. "תיכנסו," אמרה. "האמת," וויל אמר. "זה הוא שנכנס. אני חוזר למח...הבייתה." הוא תיקן את עצמו במהירות. האישה הנהנה. ניקו שלח לו מבט מתחנן אחרון ו וויל שלח לו מבט עקשן בחזרה. ניקו השפיל את המבט ונכנס עם האישה, שסגרה את הדלת. וויל ריקד ריקוד קטן ואז חזר למחנה.